השכנה שלי פינתה את הספה הישנה מן הבית. שאלתי אותה למה היא עושה את זה בערב תשעה באב, הרי עוד שבוע בין הזמנים והחבר’ה בבית. השכנה הרימה גבה ואמרה, הרבה יותר כבד לסחוב ספה כשבחור יושב עליה.
בין הזמנים מחייב אותנו לבחור בין שתי אפשרויות גרועות. להתבונן במסדר הרובצים על הספות ומייללים על השעמום, או לצאת לנו לטייל בתרמיל ובמקל על כל ארץ ישראל (או על קלוז’ נאפוקה וכרתים. מספר הישראלים שתפגשו פה בלבנט או שם בגולה די משתווה, עם יתרון קל לפליטי האיירווייז). בגיל שכסא הנדנדה מספק ריגוש לא פחות מרכבת הרים, קשה לי להבין את מי שגוזר על עצמו גלות מרצון בחום אימים ובחולות נודדים. עד שהאנושות הגיעה למילניום שבו קורת גג היא המובן מאליו, חזרה אל חיי הנוודות של האדם הקדמון מבחינתי היא אופציה לא קבילה.
כן כן, שמעתי שיש דבר כזה, צימרים. אלה הם מקומות עם ספות שכולם רובצים עליהן ומנסים לכוון את רפפות המזגן כל אחד לכיוון שלו. יש גם יקב באזור. שעה הליכה בשמש דרך שדות מוקשים. אפשר לקטוף תפוחים גם כן אם נמצאים במצב רוח חקלאי. עדיין האפשרות לקום בבוקר בחדר שבו אני יכולה למצוא את נעלי הבית שלי בעיניים עצומות היא יתרון ששום בית מלון לא יוכל להביס. ותפוחים אני משיגה בחנות הירקות, מרחק של שלוש דקות הליכה מהבית. במבחן התוצאה אני מקבלת מאה. אולי יש עוד יתרונות. אני יכולה לחשוב על עוד כמה ואולי אמצא. אבל אין טעם. זו מלחמה אבודה. העם. רוצה. נופש מהקטלוג.
האמת היא שזה קצת מעליב. אנחנו מתאמצים לתת להם בית חם, לבנות להם מעון עוטף ומלא יהדות שבו הם יגדלו בריאים בגוף ובנפש ויכינו טוסטים בשתיים בלילה. מחכים להם בשובם מהמחנה של הסמינר או מזמן קיץ בישיבה עם סמרטוט וספוג הפלא כדי להקנות להם שמץ הבנה מה זה בית, וכשזה קורה והם שבים אל הקן, הם שואלים נפשם לברוח לבתים של אנשים אחרים.
ואנחנו עוד צריכים לממן את הכשל החינוכי הזה.
ואני שואלת את עצמי, מי אמר למי, שרק תעבור תקופת המבחנים והן יטו סוף סוף שכם בבית ויאספו את הגרביים המשומשים מתחת למיטה? מישהו אמר את המלים האלו! חבל שלא הקלטתי.
ואני שואלת את עצמי, מי אמר למי, שרק תעבור תקופת המבחנים והן יטו סוף סוף שכם בבית ויאספו את הגרביים המשומשים מתחת למיטה? מישהו אמר את המלים האלו! חבל שלא הקלטתי.
כשצריך ללכת לאסוף את הקניה של משנת יוסף כולם מתעצלים. וכשמדובר בהליכה של שעה כדי להביא קופסא של דובדבנים מאיזה מטע בצפון פתאום כולנו המתנדב הידוע.
עד כאן ההקדמה. ואת ההקדמה הזו אני משמיעה באזניהם בטוב טעם ודעת, בכובד ראש ובמוסר השכל, באינטונציה מתאימה ובטון שאינו משתמע. והם שומעים ומהנהנים, ואומרים, אה, אין לנו כסף. בגלל שאנחנו משפחה של אברכים.
לזה לא אוכל לשתוק. להמיר את ערכי החינוכיים בעד בצע כסף, לא בבית ספרנו. חוץ מזה אני מכירה כמה משפחות של אברכים שיש להן כסף. לפחות חמישים שקל. אז בואו לא נדבר בהכללות.
אחר כך החלטנו משיקולים חינוכיים כן לנסוע.
השיקול החינוכי פשוט: אם אף אחד לא נשאר בבית, למה שאנחנו נישאר? אנחנו כל כך קשורים אל השכנים שלנו בעבותות אהבה, שאם הם נודדים מקנם, גם אנו נודדים אחריהם. עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה.
וכך, בעקבות חילופי אוכלוסין יצאנו אל הנגב. אנשי הדרום עלו לרגל לירושלים ברכבת, ואנו אנשי ירושלים גלינו מארצנו ויצאנו לרעות בשדות זרים.
הבטיחו לנו נוף. היה נוף כל הדרך. נוף ועוד נוף. מדבר ושיחי ערער ובדואים. וכבשים. הנוף נפסק כשהגענו אל הארץ המובטחת. בתי שיכונים אפורים, גינה מלאה חול, ילדים מלאים חול, איזה שיח דליל ומסכן בתפקיד היומרני של שדרה ירוקה. ודקל בונסאי קטן שזה עתה התחיל לצמוח בחולות המדבר. פלאי פלאים. נוף קומפקטי ששווה לרדת בשבילו על הברכיים ולספוג קצת קוצים ודרדרים.
התלבטנו אם להביא אתנו אופניים. המארחים הבטיחו שהם ישאירו לנו את האופניים של הילדים. אז השארנו את אופני ההילוכים בבית. ליד הדלת אנחנו מגלים את כלי התחבורה של המארחים: בימבה ותלת אופן.
הבטיחו שנוכל להשתמש בתנור. אנחנו דוחפים את הבורקסים לתוך טוסטר מתנודד ברוחב שתי נקניקיות. כך גם את רצועות הצ’יפס, הפלאפל הקפוא והבלינצ’ס מקופסא, שניים שניים יבואו אל התיבה. הפיצה תיאכל במשמרות. אנחנו מתפעלים מאנשי הנגב היודעים להסתפק במועט.
הבטיחו מזגן, אבל גם הוא עובד במשמרות. חלק אוכלים במטבח בעמידה (רק שני כסאות). החלק הנותר עומד מול המזגן ומנסה לסובב את כל הכפתורים כדי לחלץ ממנו איזו נשיפה. אנחנו מתפעלים מאנשי הנגב היודעים לספר מעשיות.
ואחר כך גילינו פתק על המקרר: “נא להשאיר את הבית בדיוק כפי שקיבלתם אותו.” חבל, אם הם לא היו מתעקשים, היינו משאירים להם בית נקי.
יש בריכה באזור. באמת. היא אפילו די גדולה. בערך חצי מהבריכה החצי אולימפית של בית חינוך עוורים. מצאנו שם הרבה ירושלמים. בריכה מעורב ירושלמי.
יש בריכה באזור. באמת. היא אפילו די גדולה. בערך חצי מהבריכה החצי אולימפית של בית חינוך עוורים. מצאנו שם הרבה ירושלמים. בריכה מעורב ירושלמי.
הלכנו לטייל בנגב ופגשנו את הגמל שמסתובב בו עוד מאז שהייתי בכיתה ו’. נתנו לו פיתה עם בצל. ופגשנו עוד ירושלמים. התחבקנו בדמעות שמחה ומיד התגעגענו הביתה.
חזרנו הביתה, והדלקנו את המזגן והכנו סלט. וכולם רבו על המקום על הספה. טוב עשתה השכנה שלי שפינתה את הספה קודם בין הזמנים.
לפעמים צריך לנסוע לסוף העולם כדי לגלות שהכי טוב בבית.
וגם אם לא, אין מה לעשות.
כפי שאמרו חכמים: זה מה יש.
תגובה אחת
אהבתי