קיץ ארוך מדי – פרק נ”ז

מה היד הזו עושה עליה? 

היא רצתה שהיד תלך משם. לא היה לה מושג איך להעלים אותה. 

לא לא, היא חשבה. לא לא לא לא לא. לא לא לא לא לאלאללאלאלא.

איזו הבנה התפוצצה פתאום בתוך ראשה הכואב. היא היתה לכודה בתוך המאורה. 

היא לא ידעה שלצחוק של הצבוע יש כל מיני צורות. 

היא חשבה שהוא בחוץ. אבל הוא היה בפנים, יושב על הספה, והיו לו ידיים שעירות וציפורניים ארוכות ועיניים גדולות שהתחבאו מאחורי משקפיים במסגרת שחורה. 

והיא היתה על הצלחת שלו.

היא לא ידעה איך לגרום לרגליים שלה לזוז. ולבית הזה לא היתה דלת. 

ככה מרגישה ארוחת צהרים? 

הצחוק של הצבוע נשף על צווארה, את יודעת… שאת ילדה יפה? 

היא נרתעה. הרגל שלה קפצה. השולחן הקטן התנודד. כוסות הזכוכית רעדו. השולחן התהפך והכוסות קפצו אתו והתנפצו אל הרצפה. 

סליחה… היא מלמלה חלושות. איזה בלגן היא עשתה. איך מסדרים את כל זה בחזרה? הכל היה רטוב ומלא זכוכיות. עכשו היא באמת לא תוכל ללכת מפה.

סליחה… היא מלמלה חלושות.

איזה בלגן היא עשתה. איך מסדרים את כל זה בחזרה? הכל היה רטוב ומלא זכוכיות.

עכשו היא באמת לא תוכל ללכת מפה.

הצחוק של הצבוע לחש, אל תפחדי ילדה, ההה אני שומר עליך…

*

מה זה הרעש הזה? 

ציר ישן של דלת חרק. הד של צעדים. 

היד קפצה והתרחקה. 

מאיר? מה קורה פה? 

במסגרת של חלל המסדרון מישהו עמד, לבוש מכנסי פיג’מה קצרים. 

עוד פעם מאיר? 

מה הבעיה שלך? יוס נשף. אתה אמור לישון. 

לא ברעש הזה. אמר המישהו. בנית על זה אני רואה. 

יוס אמר, סתם… ילדה חמודה…

המישהו אמר, אתה מטורף. ילדה בת שתים עשרה! בחיי שאם לא הייתי עייף הייתי הורג אותך בידיים.

יוס זז ופרש את ידיו לצדדים. בלי דרמות, הוא אמר. לא היה כלום. 

המישהו אמר, עכשו אני מביא לך משטרה. חתיכת פושע. 

יוס אמר, אתה לא חבר אתה.

אני הכי חבר, המישהו אמר. בואי ילדה, לכי הביתה. לכי לאמא. 

.

הוא נעלם לתוך החדר וחזר עם חולצה וכפכפי אצבע. הוא לקח אותה אל הדלת והוריד אותה במדרגות. ואז הוליך אותה על מרצפות האבן לאורך הסמטא.  

איפה את גרה? הוא שאל.

היא לא ידעה מה לומר. איפה היא גרה? 

שם, היא מלמלה, מחווה בידה הימנית לשום מקום. 

מה את עושה ברחוב בשעות האלה? הוא שאל.

היא לא ענתה.

כשהסמטא נשפכה אל רחוב יפו הוא אמר, מכאן תסתדרי? 

היא הנהנה קלושות.

אל תלכי עם אף אחד, הוא אמר. אל תאמיני לאף אחד. 

המדרחוב של יפו היה שקט אבל לא ריק. קבוצת תיירים פשטה על חנות 24/6. זוג הלך שלוב ידיים על תוואי הרכבת. צווחה רחוקה ביתרה את אויר הלילה. 

היא גררה את עצמה לאורך הרחוב. הראש שלה הסתחרר והרגליים שלה הלכו באלכסונים. צנחה על ספסל המתכת בתחנת הרכבת הקלה. הצג שעל התחנה הבהב, השירות הסתיים. הדבר ההוא שחימם אותה לפני שעה גרם לה עכשו לרעוד בלי שליטה. היא חבקה את עצמה כדי להתחמם. שערה היה דביק, והקוקו שלה סבוך ועקום. מבגדיה עלה ריח חריף. בחילה עלתה בה. השעינה את ראשה על הדופן הזגוגית הקרה.

היא גררה את עצמה לאורך הרחוב. הראש שלה הסתחרר והרגליים שלה הלכו באלכסונים. צנחה על ספסל המתכת בתחנת הרכבת הקלה. הצג שעל התחנה הבהב, השירות הסתיים.

פסיכית. פסיכית שהיא. פסיכית מקצועית עם חותמת. 

למה חשבה שלמישהו באמת אכפת. 

אנשים שמכירים אותה לא אכפת להם. למה שלמישהו זר יהיה אכפת ממנה? 

הוא אמר שהוא עו”ס. איך היא יכלה לדעת. 

אבל היא היתה צריכה להזהר. 

איך זה קרה לה. למה דוקא לה. 

עכשו היא מחוללת.

אבא שלה צדק. היא היתה נערת רחוב. הוא ראה את זה מגיע.

עכשו אסור אסור להם לדעת מה קרה, שלא יהיה להם קלף עליה.

הילדה הטובה שהיא היתה. היא נהרסה סופית. 

חסרה רק מצבה. 

בשביל מה החיים האלה. הכל רע רע רע.

בשביל מה היא בכלל מנסה. החיים הם לעג רצוף למאמצים שלה. 

בשביל מה החיים האלה לעזאזל. 

הבחילה טיפסה במעלה גרונה וצרבה את הוושט. קמה במהירות אל הפח הקרוב, והקיאה לתוכו בגלים את הבליל הדוחה שהתערבל בקיבתה. הגרון שלה היה שרוט וכואב. ניגבה את פניה בשרוול. עכשו עלה מבגדיה ריח קל של קיא. היא הרימה את רגליה על הספסל וחבקה את ברכיה בידיה כדי להתגבר על כאבי הבטן. לא חשבה לקחת מעיל, והלילות בעונה הזו קרים. מה היא תעשה? פתאום נזכרה. הכניסה את היד לכיס. המפתח היה שם. ברוך ה’.

העתיד היה מלא משוכות בלתי עבירות, ולאחריו השתרע אופק אפור ושטוח. כל השנים הבאות יהיו רצף של מאבקים. על מיטה בלילה, על פרוסת לחם, על מעיל בחורף. כל הדברים הכי פשוטים יהיו מלחמה. ובסוף, הכי הרבה יצא ממנה מוכרת בגדים או קופאית. אף אחד לא ירצה אותה. בת בלי בית, שאפילו לא סיימה תיכון. אולי איזה בחור פשוט שנפלט מן הישיבה. וככה היא תעביר את החיים. ואז היא ממילא תמות.

היא לא זוכרת מה היא רצתה לעצמה. אבל לא את זה.

לא ככה.

לא לבכות לא לבכות לא לבכות.

הגורל רודף אותה. 

אולי זה מגיע לה. היא הלכה בדרך רעה. הכל חוזר אליה. 

היא עשתה דברים רעים. היא שיקרה. הבריזה מלימודים. רצתה דברים שה’ לא רצה לתת לה.

זה עונש משמים.

ואולי זו הרוח של מגי שבאה לסגור אתה חשבון.

היא כבר ילדה זקנה ועייפה. הגיע הזמן לוותר.

אם היא לא תהיה קיימת, כבר לא ישרוף לה כל כך.

אבל איך?…

אין לה מושג.

כזו דפוקה שהיא, אפילו איך למות היא לא יודעת.

היא כבר תמצא דרך…

אבל זה עברה…

היא עוברת יותר עברות כשהיא חיה. יותר טוב שהיא לא תהיה.

וזה יכאב.

רק לקצת זמן. קצת ייסורים והכל ייגמר, כמו שהאמהות אמרו לילדים בתור לתאי הגזים.

וסוף סוף יהיה לה שקט. 

אולי יוס יבוא עוד פעם. זה קרוב. הוא עלול לחכות שהמישהו השני ילך לישון עוד פעם ולרדת לכאן. אולי הבחור יגלה לו לאיזה כיוון היא פנתה. היא צריכה ללכת מפה. קומי, היא חשבה. קומי. אבל הרגליים שלה פעלו כאילו הן לא שייכות לה. היא לא הצליחה לגרום להן ללכת.

אולי יוס יבוא עוד פעם. זה קרוב. הוא עלול לחכות שהמישהו השני ילך לישון עוד פעם ולרדת לכאן. אולי הבחור יגלה לו לאיזה כיוון היא פנתה. היא צריכה ללכת מפה.

והיא תצטרך לכתוב מכתב פרידה.

למי בדיוק?

לאף אחד. תסביר שהיה לה רע. שלא היתה לה ברירה.

זה גם כדי שלא ימציאו המצאות ויגידו שהיתה חולה בנפש או משהו. שידעו את האמת. שכל מי שהיה אשם במצב שלה ילך עם זה עד סוף חייו.

למה בדיוק זה יעזור?

הבנות בכיתה אולי יגידו לעצמן שלא היו נחמדות אליה מספיק. יקבלו על עצמן להיות יותר נחמדות למלי. ואחרי קצת זמן ישכחו אותה.

זאת אומרת, אפילו לא יזכרו. 

כדי שישכחו היא היתה צריכה להיות שם קודם.

אמא שלה בטח תבכה. ותדליק לה נר. אבל יש לה עוד ילדים. היא תצטרך להתרכז בהם. החיים שלה ימשיכו הלאה.

אולי אבא שלה יצטער וירגיש אשם. יספר לכולם איזה תינוקת מתוקה היא היתה. כמו שהוא כל הזמן אהב לספר. אבל היא גמרה להיות תינוקת, כך שבכל מקרה הוא איבד אותה. 

הלוואי שירגיש אשם. שיסחב את זה על הלב שלו כל החיים. 

אבל בטח הרב שלו יבוא לנחם ויגיד שהכל משמים ושכל נשמה יש לה פג תוקף וינקה אותו ממצפון. 

היא לא תחסר לאף אחד.

האחים שלה אולי יזכרו קצת. משהו. ואולי יספרו עליה לילדים שלהם. על האחות שהיתה להם אי פעם. ולא ידעו מה קרה לה באמת כי אף אחד לא יגיד להם. 

אולי אפילו ישקרו להם שהיא עדיין רחוקה, באיזה חוץ לארץ. כמו עמנואלה ההיא שנעלמה בוותיקן ועד היום לא יודעים מה קרה אתה. 

אולי תשאיר צוואה. נשארה לה משכורת של חצי חודש.

למי תוריש את הכסף? היא עבדה עליו קשה. 

היא לא רצתה שאבא שלה יקח אותו וישלם בו את חשבון הביוב.

אולי תגיד שיקנו בו משחקים לילדים.

אולי תתרום אותו לעילוי נשמתה. היא תצטרך הרבה עילוי. 

היתה פעם ילדה. נמוכה. עם שער שחור ורווח בשיניים.

וכל השירים שהכירה ימותו בתוכה, וכל האנשים שפעם אהבה. והידידות הישנה עם מגי. והילדים שהיו יכולים להיוולד לה.

איך הם היו נראים?

אולי היתה לה ילדה כמוה, עם שיער שחור מקורזל ופנים צרות. היא היתה עושה לה צמות וקולעת לה סרטים ואומרת לה שמתולתל זה הכי באופנה, כמו שיעל השכנה שלהם היתה אומרת לה, אנשים משלמים הרבה בשביל סלסול.

ואולי היה לה ילד כמו נתנאל, עם ריסים שחורים ארוכים ועיניים טורקיז שכמעט אי אפשר לראות, כי הן כל היום בתוך הספרים. 

לא משנה איזה ילד היה לה. היא היתה אוהבת אותו. חושבת מה יעשה לו טוב.

אולי היא בעצם מספידה את עצמה, מראש. 

חוסכת לאנשים את הטרחה.

ואולי היא תפגוש שם את מגי ותוכל להסביר את עצמה.

יש ביניהן כבר שלוש שנים. זה יהיה פער.

אבל בשמים אין גיל. זאת אומרת, מגי היום רואה דברים אחרת. זה לא שנשארים ילדים.

ואולי כן? בתחיית המתים הרי היא תקום ילדה. וכל החברות שלה מהכיתה יהיו כבר נשים מבוגרות עם משפחות משלהן.

זאת אומרת שהיא איבדה את מגי לעולם. אפילו על תחיית המתים כבר אי אפשר לבנות.

הפנים הצוחקות שלה, הגומות, השער החום הקופצני… לאן הם הלכו? זה רק קופסא בשביל לבינתיים?

ואולי מגי כבר לא צריכה אותה שם, יש מספיק מתים שאפשר להיות חברים שלהם בגן עדן.

ואולי בכלל שכחה אותה. וכשהיא תגיע לשם ותגיד לה סליחה על מה שהיה, היא תמצמץ בעיניים ותנסה להיזכר מי זאת שמדברת אליה, מאיפה בכלל היא מכירה אותה.

מישהו כתב לאשתו אחרי שנפטרה, שהוא לא יכול לשלוח אליה את המכתב בדרך הרגילה, כי הוא לא יודע את הכתובת החדשה שלה.

אחזה חזק ברקותיה, מנסה להאט את הדהירות שבראשה.

לאן לאן לאן.

לאן לאן לאן.
.

ואז היא ראתה אותה. 

מה זה? מה היא עושה פה ברחוב, באמצע הלילה? 

ומאיפה היא הגיעה לכאן?

מגי התיישבה לידה ואמרה, קפוא פה. יאא אתכם. ירושלים כל כך קרה.