מרג’ – פרק י”ב

חברות! התבודדות עכשו! אביטל מרימה יד ושואגת ברחבי השדה. הקול שלה עף עם הרוח וכולן מתאספות סביבה. אתן זוכרות את הכללים, כן?

והיא מסתכלת על הבנות המתפזרות סביב ותוהה מה לעשות. אביטל רואה אותה וחוזרת. תפני לאן שאת רוצה, היא אומרת לה, מה שבא לך, ותעשי מה שאת רוצה. שחקי עם הנמלים. אבל – היא מזהירה עם האצבע המורה, תשמרי על הכללים, יא?

מה בדיוק. היא שואלת.

מה בדיוק. אביטל צוחקת. אין בדיוק. תעשי מה שנוח לך. והיא לא יודעת מה לעשות, כי לא נוח לה כלום.

והיא מנסה לפנות ולהתרחק מכולן אבל משעמם לה. היא ממשיכה ללכת, לא רוצה לשבור את הכללים. לא רוצה שישימו לב אליה. אז היא הולכת כמה דקות. ואז נעצרת, והיא לבד, ואין אף אחת סביבה. והיא מנסה להסתובב, ולפתוח ידיים, אבל הרוח צוחקת ונהנית מזה. אז היא נשכבת וקמה מיד, כי העשבים דוקרים. וכואב לה. אולי מהעשבים, אולי מהרוח. אולי מהניסיון. והיא חושבת אולי לדבר עם אלוקים. אבל על מה. היא לא רוצה כלום. ולא צריכה כלום. ועושה כל מה שהוא רוצה. והיא כבר אחרי תפילת מנחה ואין לה כאן תהלים. והיא לא יודעת להמציא תפילות. אז אולי שתחשוב על העבודה. אבל נזכרת שהיא איננה. אז היא צוחקת. ובקול. כי גם ככה אף אחד לא סביבה והרוח מדהירה לה את הצחוק למרחוק, והוא מריר.

ואז היא לא רוצה לחשוב על אף אחד, גם לא על עצמה, אז היא מפסיקה לדבר עם בורא עולם ומנסה לדבר עם הרוח, ושואלת אותה מה שלומה, והרוח אומרת שמעולה, ברוך השם.

ואז היא לא רוצה לחשוב על אף אחד, גם לא על עצמה, אז היא מפסיקה לדבר עם בורא עולם ומנסה לדבר עם הרוח, ושואלת אותה מה שלומה, והרוח אומרת שמעולה, ברוך השם.

ושואלת אם היא נהנית בטיול הזה, והרוח עונה שכן, קצת, אבל אולי באמת היתה מעדיפה לעבוד עכשו נורמלי ופשוט להיות במשרד, אבל השמש אולי קצת יותר יפה ממה שזכרתי אותה מאז יצאתי לטייל בפעם האחרונה. ואז אין לה מה לשאול עוד את הרוח אז היא משתתקת ומגלה שעברו רק עשר דקות ונשארו עוד חמישים דקות לבידוד הכפוי הזה, ואז צוחקת עם עצמה שוב, כי כל החיים היא בבידוד ומה קרה לה פתאום שהיא לא אוהבת את זה, ועונה לעצמה שהיא אף פעם לא בבידוד. תמיד יש לה פלאפון ומחשב. ועבודה. ועכשו היא בלי כלום.

למה לא התפללת על ישראל ויוסי ורינה ורחלי ושירי וישראל ושלמה ומנחם ושרה’לה? יחיאל שואל אותה כשהיא מספרת לו על ההתבודדות המוזרה.

לא יודעת. הרגשתי שלא חסר לי כלום, מה אני צריכה לשקוע שם בכל הצרות של עם ישראל.

טוב לך, הוא קובע.

במבט גדול, כן.

למרות שירלי בעבודה, למרות רינה והשטויות שלה. למרות העול של הבית וחוסר הסדר של שעות העבודה והמלחמה התמידית? הוא שואל.

אה, אין עבודה, היא מעדכנת.

מה? הוא בהלם.

יש לי כל. היא מכריזה. הבית. הילדים. אתה. מה אני צריכה יותר?

אני מקווה שהלכת מהקטן לגדול, הוא אומר לה במבט מודאג.

בטח, היא מצהירה אמונים.

את יודעת שאת תמיד יכולה להתפלל שיהיה טוב יותר, כי לטוב אין גבול. וגם אם נגיד הכל טוב ואין לחיים איפה להשתפר תמיד אפשר לבקש יותר וזה לא באמת נגמר.

אל תחנך אותי עכשו, היא זועפת. יש לי הכל וזהו. אני לא צריכה כלום. הכל הכי טוב שיכול להיות.

בסדר, הוא מתנצל. סליחה. וגם לי טוב.

והיא מחייכת, אבל החיוך שלה עייף.

לא קבענו הרגע שטוב לך ואפילו אין לך על מה להתפלל? הוא תובע את האנחה.

אני לא יודעת. היא נאנחת שוב. אולי יש לי הכל. אבל אולי למרות זאת אני צריכה יותר. אולי אני גם צריכה לחיות.

ואז אביטל אומרת שהאוהל מוכן ושואלת אם היא בטוחה שהיא לא רוצה לבוא לראות את הכנרת. והיא אומרת שהיא בטוחה ומודה לאביטל ומתיישבת על חלקת אדמה כלשהי ושומעת את הקולות של המים ושל הכנרת. ושוב כואב לה, אולי מהאבנים שתחתיה ואולי מהרעש של המים ואולי מהבנות שנהנות יחד, ואולי מלראות את המזרן הלא מאוד נוח שהיא אמורה לישון עליו בלילה זה.

והיא מוציאה אטמי אוזניים והולכת לישון.

אפשר לישון פה? ראש קטן מציץ אל האוהל.

מה? היא מוציאה את אטמי האוזניים.

אפשר לישון כאן? זו ליבי. כל האוהלים ריקים ואביטל לא הולכת לישון עכשו ולא רוצה להיות לבד, היא אומרת וגוררת שק שינה אימתני.

ואביטל נכנסת בעקבותיה במבט מתנצל של לא היתה ברירה, מסדרת את השק, מניחה את התיק של ליבי לידה, ועוזרת לה להתארגן לשינה.

היא בסדר, נכון? אביטל קובעת ויוצאת מהאוהל, והיא נשארת שם לבד, עם ליבי. וליבי אומרת שקר לה ואם אפשר לכרבל אותה, והיא לא ממש יודעת מה לעשות, וליבי אומרת שלפני שהולכים לישון שרים אתה המלאך הגואל. והיא עוצרת את עצמה מלומר שהיא לא אמא שלה ולא של אף אחד וגם לא תהיה ואין לה סיבה לעשות אימונים וסוף סוף היא חסרת כל עול, אבל הפעם באמת. חופשיה לעשות כל מה שהיא רוצה, ומה שנשאר לה זה רק לעזוב את חממה יהודית ואז היא תהיה עצמאית באמת. 

אבל שותקת את כל הדיבורים האלו ועוזרת למלאך הגואל להסתיים, ויושבת שם עד שהיא נרדמת, ואז חוזרת למזרן. ויחיאל מביא לה את שירי כי היא בוכה והוא לא מצליח להרגיע אותה והוא נורא עייף, וגם מעביר את ישראל מהמיטה שלו למיטה שלה ונרדם תוך שניה, והיא עם שניהם מנסה להרדים אותם ואותה ומחבקת אותם ורוטנת ומחבקת שוב, ואז שירי נותנת לה נשיקה בלחי והיא צוחקת ושוב מחבקת, ושרה המלאך הגואל, והם שניהם נרדמים עטופים. והיא מסתכלת עליהם, מחייכת.

סתם אמרתי לך שטויות אתמול, היא אומרת ליחיאל בבוקר ברגע שהוא פותח עיניים. הוא מסתכל עליה מנסה להבין על מה היא מדברת ולמה זה חשוב בדיוק בשניה שהוא התעורר. והיא מסבירה לו שזה הכי חשוב בעולם, כי היא בכלל לא צריכה לחיות יותר ממה שהיא חיה היום, ושירי היא החיים שלה וגם ישראל. וגם כשהם ישנים לה במיטה והיא לא ישנה והוא ישן לו כמו שייח. והוא מסתכל עליה ואז עוצם עיניים וחוזר לישון לכמה דקות, אפילו שוכח להוסיף שגם הוא חלק מהחיים שלה. והיא מסתכלת עליו ואז הולכת להתחיל את הבוקר שלה.

היא קמה ורואה את האוהל מלא בשקי שינה ואנשים. בצמוד אליה ישנה ליבי. הזיכרון שלה מאותת משהו על זה שהיא ביקשה שתקרב את המזרן כי קצת חשוך ואולי מפחיד.

והאוהל קטן ועמוס, וחנוק לה נורא והיא רוצה לברוח. היא מסתובבת לצד השני כדי לא לראות את כולן, אבל זה לא עוזר לה לשכוח, היא מרגישה שהדמויות מרחפות סביבה וקשה לה לנשום. ויש בחדר ריח של מנגל.

ואז ליבי קמה ושואלת אותה למה היא ערה, והיא אומרת שבגלל שהיא חולמת חלומות בהקיץ, וליבי שואלת מה זה בהקיץ ואם זה כיף, ואז יוצאת מהשק שלה ומתיישבת קרוב קרוב מחבקת רגליים. והיא אומרת לליבי שלחלום זה כיף כי אז יש שם מה שרק רוצים. ואז ליבי מתקרבת עוד קצת, והיא אומרת לליבי: אבל לקום זה לא כיף, בכלל בכלל לא.

אחר כך הן יוצאות שתיהן מהאוהל. ליבי מחזיקה לה את היד ואומרת בשקט שהיא מתגעגעת לאמא שלה. ולה אין מה לעשות חוץ מלרצות לברוח אבל לחבק אותה בפועל. את יודעת שבחלום אפשר לחשוב על כל דבר, היא אומרת לליבי.

אחר כך הן יוצאות שתיהן מהאוהל. ליבי מחזיקה לה את היד ואומרת בשקט שהיא מתגעגעת לאמא שלה. ולה אין מה לעשות חוץ מלרצות לברוח אבל לחבק אותה בפועל. את יודעת שבחלום אפשר לחשוב על כל דבר, היא אומרת לליבי.

לא נכון, בחלום מגיע מה שחושבים עליו ביום, אבל עם תחפושות שונות, שאי אפשר לבחור, ככה אבא אמר לי.

אבל לא כשאת ערה, היא אומרת ושוכחת לרגע שליבי לצדה. בחלומות בהקיץ אפשר לדמיין את גן עדן.

בטח לכן אני חולמת על אמא שלי כל היום, ליבי אומרת.

תעצמי עיניים, היא אומרת לליבי, ונסי לראות את אמא שלך.

ליבי מהנהנת ועוצמת עיניים, ולכמה רגעים משתרר שקט. והיא מתכופפת לישראל שבאותו גיל של ליבי, ומחזיקה לו ביד. אני אוהבת אותך ילד שלי, היא אומרת לו בשקט, והוא מסתכל עליה וצוחק. אני אוהבת אותך, היא אומרת לו שוב, ומתגעגעת אליך נוראות. והיא מושיטה יד, רוצה לגעת בו, הוא נעלם. ילד. היא קוראת לו והוא לא נמצא. היא פותחת עיניים ומסתכלת לכל הכיוונים, רואה את המים. ותוהה מה חסר להם ואם הם חיים בכלל. או שהם כמוה. רק מים בלי כל קשר למשהו אחר.

והיא עוצמת עיניים שוב, הגלים עפים, נקרעים בחוף. והיא מחפשת את ישראל, אולי הוא ברח למים. ישראל, היא אומרת לו, הקול שלה רועד. היא רואה צדודית שלו, אבל הוא לא מגיב, היא מחבקת את ליבי לידה, ישראל, היא אומרת והדמעות שלה משתחררות. אל תלך לי, עזבתי הכל כדי להיות אתך. והיא מחבקת את ליבי, תוהה אם ישראל מרגיש את זה ומתכווצת. הלחיים שלה נרטבות. ליבי מחבקת אותה חזרה. היא נוגעת לליבי בלחיים וגם הן רטובות.

להדפסה