היה לה חלום מוזר. היא היתה על ספון של אניה. היא ידעה איך נראה סיפון של אניה. פעם לקחו אותן לבוקר של סיור בנמל. והן עלו על אניה קטנה. רותי שאבא שלה עובד בנמל אמרה שזו יאכטה. הסוורים שחררו את החבל והאניה נמלטה מן המעגן אל הים הפתוח. ואז היטלטלה. והיתה רוח קרה. והשמיכה ברחה לה. והיא פרשה אותה על המים ורצתה לשוט עליה כמו הרב ההוא ששט על מחצלת לארץ ישראל, ואז צלצל מכשיר הקשר מתוך חדר הפיקוד. ומישהו מעל הסיפון דיבר לתוכו בנהימות. אה, כן. אה. אה? אה. ממממ. אהה. אהה. טוב. אני אגיד לה. טוב אני לא אגיד לה שאמרת. לא היא לא שומעת. ואז הקול שלו איבד סבלנות. זה לא ייחוד. מה השטויות האלה. זה סבא שלה.
והיא היתה ערה מאד.
הצעדים הכבדים של יודה חצבו את דרכם אל הסלון.
את ערה? הוא שאל מתפלא, כאילו שניהם היו באותו חלום והוא לא הבין איך השתמטה ממנו.
לא, היא אמרה ועצמה עיניים.
את לא יכולה להיות כאן, זה ייחוד.
היא חשבה לעצמה, נו תמשיך, ככה אבא שלך אמר, היא הריצה את המילים בראשה בנהמות.
והיא אמרה, טוב. אז לא.
לא רוצה להסתבך עם אבא שלך, הוא אמר.
היא לא הגיבה. הלכה אל חדר האמבטיה ליטול ידיים. התלבשה איכשהו ואפילו לא חיפשה מראה לוודא תקינות. שבה אל הסלון ואספה את הפריטים הספורים שלה אל השקית. פנתה אל הדלת והניחה יד על הידית.
היא לא הגיבה. הלכה אל חדר האמבטיה ליטול ידיים. התלבשה איכשהו ואפילו לא חיפשה מראה לוודא תקינות. שבה אל הסלון ואספה את הפריטים הספורים שלה אל השקית. פנתה אל הדלת והניחה יד על הידית.
תלכי הביתה, הוא אמר.
*
הרחוב התעורר לאט. היום החדש עלה במין היסוס, כאילו שקל בינו לבין עצמו אם בכלל כדאי. איזה טוב כבר יכול לצאת מזה, נישאר עם הצרות המוכרות של אתמול. פה ושם מישהו מיהר לאנשהו ונעלם באיזה עיקול. צוצלות המהמו את הו-הו-הו-הו הנכאים שלהן. כאילו שכחו את כל השיר ונשאר להן רק קטע פזמון עם שני דיאזים.
ברור שאבא שלה חרטט את זה כדי לגרום לה להסתלק משם. שלא תהיה לה ברירה אלא לחזור.
היא תבוא על ארבע.
היה צריך לשמוח. פחות עול. פחות הוצאות. הילדים האחרים קטנים ואין להם עיניים גדולות. ואולי זה פשוט אופי.
ויודה הזה. לא רוצה להסתבך עם אבא שלה. פתאום נהיה לה שוויץ.
כמה קוקואים רוקדים שם בלה־לה־לנד.
לאן תלך.
לאן הולכים פתאום כולם
הכל נסוג ונעלם
רק המילים צפות כולן
לאן נמשיך מכאן, לאן.
אולי תלך אל האשה ההיא. זה רעיון. היא רק צריכה מקום להיות בו. איפה היא גרה? כל הרחובות פה דומים. ואף פעם לא היה לה חוש התמצאות. בעיר הקודמת זה לא היה קשה, אבל פה… פעם שלחו אותה לרחוב יפו לקנות משהו, והיא הלכה שם לאיבוד. ברחוב ראשי.
אליעזר הגדול… לא, ניקנור. תלך ברחוב. כן, זה הבית. מספר שבע. היא מזהה אותו לפי החלונות הסגורים.
היא עלתה יגעה במדרגות. מה תגיד להיא? אפילו את שמה היא לא זוכרת. תגיד מה שתגיד. מה שיצא לה. תאמר לאשה שהיא תנקה לה את הבית בחינם. לא תבקש כלום, רק מקום לשים את הראש, ואוכל. אפילו רק לחם וממרח. היא כבר לא יכולה לקחת מהסמינר לחם ושוקולד. אבל היא לא תוכל לאכול במטבח הזה עם הריח המחליא וכתמי השומן המעלימים ראיות שהיו שם פעם קירות. שבתוך קופסת הגבינה במקרר נעוצים שלוש כפיות וסכין מלוקקים מנוקדים בפירורי לחם.
אבל היא יכולה לנקות אותו. זה מה שנקרא לעזור. היא תבריק אותו עד שהם לא יכירו את הבית שלהם. היא תרים את המשפחה הדהויה הזאת על הרגליים. היא תקשיב לסיפורים של האשה הזאת ותקל עליה כמה שאפשר. היא תשמור לה על הילדים בצהרים שהיא תוכל לנוח ותיקח אותם לגינה לפרוק אנרגיות ותחזיר אותם כמו חדשים. שיעלה לגברת ההיא איזה חיוך על הפנים לפעמים. רק שתתן לה מקום לשים את הראש. יותר מזה היא לא צריכה.
מבלי משים כבר הגיעה לדלת. לא זכרה שדפקה. הדלת נפתחה והצירים ייבבו.
איש בעל פנים רחבות ושתי גוזמבות שופעות מילא את מסגרת הדלת, עומד שם יחף בגופיה מצופה ציצית מוכתמת שחשפה זרוע עם קעקוע.
מה? האיש אמר.
טפיפות התקרבו ממעמקי הבית.
אה… סליחה טעות, היא אמרה והתרחקה מהפתח.
את מי את צריכה?
א… אזולאי, היא פלטה במהירות.
אין פה אזולאי, הוא אמר.
אה… תודה. אמרה ונסוגה אל המדרגות.
אבא מי זה היה? הציוץ התקרב. הדלת נטרקה מאחוריה.
לגמה אוויר במאמץ.
עוד יום עובר עלינו ונושך
משאיר סימן עלינו והולך
ואיך שלא יהיה אנחנו נסתדר –
מה השירים הדביליים האלו שנדחפים לה למחשבות.
איך שלא יהיה היא תסתדר.
תהיה כמו פייר הקטן. הוא לא נתן לעצמו ליפול. כשגנבו לו את כל הכסף הוא קפץ את אגרופיו ואמר לעצמו, אומץ, ברנש קטן!
אבל פייר היה בדרך לבית. לבית של הדוד שלו. הוא לא שוטט בעולם בלי מדרך לכף הרגל.
למה היא צריכה אומץ, לאן היא בכלל הולכת. ומה היא תעשה שם. ביסודי הן היו שרות, בתי אל תלכי לרעות בשדה אחר, מה תחפשי שם ומה תמצאי שם.
אבל זה אפשרי רק כשיש לך שדה משלך. אם אין, אז מחפשים שדות אחרים.
תסע אל החנות. תהיה עם פליאה. תבלה אתה את הבוקר. גם אם מסודי לא תשלם לה על זה.
ואולי הבית שלהם היה הספינה הטרופה. ואולי היא הניצולה היחידה.
*
האוטובוס טייל בין הרחובות, מעלה, מוריד, דוחס, פורק. מישהי עולה עם עגלת שוק מלאה מכלים ובקבוקונים וסמרטוטים מוכתמי צבע שכיסו על לוח קנווס גדול. רוכלת של צבעים.
לנסוע, להתרחק מהכל. להיות לא שייכת לשומקום. להיות בת העולם הגדול. לא קרבן לאיזו רנדומליות, לא לבזבז משפחתיות על אנשים שאין לה אתם שום קשר אמתי.
ואז היא עלתה לאוטובוס. נעמדת לידה ונועצת בה עיניים שקטות.
מה היא עושה פה? מה היא רוצה ממנה עכשו?
את לא חוזרת הביתה?
איזה בית? היא מטיחה בכעס.
האשה נדהמת. אף פעם לא שמעה דיבורים כאלה, האשה שעד גיל עשרים ושמונה לא ישנה אף פעם מחוץ לבית. חוץ ממחנה שבת וכאלה.
ומה זה הקפוצ’ון השחור? לא לובשים שחור.
בטח. בבית שלהם יש קוד לבוש. בראש השנה וביום כיפור לובשים לבן. ושחור לובשים… אף פעם. זה צבע של אבל.
כל הבנות היו באות לבית הכנסת במחלצות, בוורוד ותכלת ושחור־לבן וזהב, ורק היא עמדה שם בשמלת תחרה עלובה שכבר הצהיבה וכבשה את הפנים בסידור. לבן זה לשנה טובה. אבל דוקא השנים שלה היו לא טובות, וכל הבנות שלבשו שחור הצליחו לא רע. בנות שהראש שלהן היה בבגדים. בגדים לא מנבאים חיים טובים או רעים. אם כבר, בגדים יפים מנבאים חיים יפים.
השכנה פוליאק לבשה שחור כשבעלה מת. הוא היה סוור בנמל ונפל עליו מנוף. היא לא בכתה. היא רננה היתה אז בת תשע או עשר. וכשעלו לנחם אותה ואת שי הבן היחיד שלה הם ישבו ליד השולחן בפינת האוכל, כי פוליאק לא ישבה על כסא קטן. והן שתקו. אמא לא ידעה מה לומר ופוליאק לא רצתה. ופוליאק דחפה לידם צלחת עם פלחי תפוח ואמרה תתכבדו. אמא שלה לא לקחה מהתפוחים, כנראה בגלל הכשרות. ואז היא קמה ואמרה בכבדות המקום ינחם אתכם. ופוליאק אמרה, תודה, גם לכם.
והיא עצמה הרגישה אשמה. שלא עשתה שום דבר שפוליאק לא תהיה אלמנה.
אני באבל, היא אומרת לאשה. אני באבל.
חס וחלילה, תשמרי על הפה שלך. ברית כרותה לשפתיים.
אבל זה באמת! היא צעקה. אין לי אף אחד! מי אתם בכלל? אני לא מכירה אתכם!
האשה מחווירה עוד יותר. מניחה את ידה על לבה כעומדת לחטוף התקף.
ואתם לא מכירים אותי בכלל!! לא אכפת לכם ממני בכלל. ואני לא צריכה אתכם!
האשה מתנודדת לאחור.
הלוואי שלא הייתם! הלוואי שהייתי יתומה. לפחות היו מרחמים עלי. הלוואי שהייתי כמו מלי. כמו טופילי טוטוריטו כשפתאום קיבל המון יחס ודברים טעימים. אשרי, יתום אני.
הלוואי שלא הייתם! הלוואי שהייתי יתומה. לפחות היו מרחמים עלי. הלוואי שהייתי כמו מלי. כמו טופילי טוטוריטו כשפתאום קיבל המון יחס ודברים טעימים. אשרי, יתום אני.
האשה תפסה את שתי לחייה בכפות ידיה, כאילו ברגע זה היא רננה גזרה על עצמה צלייה של שבעים שנה בגיהנום.
די, היא לא מסוגלת לראות את זה.
תלכי, היא לוחשת.
האשה מתפוגגת.
היא רעה, שככה היא עונה לה.
לא מדברים ככה להורים. לא משנה מה.
איזה כיף להיות רעה.
