עולם גרוש – פרק סיום

בשביל כולנו זה יום עבודה רגיל, ואני מנסה להדחיק בכוח את המחשבות על איך נתארגן בערב, ומתי נקום בבוקר, ומי יקח את הילדים לשירה בלילה ואיך הם יישנו שם, פעם ראשונה בלעדי.

בהתחלה אין עומס. רוב האנשים מעדיפים להעביר את המצרכים שקנו בקופות השירות העצמי, תוך כדי ניהול שיחות טלפון קולניות. אני מחליפה חיוכים עם נעמה, אישה נחמדה היושבת בקופה שלצידי.

“מה שלומך הבוקר?” היא קוראת לי.

“טוב, תודה,” אני לוחשת בתנועות שפתיים מודגשות.

“אני לא שומעת אותך,” היא עונה בקריאה שקטה יותר, ושתינו צוחקות.

מישהי מתקרבת אל הקופה שלי. אישה זקופה, גבוהה, כשאני מסתכלת בעיניים שלה, אני חושבת לרגע שזאת אמא שלי, וקופאת. אבל מיד מתעשתת.

“בוקר טוב,” אני מקבלת את פניה, ומפנה אבק דמיוני מעל הפס הנע של הקופה שלי.

“בוקר טוב,” היא מחייכת חיוך מתוח. “אני, מעולם לא חשבתי שאגיע למצב שאלך לחנות כדי לדבר עם מישהו. אבל אני מרגישה שאני מתפוצצת, ואף אחד לא באמת מתעניין בי.”

אני מחייכת אליה חיוך משתתף.

“והפסיכולוגית שלי, כבר שנים שלא הייתי אצלה. טוב, מה לעשות,” היא שולפת חלב ומניחה על המשטח.

“אני כאן, בשבילך,” אני אומרת לה בעדינות.

“אז זהו,” היא נושמת עמוק, ופולטת מהשקית בבת אחת שני יוגורטים וממרח חומוס. “זה הבן שלי. יש לך בן?” היא מסתכלת עלי.

אני מהנהנת.

אז את יכולה להבין אותי, אולי. כל החיים השקעתי בבן הזה, לפעמים על חשבון עצמי. בהתחלה כשהוא נולד, בשנתיים הראשונות, לא עשיתי כלום חוץ מלטפל בו. גם אחר כך, אחרי שהתגרשנו, אבא שלו ואני היינו סביבו כל הזמן. היו לו בעיות קשב וריכוז, רצנו איתו לאבחונים. כמה ימי חופשה לקחתי בגללו!

“אז את יכולה להבין אותי, אולי. כל החיים השקעתי בבן הזה, לפעמים על חשבון עצמי. בהתחלה כשהוא נולד, בשנתיים הראשונות, לא עשיתי כלום חוץ מלטפל בו. גם אחר כך, אחרי שהתגרשנו, אבא שלו ואני היינו סביבו כל הזמן. היו לו בעיות קשב וריכוז, רצנו איתו לאבחונים. כמה ימי חופשה לקחתי בגללו! אני לא יודעת, אבל נראה לי שפספסתי לפחות שני קידומים בקריירה שלי בגלל ההיעדרויות שלי. אבל מה לא עושים בשביל הילד שילדת?” היא לא מחכה לתשובה. “יש לי אחריות כלפיו, אני לא יכולה לתת לו פחות מההכי טוב, נכון?”

אני מהנהנת.

היא מתכופפת ומרימה שקית נוספת, ואז מטיחה על הפס הנע, שמתעורר לחיים, עוד חבילת פיתות.

“ומה עכשיו?” אני מעזה לשאול, קצת בהססנות.

“עכשיו,” היא מזדקפת, ושוב אני מדמיינת לרגע שהעיניים שלה הם של אמא שלי. “עכשיו הוא נשוי, ויש לו תאומים יפהפיים ובת מדהימה, בת כמעט שנתיים. והוא החליט שלא מתחשק לו להתגרש, הוא רוצה להישאר נשוי. שמעת פעם דבר כזה?”

שמעתי. בטח. אבל היא לא מחכה לתשובה הזו.

“אחרי כל מה שהשקעתי בו כדי שירכוש כישורי חיים, כישורי חברה, שלא יהיה תלותי, שיהיה אינדיבידואל מפותח, פתאום הוא זורק לי את הכל בפרצוף. כאילו אומר לי שהכל היה לחינם. מה יצא ממנו עכשיו? הוא גומר לעצמו את הסיכוי בחיים.”

הכאב ניבט מכל תנועה שלה. אני מסתכלת בעיניים שלה ומתכווצת.

“אני מבינה,” אני לוחשת כמעט אוטומטית את מה שלימדו אותי לומר כשאין שום דבר אחר מתאים יותר.

“את מבינה?” היא נראית מתעודדת.

“כן, זה מאוד… קשה,” אני בוחרת במילה לא מקטלגת יותר מדי. “אחרי כל מה שהשקעת בו, ונשמע שהשקעת בו המון, הרבה יותר מכל ילד אחר בעולם.” אני מנסה לתמצת את מה שהיא אמרה, בלי להוסיף משהו מהותי.

“הרבה יותר,” היא נאנחת ומתחילה לאסוף את הפיתות לשקית. “היו אנשים שאמרו לי לעזוב, שאמא לא יכולה לוותר על עצמה בשביל ילד אחד. אבל אני התעקשתי, ותראי מה שקיבלתי.”

אני רוצה לומר לה כל כך הרבה דברים.

אני רוצה לספר לה שהבן שלה לא גומר את הסיכויים של חייו. הוא בסך הכל יתחיל חיים אחרים מאלו שהיא מכירה. אולי הם מורכבים יותר, אולי מאתגרים, אבל הם יכולים להיות מלאי סיפוק, בדיוק כמו החיים שלה. אולי אפילו יותר, זה הרי תלוי רק בו.

אני רוצה לספר לה, שאם הבן שלה החליט שזה מה שהוא עושה, כנראה שזה טוב עבורו. ואם לא – אז הוא יישבר בשלב כלשהו של התהליך, ושהיא לא צריכה לדאוג כל כך הרבה.

אני רוצה להגיד לה שהבן שלה עדיין זקוק לעזרה שלה. אבל לא לחינוך. הוא כבר גדול ועצמאי. כעת היא צריכה לתמוך מהצד, לתת לו לנהל את מערך העזרה לה הוא זקוק. אולי הוא ירצה עזרה בשמירה על הילדים? אולי הוא ירצה להשיח את ליבו במהלך התקופה הקרובה? אולי הוא יצטרך דברים אחרים שאני לא יכולה להעלות על דעתי, כי כל אחד חווה את הדברים האלה אחרת, וכי התהליך של כל אחד שונה עכשיו?

אני רוצה גם לומר לה שזה לא אומר עליה כלום. שהיא השקיעה בבן שלה כל כך הרבה, והיא לא אשמה בכלל. היא לא היתה יכולה למנוע ממנו את מסלול חייו אם היתה מתנהגת אחרת שנים קודם לכן. וגם אם כן, היא לא ידעה שזה מה שצריך לעשות.

והכי אני רוצה להגיד לה, שאהבה ומשפחתיות שווים את כל זה. שלא תוותר עליהם בעצמה, רק כי הבן שלה מתעקש להשאיר לעצמו את המסגרת המדהימה הזו שבנה לעצמו.

אבל אסור לי לומר את כל אלה, וזה גם לא יעיל בכלל.

“את אמא מדהימה,” אני אומרת לה. “אני לא אשת מקצוע, את יודעת. אני בסך הכל קופאית שנמצאת כאן כדי לשמוע אותך. ואני שומעת את הכאב שלך, והלב שלי איתך.”

כואב לי כשאני אומרת את הדברים האלה. כי היא כל כך טועה. כי אם היא רק היתה מתייחסת אחרת לדברים האלה, הכל היה שונה כל כך. אבל לא מזיזים את זווית ההסתכלות של אדם בכוח. והתפקיד שלי זה רק לשמוע, להשאיר לב פתוח. גם אם זה קשה.

“אם רק הייתי יודעת מה לומר לו,” היא מסיימת להכניס את הדברים שקנתה לשקית, “הכל היה פשוט יותר. הוא מתקשר אלי,” דמעות בעיניים האלה, שמזכירות לי את אמא שלי. אפילו שהן אפורות ואלה של אמא חומות. “הוא מתקשר, ואני חוששת לענות לו. מה שאני אומרת, מפוצץ אותו. אבל מה, שאני לא אגיד כלום? אז למה הוא מתקשר אלי בכלל?”

הוא מתקשר כדי לשתף אותך, אמאל’ה, אני לא אומרת לה, רק מהנהנת.

“את לא יודעת מה לומר לו,” היא נאנחת. “אף אחד לא יודע. אולי אני באמת צריכה ללכת לפסיכולוגית שלי שוב. אולי לה יהיו תשובות בשבילי, איך להסביר לו שזה כואב אבל כך גדלים?”

אני מתכווצת. הכאב חשוף כל כך. וגם אני פגיעה כל כך.

“את אמא טובה,” אני חוזרת על המילים שאמרתי קודם, “ואני מאחלת לך רק נחת מהבן שלך ומהמשפחה שלו.”

“תודה,” היא נוטלת את השקיות שלה, ויוצאת מהחנות. הגו שלה זקוף עד מאוד, והצעדים נמרצים, אבל אני רואה את גב היד שמנגבת עין אחת בחוזקה, והלב שלי נצבט מחדש. זו הסיבה, כנראה, שאני מוותרת על נטילת ידיים בהפסקה שלי, ומתקשרת במקום זה לאמא.

“מה נשמע, אמא?” אני שואלת אותה בקול טבעי. לא מתאמצת לייצא קול עולז, כמו בכל פעם.

“הכל טוב, מה שלומך ליבי חמודה?” אמא נשמעת דאוגה כמו תמיד.

“בסדר, מתרגשת לקראת מחר,” אני משתפת אותה.

“כן?” אמא כנראה היתה דרוכה מראש, כי האזכור של מחר בבוקר לא גורם לקול שלה להימתח עוד יותר.

“כן, מאוד,” אני מאשרת. “ואמא,” אני משתהה לרגע, ואז זה פורץ ממני. “אמא, רק רציתי לומר לך שאת לא אשמה בזה, אם חשבת לרגע שאולי כן.”

אמא שותקת, ואני מתחרטת פתאום על הפתיחות הנוראית הזו. אולי הייתי צריכה לברר קודם אם היא מרגישה אשמה כלשהי.

“באמת?” הקול של אמא מגיע פתאום לאוזניים שלי, שקט שקט.

“כן, באמת, אמא,” אני מתפללת שאצליח להרגיע אותה. מותר לי לדבר איתה. “אמא, אני חושבת שהגיע הזמן שאגיד לך. את ואבא גידלתם אותי, כל אחד לחוד, בצורה הטובה ביותר. נתתם לי הכל. לא חסרה לי תמיכה משפחתית, ולא אהבה, ולא שום דבר. וחיתנתם אותי עם האדם הכי מקסים עלי אדמות. מכאן, כל השאר, זו אחריות שלי בלבד.”

“אני לא בטוחה, ליבי,” אמא נאנחת. “אולי הייתי צריכה לתת לך להיות יותר עצמאית מגיל צעיר יותר. או אם הייתי שמה לב לתלות שלכם בשלב מוקדם יותר, והייתם עוברים הדרכת נישואין, אולי היה טוב יותר היום.” אמא שוב נאנחת, ואני מבינה שלא אוכל להרגיע אותה. יש רגשות אשם אימהיים שאין דרך לבטל אותם, גם אם הם לא נכונים.

“אני שמחה שהכל קרה כפי שקרה,” אני מתעקשת בכל זאת לומר את זה לאמא. “וששום דבר לא שינה את דעתנו, למרות התהליך המייגע והקשה הזה. אמא, את רוצה שאני אהיה מאושרת, נכון?”

“בוודאי,” אמא מאשרת את מה שאמרתי ביותר מדי החלטיות. “זה הכי חשוב ליבי.”

אני נפרדת ממנה ומנתקת את השיחה בלב כבד. חבל שלא נטלתי ידיים.

אולי בזמן אחר אמא הולכת לקנות כמה מוצרים וניגשת אל הקופות האנושיות. אולי היא מספרת לקופאית אחרת על הבת המוצלחת שלה, והמוכשרת, שהיא השקיעה בה את כל חייה ומתעקשת להישאר נשואה. הקופאית ההיא לא תגיד לה שהיא לא אשמה. היא לא תגיד לה שהיא רוצה שאהיה מאושרת. היא רק תשמע ותיתן לה לב.

אולי גם אני צריכה לעשות את זה?

אולי שתינו צריכות לעשות את זה זו בשביל זו? אמא תקשיב לי, בלי לחנך אותי, ואני אשמע אותה בלי להרגיע אותה?

המחשבות מלוות אותי עם חזרתי אל המשמרת. אם צעירה לילד היפראקטיבי שצרח כל הקניה בגלל סוכריה על מקל שהיא לא הסכימה לקנות, שופכת את הלב שלה בפני. הילד חסר סבלנות, מושך לה בחצאית ומנסה לגרור אותה משם. העיניים והאף שלו עדיין אדומים, והוא משהק. אני לא מצליחה להתרכז בסיפורים שלה עליו, גם בגלל הילדון שמסיח את דעתי כל הזמן, וגם בגלל הרעש שיש לי בראש ובלב.

בסוף גם היא יוצאת.

“את מסיימת היום מוקדם, נכון ליבי?” יוליה קופצת מהקופה הראשית אלי.

“כן,” אני מהנהנת.

“אז אם את רוצה, נראה לי שאת יכולה לצאת עכשיו. ממש רגוע פה היום,” היא מציינת.

אני מסתכלת על הפנים הטובות שלה, על החיוך.

“היית נפלאה היום,” היא אומרת לי, “אבל אני מזהה שאת מתחילה להיות קצת מוצפת. קחי את השעה הזו בשביל עצמך. נתראה מחר?”

“מחר לא,” אני מזכירה לה. “ביום חמישי.”

הבית מקבל אותי בשקט עמוק ומכיל. אני מתיישבת על הספה ומקפלת רגליים. אחרי כמה דקות אני מתעשתת, והולכת לחדר הילדים להכין להם תיק קטן ללילה. פיז’מות, בגד למחר, בגדים.

אחר כך הם נכנסים הביתה וממלאים אותו בצהלות השמחה והרעש הבריא שלהם. אני שולחת את אבי להתקלח, עוזרת לזהבי גם כן. כשנתי חוזר אני מנופפת להם לשלום, שולחת אותם ללילה הזה אל שירה. נתי לוקח אותם.

זה לא להרבה זמן. ביום חמישי אחרי הלימודים הם כבר יחזרו.

אבל הערב הזה, נתי ואני יחד לבד. רק שנינו נהיה בבית.

*

הבית היה מואר חלקית כשנכנסנו. אני בשמלת כלה מפוארת, נתי בחליפת חתנים ועניבה לבנה. החיוך על פנינו קיבל אותנו מהמראה הענקית שבכניסה.

“הנה אנחנו, זוג מאושר,” הוא קירב אלי את פניו, קורץ לדמויות שלנו במראה.

“שנהיה מאושרים תמיד,” מלמלתי. משהו סנוור אותי, טשטש לרגע את הראייה שלי.

*

משהו מטשטש את הראייה שלי גם עכשיו, כשאני רואה מהחלון את נתי מתקרב אל הבניין בצעדיו הנמרצים. אחר כך אני שומעת את הפסיעות שלו בבניין, והנה הוא פה.

“שנהיה מאושרים תמיד,” אני אומרת לו במקום שלום.

“תמיד,” הוא מחייך אלי.

כבר אין מראה. היא נסדקה יום אחד. אבל כשאני רואה את החיוך של נתי, ומרגישה את שלי על פני יחד עם הדמעות הקטנטנות האלה בעיניים, אני יודעת שאנחנו זוג מאושר.

הבוקר מגיע אל החדר שלנו מוקדם מדי. השמש עוד לא התעוררה, כשהשעון המעורר שכיוונתי מצלצל בקולניות. אנחנו קמים, מתארגנים, ויוצאים אל בית הדין. מונית לבנה אוספת אותנו מהבית.

הבוקר מגיע אל החדר שלנו מוקדם מדי. השמש עוד לא התעוררה, כשהשעון המעורר שכיוונתי מצלצל בקולניות. אנחנו קמים, מתארגנים, ויוצאים אל בית הדין. מונית לבנה אוספת אותנו מהבית.

“בית הדין?” שואל אותנו הנהג ומציץ מהמראה שמעליו על שנינו.

“כן,” אני עונה בטון של סיום.

הוא מכחכח, אך לא מוסיף מילה. הנסיעה, למזלנו, עוברת בשקט.

*

אבא לקח אותי לחתונה ברכב השחור שלו. חגי ושירה קשטו אותו בפרחים לבנים ובדי טול מתוחים. הוא היה יצירת מופת אמיתית. אני ישבתי מקדימה. אמא ישבה מאחורי, שירה לידי וחגי מאחורי אבא. זה היה נחמד.

המכונית פלטה אותנו אל האולם הריק ואבא התעכב לחפש חנייה. הוא הצטרף אלינו אחרי שסיימתי להצטלם עם אמא, הצטלם איתי גם קצת, ואחר כך פנה לעזרת הגברים.

הוא היה נרגש. גם אמא.

שניהם לא דברו כמעט מילה. לא ביניהם, לא איתי, לא עם חגי. אמא בלעה רוק מדי פעם. אבא ניקה את עדשות המשקפיים שלו פעמיים או יותר, למרות שהיתה לי תחושה שהן נקיות למדי.

אחר כך התחילו להגיע אורחים. ואז, כשהתחילה מנגינת החופה ישבתי על כסא הכלה. ברגע אחד נעמדו כל האורחות בשתי שורות ישרות, כאילו הן ליוו את היציאה שלי לחיים החדשים. אמא שלי ואמא של נתי התקרבו, העיניים של שתיהן היו מלאות בדמעות התרגשות. אמא התפללה. גם אמא של נתי נעה קדימה ואחורה, לקצב המנגינה. ואז ראיתי את נתי, בין אבא שלי לאבא שלו. העיניים של אבא נצצו, ולרגע אחד התמקדתי בהן, ואז הסתכלתי רק על נתי. הוא התכופף לכסות אותי, ולרגע חשתי את הנשימה שלו על פני. ואז הוא צעד אל החופה, מוקף באבות של שנינו. דקות לאחר מכן אמא תמכה בי, וגם אני קמתי והתחלתי לצעוד אל החופה. הידיים של האימהות שלנו תמכו בי בביטחון בזמן שהתקרבנו אל החופה, אל הגבר שעמד שם וחיכה רק לי. בינתיים הוא התפלל על שנינו.

*

הבוקר כבר עולה עד שאנחנו יורדים מהמונית ליד בית הדין.

“הסכם הממון אצלך, כן?” אני שואלת את נתי בלחץ.

“כן.”

אנחנו נכנסים.

המתנה קלה. אני יושבת על כיסא לא נוח. מדי פעם אני מנסה למצוא את עצמי בתוכו, זזה מצד לצד. נתי כאילו מודד את המסדרון בצעדיו. הוא ממולל את חוטי הציצית שלו, ומסתובב הלוך ושוב.

קוראים בשמנו. מעלעלים בדפים של תיק הפחתת התלות שלנו. קצת מלמולים לא ברורים מעל הדפים שהעובדת הסוציאלית רשמה וחתמה עליהם. מבקשים לראות את הסכם הממון. בודקים. יש חתימה של המגשר, חתימות של שנינו. בית הדין נותן להסכם תוקף משפטי. חתימות. 

הכל יבש כל כך, ואני מוצאת את עצמי מזמזמת מנגינה שקטה. רק אחרי שנתי מגניב אלי מבט מתפלא, ואני משתתקת, אני קולטת שזו מנגינת חופה.

חצי שעה מאוחר יותר אנחנו יוצאים מן החדר. אישור הארכת נישואין בידינו. תיק הארכת הנישואין שלנו חתום. 

“זהו?” אני שואלת את נתי. “סיימנו?”

“לא,” הוא מחייך אלי בעיניים רטובות. “רק התחלנו.”

אנחנו יוצאים אל הרחוב, אל השמש. ושם, בראש גרם מדרגות בית הדין, אנחנו נעצרים בהפתעה.

כי למטה מחכים לנו כולם. אמא שלי ואמא שלו, ואבא שלי ואבא שלו, וחגי אחי, ומוריה אחותו, וסבא וסבתא ואפילו דודה אהובי. הם עומדים בשתי שורות, כאילו מחכים ללוות אותנו אל החיים החדשים שלנו.

וכשאמא מתנתקת מהקהל הקטן, ואמא שלו אחריה, ושתיהן ניגשות ומחבקות אותי בלי מילים, אני מתחילה לבכות. לא יודעת למה. גם אמא בוכה, אבל זה צפוי. וגם אמא של נתי. מזווית העין אני רואה שנתי המוקף באבות שלנו דומע גם הוא, ואבא מסיר את המשקפיים, ומנגב אותם היטב.

“מזל טוב, ליבי,” אמא אומרת לי בקול חנוק.

“שתהיו מאושרים תמיד,” מברכת אמא של נתי, וגם בקול שלה יש התרגשות.

אחר כך אנחנו נכנסים למונית שהזמנו, וכולם מנופפים לנו לשלום.

אנחנו יוצאים לחיים חדשים.