*סיפור בחמישה פרקים*
פרק 1.
“אז אל תעני,” הציע אפרים בפשטות.
פקקתי את אצבעותיי ולקחתי את הטלפון בעיניים עצומות. “לא יכולה. היא תיעלב נורא אם אתעלם.”
“היא תיעלב גם אם תעני אחרי שני צלצולים,” הזכיר בעלי. הוא הרים את דודי ולקח אותו למיטה, משאיר אותי להתמודד עם הצלצול הרביעי של פרומט.
אז עניתי.
“אני פה!” רעמה פרומט באוזני הימנית. פיתלתי את האצבע בעצבנות ונשכתי בחוזקה את שפתי התחתונה. “איזה… איזה יופי,” מלמלתי בעידוד. “את כבר בחתונה?”
“וודאי שאני בחתונה!” התנשפה השדכנית. “אני פה באולם עוד מהתמונות, כמו שאומרים. אבל מה שמעליב מאד, אלישבע, זה שאחותך הגדולה לא פה!”
“אילה… אילה אמרה שהיא תבוא,” בלעתי את רוקי. “היא וודאי תהיה שם תוך כמה דקות.”
“אמרת לה שהיא אמורה לפגוש אותי?” דרשה פרומט לדעת.
“וודאי!” הבטחתי. את זה אני משוכנעת שאמרתי. מה ענתה אילה ובאיזו נימה היא הסכימה, לא יכולתי להבטיח.
“אז זהו,” גנחה פרומט בצער. “לכן היא לא באה.”
“זה לא נכון!” טענתי בלהט. “אילה היא מאד…” התלבטתי במהירות בין ‘אוהבת’ ל’מעריכה’. “מכבדת אותך. אני בטוחה שזה רק עיכוב קטן.” במקום כלשהו בראשי ראיתי את האחות הגדולה שלי, הקוקו הזהוב מתנועע על כתפיה כשהיא מכינה לעצמה שוקו מתוק עם מקופלת. עוד מעט אולי היא תיזכר בהבטחה הרפויה שלה, תחליק בידיים את השיער ותמרח סומק על הלחיים הוורודות. ואז תרוץ בעליזות את כל הדרך לאולם השמחות.
במקום כלשהו בראשי ראיתי את האחות הגדולה שלי, הקוקו הזהוב מתנועע על כתפיה כשהיא מכינה לעצמה שוקו מתוק עם מקופלת. עוד מעט אולי היא תיזכר בהבטחה הרפויה שלה, תחליק בידיים את השיער ותמרח סומק על הלחיים הוורודות. ואז תרוץ בעליזות את כל הדרך לאולם השמחות.
עצמתי עיניים וניסיתי לא לחשוב על הבלגן שאני משאירה לבעלי מאחוריי. “אני מגיעה לאולם,” הודעתי לפרומט. אפרים שיצא מהחדר עם מגבת, נעץ בי מבט תוהה.
“בסדר גמור.” היא נשמעה כאילו ציפתה לזה. “אני אשב ואחכה לכן.”
“למה את מגיעה לאולם?” רצה בעלי לדעת. זאת הייתה שאלה במקום, כי רק חצי שעה לפני כן התלוננתי על הר המטלות שלי לערב זה.
“אה, אל תעני,” הוא קטע אותי כשפתחתי את פי. “אילה לא הגיעה לפגוש את פרומט.”
הנהנתי בעצב.
“אז את רוצה שהיא תפגוש אותך במקומה? כדי שתהיה נציגה כלשהי ממשפחת שטיין?”
“אני מכירה את אילה.” כבר נעלתי נעליים וחבשתי פאה כשהוא התבונן בגבי בחוסר אונים. “היא תגיע לשם כדי לרצות אותי, לא תראה אף אחד כי פרומט תהיה ליד הבר, והיא גם לא תמצא שום תעלומה מסקרנת לפתור, אז היא תחזור הביתה תוך חמש דקות.”
“תגידי, היא נורמלית, אחותך?” נאנח בעלי.
“ברור שהיא נורמלית!” התעקשתי בנאמנות. “אחרי תשע שעות עם פקודות יומן ותמלוגים היא צריכה להתפרק קצת, אז היא עושה את זה עם ספרי בלשים, כל כך נורא?”
“היא תעלומה מהלכת,” מלמל אפרים והגיש לי בהשלמה את התיק. “לא מבין למה היא לא פשוט פותרת את עצמה וזהו.”
*
הבל חום החניק אותי כשנכנסתי לאולם הרועש. משהו קרה למזגנים כנראה, או שמזמן לא הייתי באולמות עמוסים. ליד הבר ראיתי את הפאה הבהירה של פרומט. היא טעמה פטיפור קטן, עיוותה את פניה והשליכה אותו לפח.
“זוועה,” סיכמה כשנעמדתי לידה. “אנשים חושבים שאם קוראים לזה ‘פטיפור’ זה מספיק. עלבון לאנושות, זה מה שזה. איפה אחותך?”
הרגשתי את הלחיים שלי מתלהטות, ושמחתי על החום באולם שיצדיק אותן אך הפעם. “היא תבוא, אל תדאגי.”
“אני דואגת?” פרומט משכה את משקפיה במעלה אפה. “את צריכה לדאוג, מותק. אחותך חושבת שכל יום היא נהיית צעירה יותר, אה?”
“לא,” הנעתי בראשי בכבדות. “היא לא חושבת ככה.”
פרומט בחנה ריבוע בוטנים והנידה בראשה בספקנות.
היא באמת לא חשבה ככה, אילה. אחותי עם העיניים התכולות הענקיות והנעליים הצבעוניות. הגיל שלה פשוט לא עניין אותה, או ככה זה היה נראה. היא מעולם לא שקלה את המעשים שלה ביחס אליו, ולא מצאה בו שום עניין מיוחד.
“היא נמצאת בכל מקום!” סיננה פתאום השדכנית לצידי. הזדקפתי בבהלה ועקבתי אחרי מבטה.
“רבקה הזאת…” ירקה פרומט והידקה את ידיות המשקפיים לרקותיה. “אמא שלך עליה השלום בטח סיפרה לך מה היא עשתה לי, לא?”
אמא שלי עליה השלום לא הייתה צריכה לספר כלום. פרומט שמחה לעשות את זה במקומה בכל פעם ששוחחנו בטלפון.
“הנה היא עוקבת עכשיו אחרי הבת של ולדמן,” אצבעותיה של פרומט הסיטו בקוצר רוח את שולי הפאה הצידה. “על כמה מתערבים שהיא תציע להם שידוך עוד הערב?”
“את תכננת להציע משהו לולדמן?” הנחתי בהיסוס. נכון שהיא אמרה במפורש שהיא מחכה לאילה, אבל מותר לשלב עסקים.
“פפפ! בשום אופן לא! אבל לרבקה לא אכפת משום דבר. אין לה עקרונות לאישה הזאת.” היא מחתה את מצחה בטישו ושילבה זרועות בנחישות.
לא רציתי לדעת. גם לא רציתי לראות מי זו הבת של ולדמן. הסטתי את הראש הצידה בנימוס והאצבעות שלי פקקו זו את זו בחרדה. שתבוא כבר. שתבוא.
הנייד שלי רטט. אילה.
פרומט עדיין עקבה בגועל אחרי רבקה שאחרי ולדמן, ולא הבחינה בי. זזתי הצידה בדיסקרטיות.
“אלישבע!” התפרצה אחותי הגדולה מעבר לקו. “מה את אומרת, נכון שאם מישהו לא טועם כלום במסעדה ואחר כך החבר שלו מת באופן פתאומי, זה אומר שהוא הרוצח?”
“אלישבע!” התפרצה אחותי הגדולה מעבר לקו. “מה את אומרת, נכון שאם מישהו לא טועם כלום במסעדה ואחר כך החבר שלו מת באופן פתאומי, זה אומר שהוא הרוצח?”
“לא בהכרח,” הצעתי בזהירות. “אולי הוא היה שבע.”
“ובמקרה החבר שלו מת מהרעלה? לא נראה לי. מהרגע הראשון הוא נראה לי חשוד, עם הכובע האפור הזה שהוא מתעקש לחבוש. טוב, נשארו לי עוד שני פרקים אז נראה אם אני צודקת.”
“אילה!” רציתי לטלטל אותה. לתפוס בספר הבלשים המטופש ולזרוק אותו מהחלון. נכון שאם מישהו לא אוהב ספר ואחר כך מוצאים את הספר על הרצפה ברחוב, זה אומר שהוא הזורק?
“מה?” הייתי בטוחה שהעיניים שלה כבר שוטטו על המילים הבאות. הרגשתי את הטון המוסח שלה.
“את זוכרת שהבטחת שתבואי לפגוש הערב את פרומט בחתונה?”
“מה? אוי! לגמרי שכחתי! נשארתי עוד שעתיים במשרד לסיים התאמות בנקים ואחר כך זה יצא לי מהראש. יו, היא כועסת נורא?”
העפתי מבט לעבר השדכנית. הפנים של פרומט היו מכווצים, והיד שלה העלתה שוב ושוב את המשקפיים המהבילים מעל לגשר האף. היא הסתכלה על רבקה, אבל אילה לא הייתה צריכה לדעת את זה.
“די כועסת, כן.”
“אויש, אבל אני ממש באמצע ה… טוב, בסדר, סליחה. ממש סליחה, לא נעים לי ממך. אני אגיע עכשיו, זה בסדר?”
פרומט התחילה לנוע לעברי, מנופפת אלי בפרוסת קוגל. “אני הולכת, אלישבע שטיין.”
כבר לא הייתי שטיין, אבל פרומט לא אהבה וויכוחים. “כבר?” מעכתי את אצבעותיי בחרדה. “אילה ממש עוד רגע…”
“אני לא נשארת עם רבקה באותו מקום. זה שלה אין עקרונות, לא אומר שגם לי אין. ואחותך ממילא לא עומדת להגיע אז…”
“היא עומדת!” פלטתי בייאוש.
“פפפ.. שטויות. לא עומדת ולא נעליים, כמו שאומרים.”
במידה מסוימת היא צדקה. אילה הייתה מן הסתם עם פיז’מה וורודה וגרבי הלו קיטי, ובלי שום נעליים. והשיער שלה אסוף בפקעת רופפת על ראשה. פרומט לא תסכים לחכות עד שהיא תתארגן ותגיע במראה מהוגן.
“אילה? קבלי ביטול. היא הולכת.”
“יופי!” קרנה אחותי. “אז אני אוכל לסיים את הספר. תודה אלישבע!”
פרומט צפתה בי בעיניים מצומצמות. “אחותך, אה? מתערבת איתך שאם היא הייתה יודעת שרבקה כאן, היא כן הייתה מגיעה.”
“לא!” נחנקתי. “זה בכלל לא קשור… היא…”
פרומט עיוותה את פיה ומשכה בכתפיה. התנועה המוכרת האיצה את פעימות הלב שלי. יכולתי להילחם בכל הכוח למען האחות שלי, אבל כל עוד היא לא הופיעה בזירה, הכוחות לא באמת היו שקולים. וכשההבעה הזו הופיעה על פני שדכניות, ידעתי שהקרב אבוד.
“אני אביא לך תמונה שלה,” פלטתי בחיפזון. פרומט לא הגיעה לחתונה שלי לפני שלוש שנים. כבר לא זכרתי בעקבות איזה עלבון. ובשבעה של אמא, כשהגיעה לנחם, אילה בדיוק הסתגרה בחדר שלה. זכרתי אותה מבעד ערפל הדמעות שטשטש את הראייה שלי, מחפשת במבטה את אחותי, ומצקצקת בעצבנות כשחלפו הדקות והיא לא הופיעה בחדר.
“פיו…” הזדעזעה פרומט. “תמונה? מה שווה תמונה? אני רוצה לדבר עם אחותך חמש דקות ולהתרשם ממנה. תמונה שצבעו אותה מכל הכיוונים במחשב, לא מעניינת אותי.”
ידעתי את זה. אין לי מושג למה בכל זאת ניסיתי. צפיתי בחוסר אונים בשדכנית שהחלה לסובב אלי את גבה.
“אני אגיד לך משהו,” פרומט כבר התחילה לצעוד לכיוון היציאה עם מפית מכוסה בידה. “רק שלשום ביררו אצלי על אחותך. משפחה מצוינת, בחור מענטש, חכם, מרשים. אמרתי שאני צריכה לברר עוד קצת. אבל עכשיו אני חושבת שאני אגיד את האמת: אני הולכת ומשתכנעת שאין בחורה כזו בכלל.”
