זריחתה של השקיעה – פרק י”ד

בלי להסגיר את עצמי אני עוקבת אחריו, גבי אליו. אני מלקטת את כל הסימנים לכך שהוא לא מקשיב – קצב האכילה שלא משתנה, רעש דפי עיתון הנהפכים. אם רק היה מניח על השולחן את המזלג, הייתי מרגישה אחרת. אני מתכווצת מבפנים.

יומיים אחרי המפגש שלי עם פנינה והבלגן. אני חוזרת מהעבודה הביתה חייבת ‘להניח את הראש’ אפילו לרבע שעה. עוד אחד מהימים של נזיפות לא פוסקות מהבוס. מזמן ניסיתי למצוא את הסיבה להן. חיפשתי הסבר שלא קשור אלי, לרוב אני לא רואה קשר ישיר בין מה שאני עושה, הטוב והרע, לבין מה שאני חוטפת ממנו. לאן לא הגעתי בחיפוש? פסלתי זמנים שיש בהם יותר לחץ בעבודה, לא קיבלתי בהם יותר תוכחות מימים רגועים. לא היה קשר בין היום בשבוע לחוסר שביעות הרצון שלו. הייתי חושבת שלקראת שבת, אחרי שבוע של מתח ודברים שלא מתנהלים בדיוק כפי שהוא רוצה נרגיש את זה על בשרנו, אבל זה לא היה כך. בחיפוש שלי אחר גורם להתקפות שלו, כי קל יותר לחיות עם דברים שיש להם הסבר, גם אם הוא לא הגיוני, הגעתי עד להופעה שלו. עשיתי טבלה, בכל זאת, מנהלת חשבונות. חלקתי אותה לחמישה טורים. ארבע סגנונות הלבוש העיקרי שלו (קאובוי, לורד, בחופשה, רגיל) ועוד טור נוסף שכותרתו היה עירוב סגנונות – למשל ימים שהוא מופיע נועל מגפיים של קאובוי, לבוש חליפה שלושה חלקים. ניסיתי לראות אולי בלבוש מסוים הוא נכנס לתפקיד הבוס הרע. לא יכולתי ללמוד דבר מהסימונים שעשיתי. הם התפלגו פחות או יותר באופן זהה. התייאשתי. בפרספקטיבה שלפני, התחומה לשעות העבודה, כמעט בלי ידע על חייו מעבר לה, לא יכולתי למצוא שום הסבר שיעזור לי לצפות תוקפנות מתקרבת אלי. 

בכניסה לחדר המדרגות שמעתי צעדים מתרחקים ואת שרה השכנה מדברת בטלפון, מקריאה לבעלה רשימת קניות לשבת אפילו שיום שלישי. חיכיתי לשמוע אותה נכנסת לבית, לא היה לי כוח לפגוש אף אחד. עליתי למעלה במהירות. נשיקות וחיבוקים. ביקשתי מהילדים לתת לי לנוח חצי שעה, כי במחשבה שניה חמש עשרה דקות לא יספיקו לי להתאושש. עלה לי ביוקר, הזמן הנוסף שלקחתי לעצמי. ברבע שעה הם היו מספיקים לעשות פחות נזק. קמתי והיה שקט חשוד, מהסוג שאמא לילדים קטנים מיד תחשוב מה הם הספיקו לעולל. החושים שלי פעלו נכון. הבלגן בחדר אמנם לא הזכיר את מה שהיה בבית של פנינה, אבל היה לגמרי בכיוון. כאילו הם לא שמעו ממני את הכלל הראשון בנוגע למשחקים: לא-מוציאים-משחק-חדש-לפני-שמחזירים-למקום-את-המשחק-הקודם. אני אומרת את המשפט הזה עם הפסקה בין מילה למילה כדי להגביר את הרושם של האזהרה. בכל זאת, כאילו לא דיברתי, כל המשחקים עם אלף חלקים כל אחד, היו מפוזרים בחדר.  

עלה לי ביוקר, הזמן הנוסף שלקחתי לעצמי. ברבע שעה הם היו מספיקים לעשות פחות נזק. קמתי והיה שקט חשוד

בזמן שעבדתי קשה יותר לשדל אותם לסדר מאשר לו הייתי אוספת בעצמי, נשמעה דפיקה בדלת. נועה קפצה מיד על ההזדמנות לעשות הפסקה וניגשה לפתוח. היא צעקה: “אמא, השכנה הזקנה רוצה אותך.” מה אגיד? יש כמה שכנות מתאימות להגדרה הזו, אך אף אחת מהן לא תשמח לשמוע אותה. ניגשתי לדלת, מריצה בראש את כל מי שעונה לגישה התמציתית של נועה. הלוואי עלי היכולת שלה לפשט דברים. ואת מי אני רואה? דווקא עליה לא חשבתי, נפגשתי אתה ממש לא מזמן. פנינה עומדת לפני לבושה במה שאפשר לתאר ‘בגדי מחלצות’. מכנס קטיפה כחול, מיושן אבל משדר איכות. חולצת סריג דקה עם דוגמא של פרחים רקומה עליה, נראה עבודת יד. את הנעליים פספסתי, כי יותר מכל הגרדרובה שהיא היתה עטופה בה מה שקפץ לי לעין, אפילו ננעץ בהן, היתה השרשרת הארוכה שהיא ענדה. שרשרת יפה מאד עם אבנים אדומות. נראתה לי מוכרת, רק מהדיבורים. הייתי חייבת לברר. אבל קודם לכן שאלתי אותה לאן היא הולכת מסודרת יפה כל כך. היא הסתכלה עלי ובפנים שלה הבעת בלבול. “מה הזמן, יענו התאריך של היום? כבר הייתי אצלך קודם לשלם?” 

כאילו לא נפגשנו ביום ראשון לפני יומיים, פגישה חד פעמית שאי אפשר לשכוח. אני לא שכחתי. “הכל בסדר פנינה, כבר שילמת לי. מה את אומרת, רוצה שאבוא אליך, אזכיר לך כל חודש לשלם?”

לפני שהיא אומרת “באמת רעיון טוב הרעיון שלך”, אני מחמיאה לה על השרשרת.

“את חושבת ככה?” היא מישירה אלי מבט, מחפשת לראות אם הפה והעיניים שלי אומרים אותו דבר. “למה זה שרשרת ישנה מאד, אולי שישים שנה. היום לא באופנה. לא יודעת להגיד לך בדיוק מתי קיבלתי אותה מיחזקאל. עבד קשה בשביל לקנות אותה. מה אגיד לך, היה לי הרבה צער ממנה. חיפשתי אותה לפני כמה זמן, למה היה היום הולדת שלו ורציתי לשים אותה עלי. לא מצאתי בכל המקומות שחיפשתי, איזה בלגן עשיתי. עוד הרבה נשאר לסדר. בסוף הבן שלי, זה הקטן, בא לבקר אותי. מביא לי השרשרת. הזכיר לי הבאתי לו לתקן. למה המנעול שלה לא היה טוב ופחדתי שתלך לאיבוד. אמרתי לו חבל לא הזכרת לי את זה לפני שהפכתי כל הבית.” גם אני, בזמן שהיא מדברת, מסתכלת לה ישר בעיניים. מחפשת למצוא שם צל של זיכרון, רמז למבוכה מכל הסיפור שסיפרה לי על פטימה. דבר אני לא רואה בהן מלבד שמחה של מציאת האבדה.  נמחק כל מה שהיה מסביב. לפעמים אני חושבת הלוואי עלי, למחוק כמוה חלקים לא נעימים מהזיכרון. 

*

הלל מתקשר אלי מהדרך שלא אדאג. היום שלו התארך מעבר למה שצפה. פגישות עם לקוחות נודניקים בצפון. “לפחות הדרך מקסימה. שורות ארוכות של מטע גפנים, כבישים צרים ומפותלים בין הרים. כמו לנסוע בסיפור ילדים, בתוך אגדה. חבל שאת לא רואה,” הוא מתלהב. משמים הוא מצא את העבודה. סוכן מכירות למזגנים וחלקי חילוף. אי אפשר לדמיין אותו יושב באותו מקום יום שלם. בתפקיד שלו הוא בתנועה מתמדת. חורש את הארץ, כל יום מסלול חדש. עוצר בטבע להפסקת קפה. מביא לי פרח לא מוגן מהדרך. “אני אלך ישר לשיעור, לא אספיק לעבור דרך הבית. מה יש לאכול? אני מת מרעב.” מזמן שהתחתנתי אני מחוברת הלכה למעשה ל”כל מזונותיו של אדם קצובים לו… חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב”.  אני מגדילה את הכמות שאני מבשלת לשבת, ממילא זה לא נלקח בחשבון. תופסת על הדרך ציפור נוספת וביום ראשון שני ולפעמים שלישי אני פטורה מבישול, רק מגוונת בתוספות. “יש תפוחי אדמה בתנור שעשיתי היום,” אני אומרת. “עוף וטשולנט משבת.”

משמים הוא מצא את העבודה. סוכן מכירות למזגנים וחלקי חילוף. אי אפשר לדמיין אותו יושב באותו מקום יום שלם. בתפקיד שלו הוא בתנועה מתמדת. חורש את הארץ, כל יום מסלול חדש.

הלל מגיע ובוהה מול המקרר הפתוח, כאילו יקפוץ לו משם משהו חדש, אוכל שלא סיפרתי עליו. אני מרגישה ויברציות של אנחה קטנה באוויר, אפילו שהוא לא מוציא הגה מהפה. בזווית העין אני רואה שהוא מחמם לעצמו טשולנט. מתיישב בכיסא שמול החלון. אני עם הגב אליו שוטפת כלים, שומעת את רשרוש דפי העיתון. הוא חייב לקרוא בזמן שהוא אוכל. מאיפשהו צץ לי בראש יחזקאל יושב לאכול במטבח של פנינה. עוד לא התאוששתי מהאירועים האחרונים אתה, כך אני מסבירה לעצמי את הצל המלווה שלה במטבח שלי. יש כמה הבדלים חשובים בין הבעל האוכל שלה לבעל שלי. דבר ראשון קשור לנעלי הבית. אני לא מכינה להלל נעלי בית מתחת לשולחן. הוא משתמש בכפכפים רק כשהוא נוסע לים. בכל מקרה, אם אכעס עליו, או אתאכזב או כל רגש מהמשפחה של ה’לא מלבבים’, לא אניח במקומם את הקרוקס המזויף שלי. רק אשתוק ואלך. הוא אפילו לא ישים לב שקרה פה משהו. 

אני גם בטוחה, למרות שלא זכור לי שדיברנו על הנושא, שלא היה אצלה מצב של לאכול אוכל מיום אתמול. טוב, אני אישה עובדת. היא גם בעד מה שמקובל היום באולמות יוקרה – הגשה אישית, ואני מאמינה בהגשה חופשית. 

“אתה שומע?” אני מסבנת את הכלים, “לא יצא לי לספר לך. הייתי אצל פנינה לפני יומיים.” אני מתחילה לספר לו את הכל מהתחלה. לא חוסכת ממנו גם לא פרטים קטנים. אני שומעת איך הוא ממשיך לאכול, לא יודע שהשיחה הזו לא תמימה כמו שהיא נראית. יותר מכשרון להנהלת חשבונות שאין לי אני יכולה להשכיר את שירותי למודיעין, למוסד אפילו. לא שאני יודעת את ההבדל ביניהם. בלי להסגיר את עצמי אני עוקבת אחריו, גבי אליו. אני מלקטת את כל הסימנים לכך שהוא לא מקשיב – קצב האכילה שלא משתנה, רעש דפי עיתון הנהפכים. אם רק היה מניח על השולחן את המזלג, הייתי מרגישה אחרת. אני מתכווצת מבפנים.

“חני,” הלל אומר לי, לא קולט את הלך הרוח שלי. אני שומעת אותו מרחרח.

“הטשולנט בסדר גמור,” אני אומרת לו, “אכלתי ממנו היום.”

“מי מריח את הטשולנט, זה העיתון.” הוא מקרב אותו שוב לאף. “אני אומר לך, גולדמן לוקח אותו. עכשו יש לי הוכחה. לא הבנתי מאיפה הכתמים החומים האלה שפה. הרחתי, זה קפה שחור. אני תמיד רואה אותו נכנס לאוטו עם כוס קפה לדרך. קודם הוא לוקח את העיתון שלנו.” 

מאיפה לקחתי את הכוחות לעשות משהו חדש? אולי צברתי מספיק שעות עם פנינה. רואה איך אפשר בשארית הכוחות לא לתת סיכוי למשהו אחר. לא לאפשר תיקון.

“שמעת מה אמרתי? הקשבת לי בכלל?” הסתובבתי מהכיור והסתכלתי עליו. ברגע הוא קלט שהאדמה תחתיו לא יציבה. 

“שמעת מה אמרתי? הקשבת לי בכלל?” הסתובבתי מהכיור והסתכלתי עליו. ברגע הוא קלט שהאדמה תחתיו לא יציבה. 

“לא ממש חני, מצטער,” הוא הסתכל עלי. “טוב, את מכירה את יכולת הריכוז שלי, לא מהיום. הייתי עסוק בתעלומה הזו של העיתון ולא שמתי לב למה שאת אומרת. זה לא מצדיק. אני רק מסביר. יעזור לי אם תשבי אתי בזמן שאת מספרת. אל תשטפי כלים ותדברי לי לגב.” 

*

מאז שחנוך הולך לאמא כל שבוע, הוא מכין אתי עוגות לשבת וגם לפנינה. עוגות לזקנה הוא מכנה אותן. לא משנה כמה אני מתקנת אותו. 

הכנו לה עוגה כושית. נזכרתי שהיא ביקשה ממני פעם עוגה של ילדים. חנוך ציפה אותה בשכבה עבה של שוקולד ופיזר בצפיפות סוכריות צבעוניות. זו היתה הצלחה מסחררת. לא סתם אומרים שזקנים הם לפעמים כמו ילדים קטנים. למפגש הבא הכנו עוגיות שוקולד צ’יפס. היא טעמה ביס אחד והניחה. אפילו לא סיימה. אולי כדי ליצור חוויה מתקנת הגשתי בפגישה הבאה שטרודל תפוחים, העוגה שהיא הכי אוהבת. 

תמיד ידעתי שאוכל הוא זרז נהדר להעלאת זכרונות. אני לא מתכוונת לשניצל עם פתיתים. איך תזכרי מה קרה בסמיכות להם אם אכלת אותם פעמיים בשבוע? באחת הפגישות עם הלל סיפרתי לו שאני מעדיפה טעם חמוץ על מתוק. לפגישה הבאה הוא הביא בצידנית קטנה גלידה בטעם אשכולית בזיליקום ולימון-נענע. מאז אני לא יכולה לראות בזיליקום בלי להיזכר במתיקות של המחווה. אני זוכרת את המיקום המדויק שהלל פתח את הצידנית, ראש גבעה ביפו, השמש שקעה בים. שמענו מואזין מרחוק. קבוצה של בני נוער הפעילו מוזיקה בקולי קולות וזבוב נודניק ניסה לטעום מהגלידה. אני זוכרת מה לבשתי. הלל החזיק ביד את הכובע והחליפה. עד לפרטים הקטנים האלה אני נזכרת כשיש לירקן בזיליקום טרי. לעוגת השטרודל יש אותה השפעה על פנינה, ועם כל ביס שהיא אוכלת היא מספרת לי למה היא אוהבת אותה במיוחד. כמו שחשבתי, זה הרבה יותר מסתם העדפה קולינרית. “פעם ראשונה בחיים שלי טעמתי ממנה במעברה,” היא אומרת. אני מתפלאת. לא ציפיתי לפגוש עוגה כזו על רקע של חול, פחונים ואוהלים. 

היתה לה שכנה יקית צריף ליד. ממש כפי שתיארתי לעצמי, היחסים ביניהן היו מרוחקים. השפה, אבל לא רק, הפרידה ביניהן. “הרגשתי אותה מסתכלת עלי מלמעלה, למה מי היא חושבת עצמה?” הקרח נשבר ביום של שמש לוהטת יותר מהרגיל. הצריף כמו כבשן קטן. יחזקאל בעבודה, שותל עצים בהרי ירושלים, ופנינה חושבת אולי בחוץ יהיה נעים יותר, אולי תהיה איזו בריזה קלה. השמש המסנוורת גורמת לה להסתכל כלפי מטה, כך שכל מה שהיא רואה זה חול ויד מושטת קדימה אוחזת בצלחת. יש מפית מתנפנפת, כי אכן היתה רוח, מגלה עוגה שמזכירה לה את בגדד הרחוקה. בקלאווה? פנינה אומרת ספק לעצמה ספק ליד העלומה. 

“ניין בקלוואה. שטרודל.”

גם בלי לראות לא היה קשה לנחש למי היד והקול שייכים. למרות השמש המסנוורת הרימה את הראש וראתה שצדקה. 

ככה וככה התחלנו לדבר. יותר בידיים מהפה. לא יודעת מה הבינה ממני. אבל עשתה תנועות בראש כאילו מבינה כל מה אני אומרת. סיפרתי לה על הבקלוואה אצלנו. גם בצק עם עלים כמו שטרודל.

“ככה וככה התחלנו לדבר. יותר בידיים מהפה. לא יודעת מה הבינה ממני. אבל עשתה תנועות בראש כאילו מבינה כל מה אני אומרת. סיפרתי לה על הבקלוואה אצלנו. גם בצק עם עלים כמו שטרודל. אמא שלי ממלאה אותו אגוזים, לפעמים פיסטוקים. הרבה דבש.” אחר כך השכנה שאלה אותה אם היא רוצה לטעום. כבר ידעה שקוראים לה רוזה. הזמינה אותה לבוא אליה מחר לצריף . “באתי אליה עם מפית שסרגתי. לא רציתי לבוא בלי כלום, שלא תחשוב אני לא מנומסת. במיוחד אני לא מהעדה שלה אז בטח מסתכלת עלי עוד יותר. התלהבה ממנה מאד. מיד שמה איזה קריסטל קטן עליה, בכלל לא קשור למעברה, כל הזמן מתמלא אבק מהחול שהיה שם. הביאה לי כאילו אנחנו בבית קפה על מפית בצלחת את העוגה הזאתי. שמה מזלג קטן בצד. סרוויס שלם היה לה הביאה מהארץ שלה.” מאז התחילו להיות ידידות. גם כשהמעברה התפרקה וכל אחת פנתה לדרכה הקשר נשמר. “טעמתי אצלה מאז הרבה עוגות למה היא כמו אתם אומרים ‘בלעבוסטע’. אבל מאז אני הכי אוהבת את השטרודל, למה העוגה הזה התחילה את הקשר שלי עם רוזה. את מבינה או חושבת אני מדברת שטויות?”

אני לגמרי מבינה. “גם אצלי זה יכול להיות ככה,” אני אומרת לפנינה. היא מסתכלת עלי ושואלת, “תגידי גם את העדה שלך זה יקית כמו החברה שלי רוזה? מזמן רציתי לשאול אותך את זה.”

“הכי רחוק מיקית,” אני מחייכת. אני לא מתכוונת לעדה. “בעלי יקה, ההורים שלו הגיעו מגרמניה, דקה לפני המלחמה. אני מתכוונת למנטליות. הלוואי עלי סדר וארגון כמו שיש אצלם בבית. אני פולניה.”

“בכל זאת,” פנינה מבטלת את הדברים שלי בתנועת יד, “אפילו את אומרת לי כל זה שלא יקית, את מזכירה לי החברה שלי רוזה. אצלה היה שטרודל, אצלך אני לא זוכרת מה היתה העוגה הראשונה. אפילו מזלג קטן שמת בצד. עוד קודם לכן, הרגשתי את כמוה, אפילו בכלל לא מזכירה אותה בלבוש. פעם ראשונה שהכנת לי הכוס תה עם החלב והעוגה, ידעתי אני צודקת.”

בין יחזקאל לבעל של רוזה, הרמן, לא היתה אהבה גדולה. “לא נעים לומר אבל הבעל שלה הרמן היה כמו שאומרים אצלכם ‘כלומניק’. רק הוא חשב שהוא פרופסור. אולי פרופסור, רק שלכלום. אולי ידע דברים, אבל לא משהו שיצא מזה משהו. אם היתה סתימה, ובמעברה היו הרבה סתימות, למי את חושבת היא קראה? בטח לבעל שלי. היו לו ידיים טובות, ראתה אצלי איך עשה משהו שייתן קצת רוח, שיהיה אוויר. בעל שלה במקום להגיד כל הכבוד רק אמר לא בריא עושה ראומטיזם בעצמות. אבל לא עזר לו. אצלם, לא כמו אצלי, היא היתה הקובעת. והיא ידעה לבקש יפה אז הבעל שלי עשה לה גם. אחר כך היא הלכה לרמת השרון ועברה שם הרבה דירות. עד שמתה. את כל הכתובות של הבתים שלה אני זוכרת. הנה את יכולה לבחון אותי.” פנינה מתחילה לדקלם רחובות שבהם גרה רוזה, כולל מספר הבית והקומה, לתאר כל מבנה דירה ולספר באיזה קווי אוטובוס נסעה כדי להגיע לחברתה. רק בדיעבד הבנתי שבחלק הזה של הדיבור שלה הייתי צריכה להיות ממש מרוכזת, אפילו לשנן בראש את הכתובות שהיא אמרה. אבל איך יכולתי לדעת? פשוט התנתקתי, חלמתי עד שהיא שאלה אותי. “תגידי זה נורמלי ככה? לגור בבית הזה מאז המעברה. אף פעם לא הלכתי על רצפה אחרת בחדרים אחרים. אפילו בלטות לא החלפתי פה. מקסימום הוספתי מרפסת והגדלתי את החלון. ככה אני לפחות יכולה לראות מה קורה בחוץ. כי פה בפנים מה כבר קורה? ותדעי לך שאת הנשמה העיריה הוציאה לי כשרציתי לבנות. לא כמו היום בונים ומעלימים עין. בטח דוחפים משהו מתחת לשולחן, אחרת איך אפשר להסביר את זה?”

רק לרגע היא מצליחה להסתיר מעצמה את הכאב העיקרי שלה, ומיד חוזרת לדבר על מה שכואב לה באמת: איך את כל החיים היא העבירה בבית הזה. כאילו אם היתה גרה בכמה דירות היו נפתחות לה דלתות לחיים אחרים. מגוונים יותר, עם יותר אפשרויות. מרתקים. מסעירים. לא החיים של לקום בבוקר, לבשל, לגדל את הילדים. לנקות וכך יום אחר יום. אולי בניסיון להמתיק את הצער היא מסמנת לי לחתוך לה עוד פרוסה. היא מסתכלת על החתיכה התקועה על מזלג קטן ואומרת: “מה אני אגיד לך מאז, בגלל רוזה, יש לי משהו מיוחד עם שטרודל. זה לא סתם עוגה.”

כאילו אם היתה גרה בכמה דירות היו נפתחות לה דלתות לחיים אחרים. מגוונים יותר, עם יותר אפשרויות. מרתקים. מסעירים. לא החיים של לקום בבוקר, לבשל, לגדל את הילדים. לנקות וכך יום אחר יום.

לפני שאני נפרדת ממנה היא מזכירה לי לעבור במטבח. בזמן האחרון קיבלתי תפקיד חדש. מוניתי לשרת הזבל. אין מה לומר – כבוד גדול. כל ביקור שלי מסתיים בהורדת שקית האשפה. ביתר הימים שאני לא הולכת אליה יש בינינו הסכם. היא מניחה את האשפה מחוץ לדלת ומי מאתנו שיורד, על הדרך, מפנה אותה. 

מה הציפיות שלי ממטבח של אישה מבוגרת שמתניידת עם הליכון מחשש לנפילה? לא היו הפתעות. הכיור היה גדוש כלים. נראה שכבר זמן רב הם נמצאים שם. הברז לא היה סגור עד הסוף והיה טפטוף מרגיז. אבל זה עוד היה במסגרת הנורמה. הבעיה היתה בשאר המטבח. על השיש קופסת שימורים ריקה של טונה. בקבוק של שמן שאפילו בנס פך השמן לא תצא ממנו טיפה. קבוצה של נמלים חגגה סביב פירור של לחם. על הכיריים הקרובים לחבלי הכביסה היה גרב שחור. ועוד לא הזכרתי את הרצפה שהיתה מנוקדת בשאריות אוכל. יכולתי לדמיין איך היא מוזגת מהסיר אוכל לצלחת, הולכת אתה לשולחן שבפינת האוכל. היד רועדת והיא משאירה אחריה עקבות. 

אם עכשו פנינה היתה מחכה לי בחדר המדרגות, מסמנת לי לבוא אחריה ושואלת אותי אם אני רואה משהו עם זנב מאחורי התנור, הייתי אומרת לה, זנב אחד? ובראש הייתי חושבת שיש פה פוטנציאל להרבה זנבות.

“יהיה לך אכפת אם אני אעשה סדר קטן במטבח?” אני שואלת אותה. 

“מה את אומרת? לא שומעת,” היא צועקת אלי מהכורסא. 

אני מגביהה את קולי ומתקדמת לעברה, מתחבטת איך להציע לה עזרה. בסוף אני מחליטה על הגישה הישירה ואומרת שבטח קשה לעמוד ולשטוף כלים עם הליכון. מה דעתה שאעשה שם סדר קטן. 

“אם זה לא קשה לך… בטח זה יעזור לי הרבה.” בקולה אני שומעת מבוכה, אבל גם השלמה עם חוסר הברירה שלה. 

מזל שהחלפתי לבגדי בית לפני שירדתי אליה, רק נשארתי עם הפאה. אני מסתכלת מסביב מתלבטת באיזו אסטרטגיה של ניקיון לדבוק. ממה שאני יודעת יש שתי אסכולות של ניקיון. ישנם אלו שעכשו יתפסו פינה ועד שהיא לא תבהיק עד הסוף הם לא יעזבו אותה, לא משנה עד כמה גרוע המצב הכללי. אני מוצאת היגיון בשיטה הזו. יש בה משהו מרגיע. אפשר לאמץ אותה בכלל לחיים. אל תראי את כל מה שאת צריכה לעשות, לתקן, לשנות, כי רק חלישות הדעת זה יביא לך. תתחילי במשהו, אחר כך תתקדמי לדבר הבא. איך שמעתי פעם? המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד ראשון, ולאחריו השני והשלישי. וישנם אלו שרואים את היער. עזבי אותי מפרטים ומשיטה של עד הסוף. נעשה חפיף אבל נשתלט על הכל. נכון שהכל יוצא בערך. אבל בערך כזה שכבר לא מבהיל. די ברור לאיזו אסכולה אני שייכת. טיפלתי בדברים הבסיסיים, כלים, שיש, רצפה. מישהי אחרת תנקה את הדלתות של הארונות ותשטוף את הפאנלים מאחורי התנור. כדי להחזיר דברים למקום פתחתי את הארונות. זה היה כמו משחק פאזל. ראיתי מה יש בהם כדי להוסיף את החתיכה החסרה. התלבטתי לגבי הגרב אם ללכת ולשים אותו בחדר השינה. גם ככה פנינה שאלה מה אני פותחת דלתות כל הזמן. לקח לי זמן של מהדורת חדשות מלאה כדי לנקות את המטבח. בסוף הלכתי אליה עם הגרב ביד. כמו פרח הגשתי לה אותו.

לרגע הרגשתי כמו שליח מהנסיך העובר בין הדלתות לראות למי הנעל שייכת. היא לא התרשמה. כנראה בבגדד היא לא גדלה על האגדה הזו. סמנה לי לשים אותה על השרפרף. שמתי ליד הצלחת הריקה משטרודל ושאלתי אותה עם שמץ גאווה בקולי, רוצה לראות? הרגשתי כמו הילדה מהסיפורים שאמא שלה יוצאת מהבית, והיא מחליטה לעשות לה הפתעה. 

לרגע הרגשתי כמו שליח מהנסיך העובר בין הדלתות לראות למי הנעל שייכת.

כולם יודעים איך הסיפור נגמר: בכיות של התרגשות חיבוקים ונשיקות. לא היתה לי ציפיה כזו, אבל בכל זאת…

פנינה אמרה לי, “תודה רבה. באמת תודה רבה. קשה לי לקום, אז אחר כך אני מילא ילך למטבח, אני אראה מה עשית.”

זה לא משנה בת כמה את. תמיד תחכי לראות את העיניים של השני נוצצות ממשהו שעשית, ממך. 

על המגש הנחתי את הכוסות והצלחות הריקות, הקומקומון ושאר האביזרים, ונפרדנו לשלום. 

*

יום אחר כך קיבלתי מעטפה מלמעלה. מתנה מהשמים. ירדתי עם הזבל. השקית היתה רק חצי מלאה, אבל מאז שרחלי נרשמה לסמינר כולם במתח לראות אם הגיעה בדואר תשובה. מרחוק ראיתי מעטפה תחובה רק בקושי בתיבה. רחלי הסבירה לי את הלוגיקה של עובי המעטפה הנשלחת מהסמינר. אם זה שמן זה טוב, סימן שיש הרבה טפסים למלא. לא דף אחד של “לצערנו… ואנחנו מאחלים לך בהצלחה.” רק לא אצלנו. זו היתה מעטפה מה זה שמנה. בכל זאת רעדו לי הידיים בזמן שפתחתי. רק אחרי שקראתי את השורות הראשונות פעם שניה נרגעתי. מאין צצו הדמעות והמלים “אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך”?

בראש ראיתי את המטבח של פנינה והרגשתי שיש קשר בין הדברים. לא נתתי לעובדות לבלבל אותי. אני יודעת שהמכתב נשלח עוד מלפני אתמול. בכל זאת, ככה הרגשתי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. מוצאת את עצמי שוב ושוב בסיפור שלך.

    האופן בו הגיבורה מחפשת סיבה, למה הבוס כועס עליה.
    מנסה למצוא הגיון, לעשות סדר, שיהפוך את ההתקפות לצפויות, לפחות שתהיה לה הזדמנות להתגונן.

    הסימנים הקטנים שמראים שהבעל לא מקשיב. והכאב שזה גורם לה.
    תשומת הלב שהיא כל כך רוצה לקבל מאמא שלה, ולא מקבלת.
    הילדים שלא מקשיבים, ו”מצפצפים” עליה.

    הצטברות של דברים קטנים, שכולם ביחד יוצרים חסך גדול.

    והזקנה שמשקפת את סוף החיים, את השקיעה, את הדברים שפוספסו בחיים.
    מדגישה כמה יקר הזמן שחולף כשהיא במצב הזה.

    כתוב ביד אומן. הכל עדין כל כך ומצד שני עוצמתי ומרגש.
    לדוגמא הקטע הזה:

    אני מלקטת את כל הסימנים לכך שהוא לא מקשיב – קצב האכילה שלא משתנה, רעש דפי עיתון הנהפכים. אם רק היה מניח על השולחן את המזלג, הייתי מרגישה אחרת. אני מתכווצת מבפנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן