אני לא מתקשרת אל אמא כל עוד שנתי בבית, איתי. זאת לא שיחה שיכולה להתנהל בנוכחותו. אני גם לא מתקשרת אל אמא כשהילדים ערים. וכשהם נרדמים איכשהו, בלי שאני יודעת בעצמי איך העברתי איתם את כל אחר הצהריים, אין בי טיפת אנרגיה להתקשר אליה. וגם נתי אמור לחזור בעוד זמן קצר.
אני נשכבת על הספה. זה לא בסדר מצידי, בנות צריכות לכבד את האימהות שלהן. בנות טובות לא יכולות לפחד ממה שאמא שלהן תגיד. הן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לשמוע, להבין שרוצים בטובתן, ולא לאבד שליטה, לענות בנחת ובנימוס. אני מפחדת שאינני חזקה מספיק.
אולי אני באמת לא מספיק חזקה. אולי זאת הסיבה שאני רוצה כל כך להישאר נשואה. אני מפחדת מהחיים העצמאיים ורוצה מישהו להישען עליו.
אולי כל מה שאני צריכה זה פשוט לצאת מאזור הנוחות שלי.
“מה נשמע?” הקול של נתי, וטריקה עדינה מיד אחריו. הלב שלי מתחיל לפעום רגוע יותר כשהוא כאן, לצידי.
“טוב שבאת,” אני מתיישבת ומסדרת את המטפחת שלי.
“קרה משהו?” הוא מניח את הכובע שלו על השולחן ומוריד את החליפה.
“צריך לקרות משהו כדי שיהיה לי יותר טוב שבאת?” אני מיתממת.
השתיקה שנופלת בינינו מעיקה עלי. דווקא יש לי המון מה לדבר איתו, אבל כל אלו דברים הקשורים בהמשך הנישואין, התיקים שצריך לפתוח ובכלל, הדאגה והלחץ שיש לי מזה. אני לא מרגישה שזה הוגן לקבל את פניו עם כל המטען הזה. מצד שני, אני לא מצליחה לנהל כעת שיחה קלילה. אפילו נושא פשוט לא עולה לי בראש.
“איפה אתה?” אני קוראת בקול לנתי, כשאני שמה לב שהוא נעלם לי.
“שותה קפה,” הוא עונה לי, גם כן בקול, מהמטבח. לפי הטון שלו, הוא גם קורא משהו.
אני מדדה אל המטבח. צדקתי, נתי עומד ליד השיש. עיתון אחד מונח חציו על השיש חציו מתנופף באוויר. עיניו של נתי קוראות במהירות מילים מהחצי היציב, הלא מתנפנף.
אני מתיישבת ליד שולחן המטבח.
נתי שותה עוד כמה לגימות, שוטף את הכוס במהירות ומניח אותה לייבוש.
“אז מה נשמע?” הוא נשען על השיש בגבו, מקמט את שולי העיתון שזנח שם.
“בסדר.”
“דיברת עם אמא שלך?”
“עוד לא יצא לי.”
“טוב.” הוא מתהרהר כמה שניות. “אני חושב שבמוקדם או במאוחר נצטרך להודיע גם להורים שלי.”
“כן,” אני נבהלת פתאום, “לפני שאמא שלי תתקשר לאמא שלך.”
“הלוואי שהיא תעשה את זה,” נתי נאנח. “לא, לא באמת,” הוא ממהר להתחרט מול המבט שלי.
“אולי נפתח קודם תיק?” אני מציעה.
“אפשר. את רוצה שאני אקפוץ מחר איתך לעבודה, נראה את האפשרויות ונחליט ביחד?”
“זה רעיון,” אני מסכימה. ובכל זאת, מרגישה שחייבת להיות דרך קלה יותר. “מה אתה בכלל יודע על תהליך הארכת הנישואין?” אני שואלת את נתי.
“שהוא ארוך,” הוא אומר לי, “וכנראה לא נעים. זה לא מספיק, נכון?”
“נכון,” אני מסכימה בעצב.
“מה את יודעת על זה?” הוא שואל אותי בחזרה.
“כלום וחצי,” אני מודה.
“מה החצי?” הוא מברר בחיוך קונדסי.
“החצי?” אני חושבת בקול, “אולי, שזה קורה רק לאנשים שהם לא כמונו. בעייתיים נורא.”
נתי צוחק. אני לא. אולי אני בעייתית, וזה בכלל לא מצחיק.
כשאנחנו כבר בחדר, שניה לפני שאני זוחלת מתחת לשמיכה שלי, נתי מסתכל עלי פתאום, כאילו הוא נזכר במשהו. “תגידי, ליבי, איך זה יכול להיות שאנחנו לא יודעים בכלל כלום על מה צריך לעשות כדי להמשיך את הנישואין שלנו?”
כשאנחנו כבר בחדר, שניה לפני שאני זוחלת מתחת לשמיכה שלי, נתי מסתכל עלי פתאום, כאילו הוא נזכר במשהו. “תגידי, ליבי, איך זה יכול להיות שאנחנו לא יודעים בכלל כלום על מה צריך לעשות כדי להמשיך את הנישואין שלנו?”
“למה שנדע?” אני עירנית מאוד.
“כי למדתי גיטין, למדתי קידושין, ” הוא ממלמל, “טוב, זה באמת לא אומר שאני אדע בדיוק את הנהלים והביורוקרטיה. אבל בכל זאת, אנשים כל הזמן מאריכים נישואין סביבנו, איך אנחנו לא יודעים מה הם עוברים?”
“יש לך חברים טובים שהאריכו נישואין?” אני מסתקרנת.
“אה, לא,” נתי מסתכל עלי לשניה במבט עגום, ואז נכנס גם הוא למיטה שלו.
*
אבי היה בן שמונה חודשים כשירדתי איתו בפעם הראשונה לגינה. חשבתי שזה גיל קצת מוקדם מדי, אבל השמש היתה יפה כל כך, ואבי נדנד כל הזמן. קיוויתי שטיול קצר באוויר הנעים ירגיע אותו. הכנסתי אותו לעגלה, נופפתי מול עיניו ב”שלום, שלום,” מבטיח, ויצאנו. לא תכננתי להגיע דווקא לגינה, אבל כשעברנו לידה נכנסתי. על הספסל האדום ישבו שתי נשים מפטפטות. על הספסל הכחול, לידו, ישבה אישה אחת שנראתה נחמדה מאוד. היא לא דיברה, אלא מדי פעם הנהנה קלות מול שטף הדיבורים האחרים.
התיישבתי בעצמי בקצה השני של הספסל הכחול, והוצאתי את אבי מהעגלה. הוא עמד עם שתי הרגליים השמנמנות שלו על ברכי, נענע את עצמו ומחק באושר.
“איזה חמוד,” הגברת מהמשך הספסל אמרה לי.
“תודה,” חייכתי אליה. ידעתי שהיא נחמדה.
“הוא הגדול שלך?” היא שאלה אותי.
“כן,” אמרתי לה. “הגדול והיחיד,” כאילו שהיא לא יכלה לנחש לבד.
“אמא,” ילד בן שנה וחצי קרא מהמגלשה.
“קוקו, יאירוש,” היא נופפה לו בהתלהבות. הילד גלש ורץ שוב אל הסולם.
“הוא חמוד,” החזרתי לה מחמאה. “איפה את גרה?”
בהמשך הערב התברר לי שקוראים לה יפה, ושהיא גרה שני בניינים לידי ביחידת דיור מושכרת. יאיר הוא הבן היחיד שלה, והיא משווקת מוצרי טבע מהבית. אפילו כמעט השתכנעתי לקנות משחה שיכולה לעזור לפטריות שאני סבלתי מהן אז, לכאבי החניכיים שהיו לאבי, ולמשהו שהציק גם לנתי, אולי היתה זו הציפורן החודרנית. בסוף החלטתי שהמחיר יקר מדי. אבל יפה לא התאכזבה, נראה לי שהיא גם לא התייאשה.
אחר כך חלפו עוד כמה חודשים שלא הגעתי בכלל לגינה. חזרתי לשם רק בתחילת ההריון של זהבי. הימים היו ארוכים וכבדים, ושעות אחר הצהריים היו כה יגעות. היה הרבה יותר קל להעביר אותן ברביצה על הספסל, ומעקב בעין אחרי אבי המטפס – גולש – צוהל. בפעם השלישית שהגעתי לגינה פגשתי שוב את יפה. היא דחפה עגלה עם זוג תאומות זהות ומטופחות.
“מזל טוב,” אמרתי לה בהפתעה. “לא ראיתי אותך המון זמן. כמה חודשים עברו מאז? איזה יופי שיש לך תאומות!” שכחתי לוודא שגם היא זוכרת אותי.
אבל היא זכרה אותי. “אני רואה שגם את מחכה לבשורות טובות,” היא לא כיבסה מילים יותר מדי. “יש לי תוסף ויטמינים מעולה לחיזוק. את תרגישי חדשה, אם תקחי אותו. אני אומרת לך. רוצה שאתן לך דוגמית לנסות?”
“אני מרגישה מצוין,” ניסיתי להתחמק, “ואני לוקחת ברזל, הכי זול שיש.”
היא ניסתה לשכנע אותי שהתוסף שלה יותר בריא, פחות מסוכן, ושהוא יעשה לי צבע בפנים. ולמרות זאת הצלחתי לעמוד על שלי. אולי זו היתה הסיבה שלא ניסיתי אף פעם לחזק את הקשר שלי איתה, למרות שפגשתי אותה עוד פעמים רבות בגינה. העדפתי לשבת ליד נשים אחרות, אפילו אם לא הכרתי אותן במיוחד.
“תגידי,” רונית שאלה אותי צהריים אחד, ממש לא מזמן, “נראה לך שהיא בהריון?”
יפה עמדה ליד המגלשה, והגלישה רכבת של זאטוטים. התאומות שלה היו הקרונות ויאירוש היה הקטר. לפי החשבון שלי, יאיר היה כבר בן ארבע וקצת, אם זהבי שלי היתה כבר בת שנה ותשעה חודשים.
“אין לי מושג,” עניתי לה. באמת שלא ידעתי, אבל לא הייתי צריכה להיות גאון כדי לנחש. חוץ מזה שהיא נראתה מלאת אנרגיה עם צבע בריא וטוב, אבל אולי זה בגלל תוסף תזונה שהיא לקחה.
“היא נשואה עדיין?” הקול של רונית היה מזועזע.
“אולי,” שמרתי על קור רוח, “אני לא באמת מכירה אותה, אבל בהחלט יכול להיות.”
*
“אתה מכיר את אלו מהבניין של שלזינגר חבר שלך, שהיא מוכרת תוספי תזונה? סיפרתי לך עליה פעם, שהיא ניסתה למכור לי. מה השם שלהם?” אני שואלת את נתי, למרות שהעיניים שלו כבר עצומות.
“בן מתתיהו?” הוא שואל אותי בחזרה, “עם התאומות?”
“כן, בדיוק,” אני שמחה.
“נו, אז מה איתם?”
“הם נשואים עדיין?”
נתי פוקח את העיניים. “אני חושב ששמעתי משהו. כן, אני כמעט בטוח שכן. למה? את בדיבור איתה?”
“אני לא,” הגרון שלי ממש כואב, “אבל אני יכולה לנסות לדבר איתה על התהליך, ומה עושים ואיך. אלא אם אתה יכול לעשות את זה, עם בעלה.”
“אני לא פוגש אותו כמעט,” נתי שוב עוצם עיניים. “הבנתי שהוא יצא לעבוד, הוא מתפלל במניין של ותיקין, אני לא רואה אותו מאז.”
בבוקר אני ממהרת לעבודה. יש לי שתי מטלות פרטיות שאני רוצה לשלב בין לבין – לדבר עם יפה ולפתוח את התיק הנכון. נתי מטפל בילדים, אני רוצה להגיע מוקדם, כדי לשבת מול המחשב עוד לפני שכולם מגיעים, בפרטיות.
האוטובוס עוצר ואני יורדת ממנו, מותחת כתף אחת אחורנית, ומתחילה לצעוד במהירות. ואז הטלפון שלי מצלצל. זאת אמא, ואני לא יכולה לדחות אותה יותר.
“כן, אימא’לה,” אני קצת מתנשפת.
“בוקר טוב ליבי,” הקול של אמא עליז, מסתיר את העייפות ואת הדאגה שאני בכל זאת מצליחה לזהות. “מה שלומך?”
“בסדר,” אני אומרת לה, רוצה להתנצל על אתמול, שלא הצלחתי לחזור אליה, אבל אמא לא מאפשרת לי.
“מאתמול אני לא מפסיקה לחשוב עליך,” היא מדברת צפוף, “אני חושבת על הילדים המתוקים, על אבי, על זהבי, והעיניים שלי יורדות דמעות. גמרתי את כל ספר התהילים בשבילם. מסכנים קטנים שלי. הם כאלה חמודים, את לא יכולה לעשות להם את זה.”
“הם בסדר גמור, אמא,” משהו בלב, אולי בצוואר בעצם, קורה לי. אני נאלצת לעצור לרגע כדי לנשום, ואחר כך ממשיכה ללכת, אבל הרבה יותר לאט.
“בטח שהם בסדר עכשיו!” אמא מסכימה איתי, “אבל מסכנים שלי, אני לא יכולה שלא לחשוב עליהם. כל הלילה רק ראיתי אותם בדמיון שלי, צוחקים. את התלתלים של זהבי והצחוק שלה, את החיוך של אבי. ילדים אומללים.”
“הם לא יהיו אומללים,” אני מבטיחה לאמא, לעצמי. “יש להם זוג הורים שאוהב אותם. תאמיני לי, שום דבר רע לא יקרה להם. זהבי תמשיך לצחוק, וגם אבי. אל תדאגי, אמא.”
“מרוב שההורים אוהבים אותם,” אמא מתחילה משפט חריף, ואז עוצרת. “ילדים צריכים יציבות, ליבי. ואת לוקחת מהם את כל היציבות, בגיל שהוא הבסיס לחיים.”
אני שותקת מול ההאשמה הכבדה.
“ילד צריך שגרה קבועה, סדר יום. לא שיום אחד אמא יוצאת מוקדם ואבא בבית, ויום אחר כך אבא חוזר מאוחר ואמא בבית. בבית שיש בו את שני ההורים אין שום קביעות. כשהיית ילדה, את יצאת לבית הספר וידעת לאן את חוזרת, מי יקבל אותך, נכון?”
“ילד צריך שגרה קבועה, סדר יום. לא שיום אחד אמא יוצאת מוקדם ואבא בבית, ויום אחר כך אבא חוזר מאוחר ואמא בבית. בבית שיש בו את שני ההורים אין שום קביעות. כשהיית ילדה, את יצאת לבית הספר וידעת לאן את חוזרת, מי יקבל אותך, נכון?”
“נכון.”
“ילדים להורים חד משפחתיים אף פעם לא יודעים בבוקר מי יהיה איתם בצהריים או בערב. הם חיים בתוך אי ידיעה, חוסר יציבות. שלא לדבר על זה שהם לא יכולים לקבל כלים לחיים. הילדים שלך צריכים לגדול אינדיבידואלים חזקים, עצמאיים, מסוגלים. איך תגדלי אותם כך, אם תהיה לך משפחה גדולה ובלי כסף, אה?”
אני נעמדת בפינת החניה שבפתח המשרד, לא רוצה להיכנס באמצע השיחה.
“מה את אומרת, ליבי?”
“אני אומרת,” הלב שלי דופק בפראות, “שאני לא יכולה לחשוב על הגירושין. אני לא. ודיברנו, וחשבנו ביחד, והחלטנו שזה מה שיהיה לנו טוב. אני לא חושבת שיהיה לילדים שלי כל כך רע, באמת אמא. טוב להם עכשיו, אז למה שזה לא ימשיך הלאה?”
“נו נו,” אמא אומרת.
“באמת אמא,” אני מרגישה שאני מתחננת בפניה, “אני אוהבת את נתי, אני לא יכולה בלעדיו. את לא מאמינה לי?”
“זה רק נראה לך,” אמא אומרת לי. “ברגע שתתגרשי, תתחילי לנשום ולחיות. ואם יהיה לך קשה – אז יש תוספי תזונה שעוזרים להתמקד במה שרוצים בחיים, ולהתגבר על כל מיני דחפים מיותרים. אני לקחתי שנים את המולטי-פוקוס, את זוכרת כמה התחננת שאביא לך לנסות אותו? זה יחזק אותך.”
*
“גם אני רוצה סוכריה,” עמדתי ליד אמא והרמתי את העיניים, כדי לראות איך היא בולעת את העיגול הכתום-בהיר הזה, שהיה לה ביד. אהבתי לראות איך היא מכניסה אותו לתוך הפה בשתי אצבעות, מחזיקה אותו עם הלשון צמוד לחיך, הפה פתוח מעט, ואז ממהרת למלא מים בכוס ולשתות.
“יופי, נבלע!” הרעתי לה בכל פעם שראיתי את תנועת הבליעה בצוואר שלה. בדרך כלל צדקתי. לפעמים טעיתי, ואז היא שתתה עוד קצת.
“את רוצה עדש?” אמא פתחה את הארון במטבח.
“אני רוצה כדור כמו שלך,” חיבקתי את הרגליים שלה. הידיים שלי הגיעו לגובה המותן שלה רק כשמתחתי אותן חזק.
“את זה את תקבלי כשתהיי גדולה, טוב? עכשיו אני אביא לך עדש. באיזה צבע את רוצה?”
“כתום,” בחרתי מיד, “וגם כחול וירוק,” ניסיתי להרים אצבע אחת כנגד כל צבע שאמרתי, אבל היתה אצבע אחת שהתעקשה לעמוד לצד אחת אחרת. ניסיתי להפריד ביניהן בעזרת היד השניה, אבל בסוף התייאשתי. “ואדום,” הרמתי גם את האצבע העקשנית, צמוד אל האצבע שספרתי בה את הכחול.
“ארבעה עדשים?” אמא עיגלה עיניים.
“כן,” הנהנתי במרץ.
“בסדר. את יודעת לדרוש ולקבל את מה שאת רוצה,” אמא חייכה אלי בשביעות רצון.
“גם אבא’ים גדולים לוקחים סוכריות?” שאלתי אותה. הנחתי את העדשים שלי בשורה. “יש לי עדש אמא, ועדש אבא, ועדש חגי ועדש אני,” הראיתי לה.
“אבות ואימהות לוקחים את הכדורים האלה רק אחרי שהם גרים בבתים שלהם, לא כשהם יחד,” אמא הפרידה בין העדש האדום לכחול, והניחה ביניהם את העדשים הילדים, צמודים זה לזה. “ובעזרת השם, כשאת תגדלי ותהיי עצמאית, תקחי גם כן ויטמינים שיחזקו אותך ויתנו לך הרבה כוח להתקדם בחיים.”
“ועד אז אני אקבל עדשים, נכון?” סיכמתי.
אמא חיבקה אותי.
*
כמה אני רוצה חיבוק מאמא. עכשיו.
אני נכנסת אל המשרד, ניגשת אל הארון השמאלי ופותחת אותו. חפיסת עוגיות פתוחה מסתכלת עלי משם, שני קרעים גדולים בה. אני מוציאה אותה, אבל היא ריקה לגמרי. רק כמה עשרות פירורים נושרים ממנה אל השיש. כשאני מעט מתייאשת מהסיכוי לצרוך סוכר שירגיע אותי, אני רואה משהו מבריק בתוך האפלולית. מסתכלת שוב. בעומק הארון יש אריזה מרשרשת ואני שולפת אותה. “דרג’ה בטעם שוקולד,” כתוב עליה בפונט מיושן. אני קורעת אותה, ועיגולים צבעוניים מתפזרים על השיש, על הרצפה, מתחת למקרר. אני מתעלמת מכל אלה שמיהרו לברוח זה מזה, ומוציאה מתוך החבילה עדש אדום, כחול, ירוק וכתום. ואז אני מכניסה אותם, ארבעתם יחד בבת אחת, לתוך הפה, ומוצצת מתיקות שמאוששת אותי. מוסיפה גם צהוב אחד וסגול אחד, לא בטוחה שהיו כאלה צבעים בילדותי, ומחזירה את החבילה הפתוחה אל הארון, בזהירות.
אחר כך, בלשון צבועה בשלל גוונים, אני מתיישבת אל מול המחשב, ומתחילה לעבוד.
תגובה אחת
איזה חיים עצובים…