שתי בירות – פרק כ”ג

ומחר, בנקודה כלשהי על הגלובוס, חצי מהנשמה שלה תחגוג. היא בזמן הזה תנסה להחזיר לעצמה שפיות ושעות שינה. רינה תשלח לה את ההודעה הקבועה. היא לא תענה. הבטיחה לעצמה לא להוסיף שום ערעור לחייה.

כביש מספר שלוש. 06:55

טלטולי הדרך מטרידים אותה ופעם בחמש דקות היא בודקת האם היא מרגישה תופעות הריוניות. בחמש וחצי התייצבה בנקודת האיסוף. הקדימה והגיעה חצי שעה לפני הזמן הנקוב בתקווה לתפוס לעצמה את אחד המושבים הקדמיים. נסיעות עושות לה רע גם בימים כתיקונם, ואוטובוסים זרים לה כמעט לחלוטין. מעבר ליציאות משפחתיות מעטות היא לא מתרחקת מהבית. 

חיה ברדיוס קטן. 

שלמה הפגין נוכחות שקטה ביומיים האחרונים. הקשיב כשציטטה עוד ועוד דעות שנאספו לאשכול אותו פתחה. הנהן כשתהתה באוזניו למה אומרים ‘יש דעות לכאן ולכאן’ ולא ‘לכאן ולשם’. לא אמר מילה כשהחליטה בסופה של התלבטות לצאת. אפילו יצא לסופר לקנות לה את הרשימה שהצמידה למקרר.

הדעות לכאן דברו על הילדות. על האחריות. על נזקים אפשריים. על התחשבות במצב השברירי שתיארה. על ארבעים יום בכותל. על פתרונות אחרים.

הדעות לשם ספרו על נסיונות דומים. על פתרון ממשי אפשרי. על שינוי באופק. על אמון בבעל ובילדות שיסתדרו. על למה לא, מגיע לך.

וכולן ללא יוצאת מן הכלל שאלו. 

עליה. על ילדותה. על חייה. על ימיה ולילותיה. על ילדותיה. על העבודה. על הפיטורים. על ההריון. על הסיבות. על החלומות. 

מעולם לא הרגישה התעניינות כזו מצד אנשים שהיא לא משלמת להם על זמנם. התחושה הציפה אותה בחום, והוא בעבע בה לאורך כל היום. הלך אתה גם בשעות שלא הביטה במסך. בישלה, כיבסה, שטפה, הקשיבה, ענתה, וידעה שההתעניינות מחכה לה שם, מעבר לסיסמת הכניסה למחשב ששינתה אמש מ’ערב טוב ייאוש’ ל’בוקר טוב תקווה’.

מעולם לא הרגישה התעניינות כזו מצד אנשים שהיא לא משלמת להם על זמנם. התחושה הציפה אותה בחום, והוא בעבע בה לאורך כל היום.

אמש כתבה לה אחת הניקיות הודעה פרטית. שתפה בחוויה דומה. התעניינה על הסדנה. שאלה האם תרצה לצאת אליה ביחד. המילה ‘ביחד’ הרתיעה אותה. חוששת מחברה מגבילה ומנוכחות שיפוטית. במייל ההנחיות שקבלה לקראת הסדנה שמחה לגלות רשימת תפוצה זרה לחלוטין. החסירה פעימה כשגילתה שם משתתפת בשם שרי. נרגעה כשהתעמקה בכתובת המייל וראתה שהאיות באנגלית מוביל לשם SHERI. 

שלמה ואופי טענו כל אחד בזמנו שנוכחות חרדית בשטח יכולה להפוך את השהות לנוחה יותר. אם משהו יפריע לך ברמה התרבותית, לא תהיי בזה לבד, אמרה אופי. אם תהיה שם עוד מישהי חרדית אני אהיה יותר רגוע, אמר שלמה. כתבתי לה שתעשה מה שנוח לה, אמרה לשניהם, והשאירה לקדוש ברוך הוא להחליט מה יקרה.

האוטובוס מאט ונעצר. תחנה באמצע שום מקום מאכלסת שלוש נשים, אחת מהן ערביה. בלטרון עלו שתי נשים אתיופיות. מזכירה לעצמה שהיא ה’חרדית’ בעיניהן כפי שהן ‘הערביה והאתיופיות’ בעיניה. מסתבר שעייפות חוצה מגזרים. השקט היחסי מופר בצהלות מפגש של מישהי שמכירה מישהי. מתגברת על הדחף ולא מסובבת ראש לאחור. אמא שלה למדה אותן שלא מסתכלים על אנשים. גם במרחב הציבורי תנו לאנשים את הספייס שלהם. 

הטלפון מזמזם. אמא.

באופן בלתי צפוי, אמא שלה תמכה בנסיעה. אפילו הציעה השתתפות בעלויות. לפני יומיים ספרה לה על הרעיון. שמעה את ההסתייגות בקולה. התמודדה עם כל שאלותיה. הופתעה כשהתקשרה אחרי שעתיים ואמרה לה: גו פור איט שרי. לא שאני חושבת שהשינה שלך תיפתר שם. שינה זה ענין גנטי. אבל אולי בעיות אחרות כן. יהיה לך שם שקט לחשוב את כל המחשבות שלך ולהחליט את כל ההחלטות שלך. וגם קצת חופש לא יזיק לך.

הי אמא. מה נשמע? 

ברוך השם שרי’לה. רק רציתי לאחל נסיעה טובה. תנצלי את ההזדמנות ותארגני את הלייף שלך. אנחנו פה לעזור לשלמה בכל מה שיצטרך. אמרתי גם לו.

כמובן שאמרת גם לו. אין על הלייף שלי. 

תודה רבה אמא. אני מעריכה את זה. פיקססתי את הבית. ארגנתי בגדים וארוחות לפי ימים. נראה לי ששלמה יהיה בסדר. 

גם אני בטוחה שריתי אבל את יודעת, אם…

אם הוא יזדקק למשהו אני בטוחה שאת הראשונה שתשמעי על זה.

אויש שרינה!

הן שותקות את השרינה. זוכרות ביחד שמחר יום ההולדת שלהן. בת כמה היא? שלושים ושלוש או שלושים וארבע? מאז שנשארה לבדה התקשתה לחשב. שנת הלידה שלהן הועלמה מתודעתה בעזרתו האדיבה של אחד המנגנונים הפרימיטיביים שמנהלים אותה. שנה עברה מלפני שנה. אז רינה הגיעה לארץ. אמא שלה העזה להציע שיחגגו ביחד. היא סירבה ושלמה תמך. כמו חומה בצורה עמד בינה לבין כל הלחצים. שמר על האינטרסים שלה. או שלו. היום היא כבר לא בטוחה. 

טוב אמא. נדבר. היא אומרת ולא מתכוונת.

טוב שרה. תיהני. עונה לה אמא שלה ולא מתכוונת.

ומחר, בנקודה כלשהי על הגלובוס, חצי מהנשמה שלה תחגוג. היא בזמן הזה תנסה להחזיר לעצמה שפיות ושעות שינה. רינה תשלח לה את ההודעה הקבועה. היא לא תענה. הבטיחה לעצמה לא להוסיף שום ערעור לחייה. 

המצח שלה נחבט המושב הקדמי. האוטובוס בולם בבת אחת. תיקים וחפצים גולשים על רצפת האוטובוס. 

סליחה בנות, אומר הנהג. איזה משוגע פה עקף בפס לבן.

אנחנו לא בנות, עונה לו קול מאחוריה. היא משפשפת את המצח. לא מסתובבת. 

צודקת. סליחה בנות. משקפי השמש של הנהג נזרקו אל הדשבורד והוא מנסה לשווא להגיע אליהן.  האוטובוס מתעקל שמאלה והמשקפיים מחליקים לכיוון הדלת. היא קמה ומגישה לו אותם. הוא מודה לה. ממהר להרכיבם. מרוכז בכביש. היא חוזרת למקומה, מעיפה מבט אל פנים האוטובוס. מישהי בשיער אדמוני מחייכת אליה מאחד המושבים. היא מחייכת בחזרה וממהרת להתיישב. מישירה מבט אל הנוף המצהיב בהדרגה. 

מחטטת בתיק ושולפת אוזניות. מזפזפת בין שירים ואף אחד לא מדויק לה. מחפשת שיר שתוכל לשמוע בלופ, הרגל ששרד מתקופת התאומוּת. רינה והיא היו עמלות לאתר את השיר הספציפי שיביע אותן ואת הלך רוחן כפי שנשב באותו הזמן. ומתמכרות. כל תקופה והשיר שלה.

מחטטת בתיק ושולפת אוזניות. מזפזפת בין שירים ואף אחד לא מדויק לה. מחפשת שיר שתוכל לשמוע בלופ, הרגל ששרד מתקופת התאומוּת.

בשלהי כיתה י”א, כשכבר היה ברור שרינה מתקשה ליישר קו עם הדרישות, עברו למוזיקה זרה. רינה אמרה שהיא חייבת לאזן את חווית התוּכּׅיוּת בדיבור חדש ולא מובן. תוּכיות. כך כינתה רינה את הנטייה לדבר דיבורים מדוקלמים. המוח שלי עייף ממסרים אוטומטיים ואם אני חייבת להאזין למילים לא מובנות. תני לי שיר בצרפתית להתמכר אליו. אנגלית לא התאימה, כי רינה, בניגוד אליה, שלטה היטב בשפה. 

מאז ועד הלום בחרה את השירים לפי המלודיה. הקשיבה למקצב. לטון. לאנרגיה. ובחרה. בחודש האחרון, מאז שנטשה את איימי ווינהאוס, הנגן שלה דומם. ניסתה להאזין לשירים שאהבה פעם וגילתה שמוזיקה יכולה להכאיב. כאב פיזי, חד ומובחן. ניסתה לארגן לעצמה פס קול חדש שלא יזכיר לה כלום, ולא צלחה במשימה. המוזיקה הטרידה אותה, וגם אם לא כאבה, עוררה בה אי שקט שנע על התפר שבין הנפשי לפיזיולוגי.

הפלייליסט שלה עמוס ומגוון. היא עוברת משיר לשיר. המעברים יוצרים קולאז’ מילולי-מוזיקלי שמשעשע אותה:   

 Let me go / I don’t wanna be your heroהגיע הזמן להתעורר  /לעזוב הכל להתגבר  /לשוב הביתה  /לא לחפש מקום אחר – מה הזמן מסמן לי / זה הכל שאריות של החיים – בן אדם / עלה למעלה עלה / עלה למעלה עלה בן אדםHeart beats fast / Colors and promices / How to be brave? / How can I love when I’m afraid to fall

מכבה את הנגן ואוספת אוויר. האישה האדמונית נוחתת לידה.

אני יכולה לשבת פה, נכון?

בטח. בשמחה. היא נצמדת לחלון ומצמצמת את הנוכחות שלה.

אני דפנה. נעים מאד. 

שרי.

כמה את?

בת כמה אני? היא תוהה אם כתוב לה על המצח ‘מחר יומולדת’.

גם את זה יהיה נחמד לדעת, אבל שאלתי כמה את. מאחת עד עשר.

מה?

כמה את מאחת עד עשר.

מאחת עד עשר? היא לא מבינה מה רוצה ממנה האדמונית.

עשינו סקר באוטובוס. לא שמעת? כל אחת אמרה כמה היא עייפה מאחת עד עשר. 

אה, סליחה. לא שמעתי. האזנתי למוזיקה. 

האישה נינוחה ומחייכת. נראית בת חמישים. אולי שישים. אולי ארבעים וחמש. היא לא יודעת לנחש גילים. לבושה בדי פשתן. עטויה תכשיטים עשויים חבלים ואבנים.

האוטובוס גומע את המדבר. התנועה דלילה. גמלים ופחונים לצד הדרך. השמים פתוחים ומוארים. מישהי מאחורי האוטובוס מחלקת פקודות בשלט רחוק. מנסה להשכין שלום בין אח לאחות ממרחק של חצי מדינה. 

האוטובוס גומע את המדבר. התנועה דלילה. גמלים ופחונים לצד הדרך. השמים פתוחים ומוארים. מישהי מאחורי האוטובוס מחלקת פקודות בשלט רחוק. מנסה להשכין שלום בין אח לאחות ממרחק של חצי מדינה. 

שתים עשרה.

מה? האדמונית מתנתקת מהנוף ומחזירה אליה את מבטה.

שאלת כמה אני עייפה. שתים עשרה.

דפנה מחייכת אליה. אמרנו מאחת עד עשר, שרי. שתים עשרה לא היה אופציה.

היא מחזירה לה חיוך קלוש. 

אז את מאד עייפה, שרי. עייפה ומרדנית. 

מרדנית?

ההגבלה עד עשר היא המלצה מבחינתך, נכון? כללים נועדו כדי לשבור אותם.

לא חשבתי על זה ככה. לא חשבתי בכלל. אני פשוט כל כך עייפה. היא מרגישה שהיא מתנצלת וזה לא מוצא חן בעיניה. אם תיכנס למוד מרצה לא תצליח להפיק שום דבר מהסדנה. היא חייבת להיות במודעות. לשמור על אסרטיביות. לא לנסות למצוא חן בעיני אף אחת. 

אני אחזור למוזיקה. בסדר? היא מנסה להישמע מנומסת.

בוודאי. בוודאי. דפנה קמה ומושיטה לה יד. שמחתי להכיר. ניפגש בהמשך.

היא לוחצת את ידה המושטת של דפנה. היד חמימה ונעימה. מסתפקת במועט. לא תובעת ממנה  שום דבר. נפרדת וחוזרת למקומה בצעד קל.

מפעילה את הנגן. אם אמרה שהיא חוזרת למוזיקה היא תחזור למוזיקה. תצלח רצועה מוזיקלית אחת ותצא ידי חובת מדבר שקר תרחק. 

מול שקיעה גדולה אני מתנודד / מבקש את אורך
בתוך ים סוחף של שכחה / שוב ניצבתי מולך
כל הבריתות כבר עפו ברוח / ברוח הזמן
זה פלא גדול שאני עוד זוכר / איך נשבעתי לך


הלב שלה ממהר את עצמו לקראת הפזמון. מקדם את החלק הישן והמוכר. הכאב שמפעם בה מנבא דמעות.

נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך
נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך

מקשיבה לבית השני. מתגעגעת למשהו שלא יחזור. למשהו שלא יקרה. חושבת על הילדוּת שלה. על הילדוֹת שלה. על מעמסת הקשרים בחייה. על איך קשר לא קיים יכול כל כך להעמיס. וכשהפזמון חוזר היא עוצמת עיניים לחות, מתפללת הבטחה. רק שפתיה נעות.

נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך

*

האוטובוס חוצה את ערד כשהיא נושקת לסידור. עיר באמצע המדבר. אברכים חסידיים ממהרים לתפילת שחרית. ילדות בכחול תכלת גוררות ילקוטים. עולם כמנהגו.

האישה הערביה מחלקת חטיפי בריאות. מבטיחה לה שהכשרות מהודרת. הבן של הדודה של בעלה לימד אותה מה ההבדל בין כל הבד”צים. היא בוהה בה בתדהמה אבל לא שואלת שום דבר.

לחזור למקום גברת, סיבובים מסוכנים פה. הנהג מציל אותה ושולח את הערביה שמכירה בד”צים חזרה למקומה. האוטובוס פונה שמאלה. הכביש מתעקל. העולם הבנוי מתרחק מאחוריהם ומלוא כל האופק חול ואבן. היא תוהה בינה לבינה האם כאשר נוף הופך לשממה אפשר לומר שהוא ‘משתומם’.

אוחזת חזק במשענת הספסל. עוקבת אחר מד המהירות של הנהג. שומרת שלא יחצה את רף הארבעים. מנסה לשלוט בתנועת הרכב בכוח כפות רגליה הנצמדות בחוזקה לרצפת האוטובוס.

חמש דקות לנחיתה, בנות… אה.. סליחה, גברות. חמש דקות אנחנו בכפר.

שלט קטן מבשר את כפר הנוקדים. האוטובוס יורד מהכביש אל השוליים, פונה ימינה ונעצר אחרי מטרים אחדים. חניון גדול מעבר לשער ברזל צהוב. סוף העולם ימינה ואז ישר עד שתראו את הקבלה. הצוות מחכה לכן שם. 

שלט קטן מבשר את כפר הנוקדים. האוטובוס יורד מהכביש אל השוליים, פונה ימינה ונעצר אחרי מטרים אחדים. חניון גדול מעבר לשער ברזל צהוב. סוף העולם ימינה ואז ישר עד שתראו את הקבלה. הצוות מחכה לכן שם. 

יורדת ואוספת את המזוודה שלה. מכתיפה את הילקוט. מיטיבה את משקפי השמש. האוויר קר ונעים. היא מתמכרת אליו לרגע ואז נדחפת קדימה, סקרנית לחקור את המקום. אוטובוס נוסף יורד מהכביש אל הרחבה. נשים נוספות נחלצות ממנו. הרבה עייפות יש בעולם.

דמות מוכרת מדלגת החוצה. מושכת מתא המטען תיק עצום ממדים. צועדת הישר אליה.

רינה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן