דום לב

בבוקר קמה ליום של 'שבעה'. ישבה, קהת איברים, בכיסא הנמוך. הקשיבה לשפרה, משתפכת במעשיות ילדותה. ובכולן הייתה אמא הגיבורה הראשית, האבירה שערפה את ראשיהם של הדרקונים, הנסיכה שגברה על כל המכשפות, נזהרה מגלגלי טוויה ארסיים, לא נגסה בשום תפוח מורעל.
ממוצע 3.3 | 9 מדרגים

כולם אמרו שאמא שלה מתה מדום לב.

טכנית, הם צדקו. אין מוות אחר. כל האנשים בעולם, גם אלה שמתים מסרטן ומאי ספיקת כליות ומקורונה ומשבץ מוחי, מגיעים לאותו מקום, אותו רגע; הרגע שבו הלב מפסיק לפעום והחיים נגמרים.

היא לא יכלה להתווכח עם ההיגיון היבש. ואבא גם ביקש מאד, לפני שיצאו להלוויה, לכבד את אמא. הוא הסתכל עליהם בעיניים נפוחות שלא ישנו היטב כבר חמש עשרה שנה, אמר בקול צרוד: “אני ממש מבקש, ילדים, תכבדו את אמא. תנו לה ללכת יפה, ובלי דרמות”. כשאבא אמר את המילים ‘בלי דרמות’, הוא הביט בה. והיא הסמיקה. כאילו הייתה ילדה שתופסת לאמא בחצאית, צורחת בעלבון על הסף.

היא אף פעם לא תפסה לאמא בחצאית, לא צרחה בעלבון כשאמא ביקשה לצאת מהבית. קודם כל, כי זה לא קרה כמעט. אמא לא הרבתה לצאת. וכשזה כן קרה, הייתה נשטפת תחושת הקלה גדולה. ממש הרגישה איך מבעבעים ממנה ועליה מעיינות של אושר. כמובן, שבריר שנייה אחרי השיטפון והאושר, חטפה סטירה מצלצלת ממצפונה המזועזע. ככה גדלה, כזאת מין ילדה הייתה. ילדה של אבא, ואמא, ומצפון שעשה את העבודה של שניהם. חינך אותה בכל הכוח.

והמצפון, הוא שאסר עליה להידחף בין כל האנשים בהלוויה, להגיע עד המיטה של אמא, לטלטל את הגופה השוכבת בשקט מתחת לתכריכים, לצרוח: ‘אגואיסטית אחת! לא יכולת להתאפק עד שאתחתן?!’

והמצפון, הוא שאסר עליה להידחף בין כל האנשים בהלוויה, להגיע עד המיטה של אמא, לטלטל את הגופה השוכבת בשקט מתחת לתכריכים, לצרוח: ‘אגואיסטית אחת! לא יכולת להתאפק עד שאתחתן?!’

עמדה בראש מושפל בין דודה רחל שגעתה בקול גדול ובין שפרה ששחקה טישואים עד התפוררות מוחלטת שלהם על המדרכה. אבא הספיד. וסבא. והרב של בית הכנסת. כולם זרו מילים על צדקנותה של אמא, על חייה, מלאים בטוב ומסוגפים ברע. לא הרחיבו כמה רע, איך רע, איפה רע. אלקנה אמר ‘קדיש’. וכל הציבור בכה על אמא, אישה צעירה כל כך. איזה אסון. אפילו לא הספיקה להוביל לחופה את בת זקוניה.

הלכו לבית הקברות, שיירה ארוכה, כואבת. המטהרת קרעה את החולצות שלהן. שפרה מלמלה סליחה מעל הגופה של אמא. היא לא. ביום אחר תבוא הנה. תחכה שבית הקברות יהיה ריק, ומעל אמא תהיה מצבה שתחתום הכל. ואז תדבר. אולי תבקש סליחה. אולי תקבל.

אחר כך חזרו הביתה. השכנה הכניסה בייגלס וביצים. ובני הדודים הביאו ארון קודש קטן, וסידורים, ומשניות, וכיסאות נמוכים לאבלים. קרסה על אחד מהם, עד שאלקנה כחכח, רמז לה על כל השכנים שעלו לנחם. דודה רחל, שפרה והיא גררו כיסאות למרפסת הקפואה כדי שהשכנות של השכנים תוכלנה לנחם אותן. ישבו שם שעה-שעתיים. הנהנו לכל אחת שאמרה ‘המקום ינחם’ ו’בבניין ירושלים תנוחמו’. לא האמינו שזה ייגמר אי פעם. שלא תדעו עוד צער.

בסוף זה נגמר. בסביבות חצות. אלקנה נרדם על הספה. שפרה הלכה הביתה. “אולי מחר נשב בחדר שלך”, הודיעה לפני שהלכה. “קר נורא במרפסת”.

“טוב מאד, אולי ככה נשים תלכנה מהר יותר”, פלטה. כל כך מותשת הייתה. שפרה נענעה ראש מאוכזב, עזבה.

אבא שאל אם היא רעבה. מרח לה מיונז על בייגל, פרס ביצה קשה. היא אכלה. בשבילו. לא רצתה שידאג לה. לא הייתה בטוחה שהוא מסוגל לא לדאוג. אלה החיים שאבא ידע, הבעל של אמא.

הביצה נתקעה בגרונה. גם הבייגל. ניסתה לשטוף אותם במים. ולרגע עבר בה הרהור על מלאך המוות, אם הוא עדיין כאן, בסביבה, אורב להם.

המשיכה לחשוב עליו גם כששכבה במיטת הנוער הצרה וניסתה למחוק מראשה את מאורעות היום. את פניה של אמא, מצהיבות לשעווה. את הפרמדיק והרופאה, נלחמים על חייה של אמא שבחרה למות. את השוטרים, מתפרצים לתוך הכאוס. את הרמקול, מסתובב ברחובות, צועק בחגיגיות את השם של אמא. וכמה שניסתה למחוק, חזרו הדברים וקרו לה שוב. ושוב. ועוד פעם אגרפה אצבעות על הכרית ותהתה: כמה כואב למות? כמה כואב לחיות?

בבוקר קמה ליום של ‘שבעה’. ישבה, קהת איברים, בכיסא הנמוך. הקשיבה לשפרה, משתפכת במעשיות ילדותה. ובכולן הייתה אמא הגיבורה הראשית, האבירה שערפה את ראשיהם של הדרקונים, הנסיכה שגברה על כל המכשפות, נזהרה מגלגלי טוויה ארסיים, לא נגסה בשום תפוח מורעל.

הנשים שבאו לנחם צקצקו אהדה וחבל על דאבדין. דודה רחל הרחיקה לכת עד ילדותן שלהן, שלה ושל אמא, וגם שם הייתה אמא ילדת פלא, מושלמת ללא פגם.

לעסה את קצה השרוול של החולצה החומה, המכוערת. זו שבחרה ללבוש לפני ההלוויה במחשבה על הסכין של המטהרת. שפרה כעסה. אמרה בטון מתנשא שאמא שווה שתקריב למענה את החולצה הכי יקרה שלה. והיא אמרה שאם אמא בעולם האמת, או בדרך אליו, לא יהיה לה אכפת איזו חולצה היא קורעת. אולי היא אפילו תבין אותה. ואבא התערב כי ראה את העורק המתנפח בצווארה של שפרה, ובטח אז נולד בו הנאום שנשא באוזניהם לפני ההלוויה.

לעסה. ולעסה. את השרוול. את כל המילים שהתערבלו על לשונה כמו ציקלון, התעקשו לצאת. המצפון נתן לה סטירה זעירה, רק בתור תזכורת. והיא חשבה, מעוצבנת: אוי, תרגיע. אני זוכרת מה אבא ביקש, ואין לי שום כוונה לספק לכל המצקצקות גרסה אחרת של ‘היה היה פעם’.

אבל אף ששתקה, לא הרפו ממנה כל התפוחים המורעלים שאמא נגסה בהם ביס ענק, תאוותני. כל המחטים שבהם דקרה את אצבעותיה בתקווה להתפלש בארס, למות סוף סוף. כל המכשפות והדרקונים שקיננו בתוכה, יבשת-נפש פצועה, ממלכה רחוקה-רחוקה.

אבל אף ששתקה, לא הרפו ממנה כל התפוחים המורעלים שאמא נגסה בהם ביס ענק, תאוותני. כל המחטים שבהם דקרה את אצבעותיה בתקווה להתפלש בארס, למות סוף סוף. כל המכשפות והדרקונים שקיננו בתוכה, יבשת-נפש פצועה, ממלכה רחוקה-רחוקה.

דודה רחל טפחה על גבה, הסבירה באהדה ובלחש צעקני שזה המצב, מאז ההלוויה. בתיה, החברה של אמא מהסמינר, אמרה בטון של אנשים שלא מבינים כלום: “ככה זה מוז’יניקים. הם הכי חווים את האובדן. ואמא שלך, זיכרונה לברכה, היא אובדן שקשה להתאושש ממנו”. וקצת נבעתה מנבואת הזעם שפלטה, והוסיפה במהירות שאמא תדאג לה עכשיו, משמיים, לשידוך הגון. אולי לכן היא עלתה מעלה.

היא התקפלה לפיסה פצפונת, הרהרה במרי: לא נכון, היא לא עלתה למעלה בגללי. היא עלתה למעלה בגללה. נמאס לה כאן, התחשק לה שם. אין קשר אלי.

ועוד יום של ‘שבעה’ הגיע. וכמובן, השתלטו לה על החדר, וישבו לה על המיטה, ולא השאירו לה אפילו פינה להתקפל בה בשקט. ועוד פעם סיפרו סיפורים על אשת הוד, עם שם דומה להפליא לשם של אמא, אותם קורות חיים. הדביקו לה את השפתיים.

בעת שהצטנפה בכיסא, דבוקת שפתיים, הרהרה בגדר. פעם-פעם מתים כמו אמא היו נקברים מאחוריה, מחוץ למחנה. ובפליאה הרהרה בזמן הזה, איך שום דבר לא השתנה, גם אם אמא קבורה היום בחלקה מכובדת, מוקפת מצבות של אנ”ש, שומרת לאבא מקום לימינה. ואיך גם היום אמא בעצם מחוץ למחנה, ומעבר לגדר. כי אף אחד לא באמת מדבר עליה, על האישה שהייתה.

בערב שבת שאלה את אבא אם היא יכולה להתקלח. כבר לא יכלה לשאת את הריח שעלה ממנה, את התחושה שלנצח תריח ככה, מצופה שכבה עבה של חידלון. אבא אמר שהיא יכולה להתקלח כמו בערב שבת של תשעת הימים. נכנסה למקלחת. נזהרה לא להיזכר באמא, בפעם ההיא שהפליקה לה מכות ונעלה אותה במקלחת, מתייפחת. אמא מתה, ובלאו הכי זה קרה מזמן, הרבה לפני הכדורים, האבחנה, החיים אחריהם. כיוונה את הברז למי קרח אבל לא הצליחה להתאפק עם הסבון. שפשפה בכוח את עורה, קרצפה ממנו את כל התאים שהיו עליה כשאמא מתה.

שפרה, שהגיעה לפני שבת, קלטה מיד את ניחוח הבגידה שנדף ממנה, נעים מדי. “את כמו ילדה קטנה, את יודעת?” סיננה כשעמדו שתיהן במטבח. היא הכינה את הקנדלברה שאבא ידליק עוד מעט. שפרה סידרה אוכל שהכניסו השכנות בתבניות חד פעמיות, הייתה נסערת. “אמא שלך מתה. את לא מסוגלת לכבד אותה, להתאבל עליה כמו שצריך, לוותר על מקלחת מפנקת? יהרוג אותך לחכות עד סוף ה’שבעה’?”

“‘שבעה’ של מי?” לטשה בשפרה אישונים אטומים.

“השבעה של אמא”, מצמצה שפרה, מבולבלת.

“זאת לא ה’שבעה’ של אמא”, פסקה. “זאת ‘שבעה’ של אישה אחרת שאני לא מכירה”.

“על מה את מקשקשת?” התחילה שפרה להאדים.

“על הקשקושים שאתן מקשקשות בלי הפסקה. את, דודה רחל, השכנות. כולן. יפות נפש כולכן”, היא צרחה. “בואי נראה אתכן אומרות את האמת על אמא. איך היא אהבה לנגן לנו בפסנתר, ולשיר. אבל גם לישון ימים שלמים. ואיך היא הייתה מדברת אתנו שיחות נפש לתוך הלילה, אבל גם מחטיפה לנו כשהרגזנו אותה. איך היא אמרה שהיא אוהבת אותנו, ומחבקת, ומנשקת, וקונה את המתנות הכי שוות. ואיך היא ניסתה לברוח. פעם ועוד פעם. ועוד פעם. עד שהצליחה!”

“את לא נורמלית!” גם שפרה צעקה עכשיו. “ה’שבעה’ היא בשביל אמא, בשביל הנשמה שלה, שתגיע למקום טוב יותר. אני לא הולכת לדבר סרה באמא! ואת בכלל אמורה לשמור כפליים על השם של אמא. בשבילך. גם ככה אני מתפללת שמישהו ירצה אותך!”

“ה’שבעה’ היא גם בשבילנו”, שילבה ידיים. הדפה מעליה עתיד ומישהו. אם ירצה.  “שנתאבל על אמא, ניפרד. והדבר המגוחך הזה, שקורה בחדר שלי, יום אחרי יום, הוא סתם אחיזת עיניים, סיפור מזויף שנמאס לי להשתתף בו”.

“כמה את מרוכזת בעצמך!” זרקה שפרה בבוז.

“כמה את שקרנית!” החזירה.

“בנות”, אמר אבא בעייפות. רק אז הסתובבו אל דלת המטבח, הבחינו בו; נשען על המשקוף. עייף.

“משהו השתבש אצלה”, סובבה שפרה אצבע על הרקה.

התכווצה. הבת של אמא. כל חייה תפחד שמשהו משובש אצלה. “אני רק רוצה שמישהו יגיד את האמת בקשר לאמא. מישהו אחד”.

“מה האמת?” תבעה שפרה לדעת.

“שאמא בחרה למות”.

“זה לא נכון”, התערב אלקנה שנכנס למטבח. “המצב של אמא היה קשה מאד. בעצמך ראית את ההידרדרות. יותר ממני ומשפרה. ויותר מאתנו את יודעת שהיא כבר לא הייתה בעמדה בחירית”.

“אנחנו יכולים להתווכח אם אמא בחרה או לא?” שאלה בתקווה. היא שנאה ויכוחים. ובכל זאת, הייתה מקבלת בתודה כל דיבור על מה שקרה באמת. הייתה מתווכחת עד אש. עד מים. טרם בכתה על אמא.

“לא”, קבעה שפרה. “אין פה מה להתווכח. אמא הייתה חולה. היא נפטרה. עכשיו היא בעולם טוב יותר. סוף סיפור”.

“לא”, קבעה שפרה. “אין פה מה להתווכח. אמא הייתה חולה. היא נפטרה. עכשיו היא בעולם טוב יותר. סוף סיפור”.

אבא שתק. גם היא.

באה שבת. הלכה. עוד יומיים של ‘שבעה’. בבוקרו של היום השביעי קמו ונסעו לבית הקברות. ברכי נפשי. יושב בסתר עליון. אותיות נשמה. האותיות של אמא. קדיש. א-ל מלא רחמים. בבית עשה אלקנה ‘סיום’. שפרה והיא שטפו את הבית. אבא הלך לשכב.

נכנסה לחדר שלה שהיה שוב שלה. השתרעה על המיטה. עצמה עיניים. שברים של אמא דקרו את עפעפיה. פקחה אותם, מבוהלת. בהתה בתקרה. הרגישה איך מתרוצץ בתוכה קו החיים של אמא, כותב בה א.ק.ג. מתחילה ועד סוף, פעימות לב שעלו וירדו, צחקו ובכו, אהבו ושנאו, הרים ותהומות שאמא טיפסה עליהם ונפלה, הייתה הנסיכה, והמכשפה, והאבירה, והדרקון.

בלי עד עצם היום הזה. הסיפור של אמא נגמר פתאום. בקו ארוך, ישר. והם חיו בלעדיה. הסוף.

קמה למטבח החשוך, הוציאה נר נשמה מהארון, הדליקה על השיש. עמדה ובהתה בו, מוז’יניקית של אמא. דמעות זלגו מעיניה. אבא נעמד מאחוריה, נשם בכבדות.

היא אמרה: “היא לא הייתה מושלמת”.

אבא אמר: “לא”.

אישוניה היטשטשו מבכי שחיכה בה מדי. “אהבתי אותה”.

אבא לחש: “גם אני”.

“אני יכולה לומר עליה את האמת?” הספד נתקע בגרונה, אותיות נשמה, מילים על גוף, על נפש, על הקרב ביניהם, מר עד הסוף. הסתכלה על הרצפה ששפרה הבריקה. ראתה את הצל של אבא, מניד ראש, מרשה.

וסוף סוף פצתה פה, וספדה לאמא שלה שמתה מדום לב, לא ממש. וסיפרה הכל. הכל. נשיקות. מכות. לא קברה שום פרק, שום אמת. שלהבת רעדה. גם היא. אבא בכה. הניחה יד על צלעותיה, הרגישה את ליבה הנושם. לא דומם.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. תמר. כאילו כתבת אותי. בין הרצון שלא להיות יותר ואהבה לילדיי. בין הכעס על אבי שאהב כמו שרק הוא ידע לאהוב ופגע, כמו שרק הוא ידע לפגוע. הלב בוכה על האנושיות ועל המפלצתיות ועל הקו הדק בין אי שלמות לטירוף הדעת…

  2. איזה סיפור!!!!!
    בחיים לא קראתי סיפור אמיץ וכנה כל כך. גם אגרוף לבטן גם מלא רוך. כואב אבל יפהפה!!
    תמר – ההרגשה היא שהשארת אותנו באמצע, כאילו יש עוד המון מה לכתוב על היתומה המסתורית אבל מישהו הפסיק אותך או צנזר….
    את מוכרחה להמשיך. זה סיפור שטרם סופר ואת מוכרחה להמשיך אותו! (או לספר אותו מהתחלה ואז להמשיך….)

  3. הלוואי על כולנו האומץ להכיל את האמת הכאובה של הקרובים לנו כמו האבא שבסיפור. אם יש אבא כזה זה מאזן הכל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן