קיץ ארוך מדי – פרק י”ט

האשה אמרה, אני לא יודעת, תשאלי את הילדים. 

היא לטשה בה מבט. חשבה שהיא מדברת בצחוק. ממתי הילדים מחליטים מה הם צריכים ומה לא? אבל האשה לא נראתה מתבדחת. אולי באמת חשבה שזה שייך לתחום האחריות של הילדים. 

צורת החשיבה הזו היתה משונה לה. אמא שלה יודעת בדיוק כמה בגדים יש לכל ילד. מצד שני אמא שלה גם לא קונה את הבגדים בגמ”ח. כשצריך לבחור מתוך הערמות לאיזה מהשמאטעס יש תוחלת חיים ארוכה יותר, החוקים כנראה משתנים. הם אפילו יכולים ללבוש כל יום בגד חדש ולהשליך לפח במקום לכביסה. השתמש וזרוק. עם הכמויות שיש כאן הם יכולים להסתדר בלי כביסות לפחות שנה. 

אבל השהות בתוך ענן הריחות הקשתה עליה. לא היתה מסוגלת לעצור עוד את הנשימה. היא עזבה את קצה השקית ושאלה, אולי אפשר להרים את התריסים? שש… שיהיה קצת אויר…

האשה אמרה, אני אף פעם לא פותחת חלונות. קומה שלישית ואין סורגים. הם עם המרץ שלהם תכף יהיו למטה. למילים שלה התלווה טון עגום שגרם לה לרננה אי נוחות, כאילו היא היתה אשמה באופן כלשהו במצב העניינים. 

איך היא תוכל לאוורר כאן, אפילו קצת? היא לא תחזיק מעמד רגע נוסף. אבל היא לא יכולה להגיד לה סתם שיש פה ריח. זה פוגע. 

איך היא תוכל לאוורר כאן, אפילו קצת? היא לא תחזיק מעמד רגע נוסף. אבל היא לא יכולה להגיד לה סתם שיש פה ריח. זה פוגע. 

אז אולי… אולי נתחיל באמבטיה? השאלה ברחה ממנה לפני שהספיקה לחשוב. יש לך אולי אקונומיקה? או…

אמבטיה ושרותים זה לא ‘עבודות בית קלות’ ובטח הגברת לא תשלם לה תוספת על זה, אבל האופציה לקום וללכת היתה פחות מוצלחת. איך לא מפריע להם להתנהל בתוך הריח הדוחה הזה. הכוך הקטן שהיא גרה בו גן עדן לעומת הדירה הזו. 

פעם היא קראה באיזו כתבה שאמריקה ניסתה לייצר פצצת ריח שתעזור לה בלוחמה אזרחית בכל מיני מקומות בעולם, אבל המדענים שלה לא הצליחו להרכיב פצצה שתתאים לכל התרבויות. ריחות שנחשבו דוחים במערב לא הצליחו להוציא את האפריקאים או את האסיאתים מן הכלים. הם לא הצליחו לייצר ריח שאף אחד בעולם לא סובל. 

הכתבה גם אמרה שריח הים הפסטורלי שכולם אוהבים הוא בעצם ריח של ריקבון. ריח של שאריות דגים ואצות שמתפרקות למולקולות. הדבר הזה כל כך עצבן אותה שהיא זרקה את העיתון עם הכתבה לפח. איך אפשר לומר על ריח של ים שהוא סוג של סירחון. הבריזה של הים היא הדבר הכי רענן ומקסים בעולם.

אבל אולי זה אותו דבר. כל אחד ומה שהוא רגיל. כמו האנשים ההם במושב שהם נסעו אליו בשמיטה, שהסתובבו בתוך ריחות הגללים של הפרות כאילו הם מבלים על חוף הים. לא הבינה איך אפשר להתרגל לריח של פרות. אבל הנה. נראה שזה אפילו ייצר להם סוג של נוסטלגיה. 

ואולי גם היא מסתגלת לאט לאט לכל מיני ברירות מחדל. ריחות, מצבים, אנשים. כמו הצפרדע הטפשה ההיא במים הרותחים. 

האשה אמרה, בסדר, כאילו לא משנה לה פה או שם. אבל לא היה לה שום חומר ניקוי להציע. היא חשבה לבקש ממנה שתשלח את אחד הילדים לקנות, אבל הרגישה שזה לא ילך. אולי היא פשוט תגייס את הילדים לנקות כאן. שיוציאו מרץ בצורה יעילה, בלי לפרק את הבית או אחד את השני לשם שינוי.

היא שאלה, אולי הילדים יכולים לעזור?

האשה אמרה, למה לא. שיעזרו. פלא יועץ! שר שלום! מבשר טוב! 

מבשר טוב עמד ליד הקיר וגרד ממנו פיסות סיד במין שקדנות מוזרה. ואז הבחינה שהוא מכניס אותן לפה.

הוא… הוא אוכל את הקיר, היא אמרה לאמא שלו בבהלה. 

האשה הפנתה אליו מבט אטי. היא אמרה בטון העגמומי שלה, כן, חסר לו סידן. הרופאה אמרה שילדים עם חוסר סידן עושים את זה. 

בחיים לא שמעה על השלמת סידן מתוך קירות. אילו עוד דברים משונים היא תפגוש כאן? 

היא אמרה, אז… אז אפשר לתת לו סידן. 

האשה אמרה, בשביל מה. שיאכל את הקיר, זאת לא הדירה שלי.

הרעיון הדהים אותה. זה לא הקיר הבעיה. זה כל הרעלים והלכלוך שהוא אוכל עם הסיד על הדרך. אבל שתקה. היא בסך הכל נערה. והיא נמצאת כאן על תקן של עוזרת. היא לא יכולה לחנך אנשים. 

שני הבנים הגדולים הצטרפו אליה בנכונות מפליאה. היא נתנה להם ספוגים וסבון כלים והורתה להם לשפשף כל סנטימטר באמבטיה. בפעם הבאה אולי תביא להם פרסים מהכל בשקל. 

ואולי הם ילמדו לעשות את זה לבד, אולי המצב ישתפר עד לפעם הבאה. 

היא עצמה נמלטה לחדר. הפכה את השקית הגדולה על פיה ורוקנה אותה באחת. פריטי ביגוד דהויים, מוכתמים וחסרי כפתורים נשרו בערמה אל הרצפה. התישבה על ברכיה והחלה להחזיר לשקית את כל מה שלא נראה לה קשור. חצאיות טריקו של ילדות, חולצות עם כיתובים, מכנסיים עם קרעים, גרביים יתומים.

האשה הלכה אחריה וצפתה בה בעמידה. היא חשבה שהיא רוצה לתת לה הוראות, אבל האשה רק ביקשה להמשיך לדבר. על שהיא ככה בלי עבודה כי הילדים קטנים מדי. על שאין לה משפחה ואין לה כלום. על העלוב נפש הזה שהשאיר אותה לבד והלך למצוא את עצמו ביער ביריה. על שהיא היתה פעם פַּסלת. בימים האפלים ההם לפני שגילתה את האור. שהיא זרקה את כל היצירות כי זה פסל וכל תמונה. שיכלה להיות אמנית גדולה בפריז. שהיא הלכה אחרי השם ארבעים שנה במדבר בארץ לא זרועה. לכל אלה נלווה הלחן הקינתי ההוא, שרוקן את הסיפורים מכל שמץ הירואיות. 

היא הקשיבה לה בשקט ורק הנהנה. הפליא אותה שמאחורי האוהל הזה וההזנחה התחבאה אמנית שיכלה להיות לה תערוכה בפריז. אבל לא ידעה מה אפשר להגיד. תוך כדי היא מילאה את המדפים בערמות של בגדים: מדף של חולצות, של סוודרים, של מכנסיים. אולי תביא אתה בפעם הבאה קופסאות ריקות בשביל כל הפריטים הקטנים. היא איבדה תחושת זמן. 

ואז גילתה שמאוחר. ממש מאוחר. ביקשה מסיירת הניקיון הצעירה לעזור לה להוריד את השקיות עם כל המיותר לצפרדע למטה. זה לבד לקח כמה נאגלות, כולל איסוף בגדים שנפלו משקיות שנקרעו במדרגות בדרכן האחרונה. 

כשעלתה חזרה הופתעה לראות איזו תמורה התחוללה בבית הקטן. היא היתה ממש גאה בעצמה. בפעם הבאה תעזור לה עם כל הגרוטאות שממלאות את הבית, תמיין משחקים עם הילדים. יש עוד הרבה מה לעשות כאן. אבל כבר עכשו הבית היה מקום נסבל יותר.

כמה היא תשלם לה? חבל שלא סיכמה אתה מראש את המחיר. היא מקווה שהיא תתן לה סכום יפה. שהיא תעריך את כל מה שהיא עשתה כאן. 

היא אמרה, אני צריכה ללכת. 

האשה אמרה, אה, את צריכה ללכת? כאילו הסיכום היה שהיא תעבור לגור כאן. 

היא אמרה, כן, כבר מאוחר לי. 

האשה אמרה־שאלה, אני צריכה לשלם לך. 

היא אמרה, כן. וקצת התביישה. מעולם לא קיבלה כסף על עבודה. זה היה מין רגע היסטורי בשבילה. אבל הרגישה שהיא ראויה לכל שקל. 

האשה אמרה, השכנה בקומה ראשונה חייבת לי חמש עשרה שקל. אזולאי. תגידי לה שזיוה שלחה אותך.

היא עמדה נטועה על מקומה, חסרת מילים. לא ידעה על מה לכעוס קודם.

חמש עשרה שקל. 

לעבודה של שעתיים וחצי. 

כמה זה יוצא? שש שקל לשעה. אפילו לילדה ביסודי לא משלמים ככה.

כמה מקבלים על עבודות בית? חברות שלה היו לוקחות עשר או שתים עשרה שקל לבייביסיטר. היו שלקחו גם חמש עשרה. לעבודות בית צריך לשלם לפחות כפול, לא? זה לא שאת יושבת על הספה ומסתכלת איך הילדים משחקים להם בנחת. היא אמורה לקבל לפחות שישים או שבעים. ואם קשה לאשה לשלם, היא היתה מסתפקת בחמישים. 

כל הגוף שלה כאב, מהסחיבות ומההתכופפויות ומהכובד. אפילו את המדפים בארון תיקנה, העבירה ניטים מהארונות העליונים וייצבה את המדפים בארונות הבגדים, כדי שאפשר יהיה למלא אותם בערמות מקופלות ונקיות. 

היא אמרה, זה עבודה של שעתיים וחצי…

האשה אמרה, אבל רוב הזמן דיברנו…

היא הסתכלה סביב על הבית שהתרוקן והתרווח, על הרצפה שהתגלתה כמו איזה פסיפס מתוך חפירות ארכיאולוגיות, על הילדים שהתרוצצו כמו עדר סוסי פרא במרחבים החדשים, ולא ידעה איך תגיד את המובן מאליו. 

היא לא מסוגלת ללכת לשכנה לגבות כסף בשם האשה הזו. 

מה היא חושבת שהיא, הוצאה לפועל?

ולמה האשה הזו בעצמה לא הולכת לשכנה. מענין כמה זמן היא חייבת לה את הכסף. ועל מה.

היא אמרה, טוב, אז לא משנה. לא צריך. 

האשה לא התרשמה מגודל המחוה. היא שאלה, מתי את יכולה לבוא עוד פעם? 

והיא אמרה, אני… אני לא יודעת.

יצאה וסגרה אחריה את הדלת. הילדים נפרדו ממנה בהמולה. לא היה לה כח לחייך אליהם. 

.

הבגדים שלה הדיפו ריח חמוץ ולא נעים. היא חייבת דחוף לכבס את הבגדים ולהתקלח. הריח של הבית הלך אתה. ריח של קירות קלופים ואשפה מרקיבה ודיכאון. פתאום הבינה, הבית נשא ריח של דיכאון. אף פעם לא ידעה שלדיכאון יש ריח.

קול זקן בתוכה אמר, אמרתי לך. 

אהבלה שכמותה. איך חשבה שיש לאשה הזו בכלל אפשרות לשלם. 

אפילו לא התנצלה שאין לה. כנראה קיוותה מהתחלה שהיא תוותר. אולי חשבה שהיא תעשה את זה בשמחה בגלל המצוה. נקיונות לפסח. היא צריכה לעשות את זה לשם שמים כנראה. 

אפילו לא התנצלה שאין לה. כנראה קיוותה מהתחלה שהיא תוותר. אולי חשבה שהיא תעשה את זה בשמחה בגלל המצוה. נקיונות לפסח. היא צריכה לעשות את זה לשם שמים כנראה. 

ואיך היא תקח כסף מאשה שאין לה כסף לכדורי סידן לילד שהעצמות שלו מתפוררות. 

אולי היא כן צריכה להמשיך לבוא, בשביל החסד. 

אבל מה יהיה על התיק שלה? 

היא חייבת עבודה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על תשלום. 

אבל אולי ה’ הביא אותה לכאן כי זה מה שהיא צריכה לעשות. היא צריכה להתבייש שהיא רוצה תיק כשלאשה הזו אין בעל. 

חשבה על הקול של האשה שילך אחריה מחדר לחדר בכל פעם שתבוא, וחשה מחנק. 

.

היא יצאה משם והלכה לכיוון הבית. אבל במקום להמשיך אל הכניסה של הבנין עקפה את החצר וירדה אל העמק. 

היא התיישבה על האדמה בין השיחים, תמכה את ראשה בשתי זרועותיה, והבכי פרץ ממנה. 

לא ידעה את מה היא בוכה. האכזבה, התיק שמתרחק ממנה. השרירים הדואבים. הקול הקינתי של האשה. הילדים חסרי הרסן שהתאמצו למצוא חן בעיניה. הילד הקטן שלא ידע לבכות. הערב האפל שכיבה את כל המראות. כל אלה נערמו בתוכה לגוש אפור מחוספס ועמום. 

וכל זה פרץ ממנה עכשו, קרעים קרעים. מאז שמגי נפטרה לא בכתה ככה. כאילו האשה העבירה לה חלק מהרגשות שלה, שהיא תחזיק אותם בשבילה. והיא לא היתה מסוגלת. היה לה כבד. ולא היה לה איפה להניח את הערמה הזו שההיא הנחיתה לידיה.

לראשונה בחייה הבינה שאפשר לבכות בכי ששייך למישהו אחר.