קיץ ארוך מדי – פרק י”ב

טובי שאלה אותה, את באה ליום שדה? 

והיא עצרה לפני שהגיבה. 

כבר שבוע שהיא מזכירה לאבא שלה על היום שדה. והוא דוחה אותה. בסדר אני אביא לך. כבר תהתה אם בכלל שמע אותה.

והיא כל כך רצתה להגיע. הרגישה שזו ההזדמנות שלה. זה אולי הסדק שהיא יכולה להכניס בו את הרגל. להכיר עוד בנות. להיות עם כולן, לשיר באוטובוס, להיות שותפה לבדיחות, לשבת פעם ליד זו ופעם ליד אחרת. להיות חלק מהדבר הגדול. 

והיא אמרה לטובי, אני עוד לא יודעת. והתעמקה בסנדוויץ’ שלה. 

וטובי אמרה, את חייבת לבוא. יהיה כיף. תשבי אתנו מאחורה ונעשה חיים. 

רק בשביל לראות את טובי עושה חיים יהיה שווה, הילדה המרובעת הזו. 

אבל התחינה הקטנה הזו חיממה אותה. כן, היא ממש רצתה לבוא. היא תנדנד לאבא שלה ולא תוותר. 

היא הנהנה. אני… אני אבוא, אמרה. 

*

עכשו לא ידעה אם תעמוד במילה שלה. אבא שלה עוד לא הגיע. והיא צריכה את הכסף למחר. הכינה את התיק ליתר ביטחון. סידור. בקבוק מים, 2 סנדויצ’ים עם חביתה שמחכים במקרר עד הבוקר. אישור הורים. 70 שקל. 

עכשו לא ידעה אם תעמוד במילה שלה. אבא שלה עוד לא הגיע. והיא צריכה את הכסף למחר. הכינה את התיק ליתר ביטחון. סידור. בקבוק מים, 2 סנדויצ’ים עם חביתה שמחכים במקרר עד הבוקר. אישור הורים. 70 שקל. 

כשחזר היא אמרה, אבא מחר היום שדה, אני חייבת את הכסף. 

והוא אמר, אין לי פה עלי, אביא לך מחר בבוקר. 

והיא אמרה, אבל אמרתי לך מזמן. 

והוא זעף והגביה את הקול, מה את רוצה, שאני אעשה מגבית בבית כנסת בשביל היום שדה שלך? תחכי למחר. 

שתקה והלכה לישון. אבל לא הצליחה להרדם. ואם ישכח גם מחר? 

אז לא תלך.

יום שדה, ביג דיל. אז יחסר לה טיול אחד בחיים. 

אבל זה כן היה לה חשוב והיא לא ידעה להגיד לעצמה למה.

בבוקר הוא חזר מאוחר מהתפילה. הביא לה את הכסף. שטר של חמישים ועוד שטר של עשרים. בלי שום תוספת לחטיפים. 

ממילא לא היה לה זמן לרוץ עכשו למכולת. 

המורה אמרה שהם יצאו בתשע בדיוק. רצה אל האוטובוס, כל הדרך נלחמה בלבה בפקקים. כשירדה בתחנה מרכזית רצה לכיוון הסמינר. השעון הגדול שעל בניין התחנה הראה תשע ורבע. ויש לה לפחות עוד עשר דקות הליכה.

אין לה סיכוי. הגבירה את המהירות. התנועה היתה כבדה ועצבנית. אוטובוס נתקע על מעבר החציה וחסם את הרמזור. כל העיכובים על המזל שלה. למה זה קורה לה. למה דוקא לה. 

מרחוק ראתה את הבנות על המדרכה הסמוכה לסמינר עומדות עם התרמילים, ואת אוטובוס ההסעות ממתין. 

עוד לא יצאו. איזה נס. 

וטובי שאלה אותה, למה העיניים שלך אדומות. 

והיא מצמצה ואמרה, זה מהשמש.

*

אבל ההמשך היה טוב. כמו שהיא קיוותה. במשך הנסיעה היתה בשקט, המתח של הבוקר רוקן אותה. התפללה, הקשיבה לפטפוטים, ענתה פה ושם לשאלות נימוסיות. 

בגני יהושע התיישבה היכן שהזדמן לה. לקחה חלק בפעילות, נטמעה עם כולן. בפעם הראשונה הרגישה קצת חלק מהכיתה. 

משם המשיכו לפארק הירקון, לעבר סירות הפדלים. התחלקו, חמש בנות בסירה. הצטרפה לסירה של טובי. גילי ואודי התיישבו מקדימה והתחילו לדווש. הסירה התנודדה, סבה סביב עצמה, נטתה לצד, נתזים של מים הרטיבו אותן והן צחקו. משהו השתחרר בה סוף סוף. 

מולן הגיעה סירה צרה מאורכת שהחרטום שלה בולט. אנשים עמדו וחתרו בה במשוטים ארוכים. הבנות אמרו, תראו, קייאק, והיא אמרה, לא, זה גונדולה. היתה להם על הכוננית בסלון תמונה שהביא להם אלברט השכן מהטיול שלו בוונציה. תמונה בתוך מסגרת עץ עגולה, בתים שקועים במים וגונדולות מחופות קטיפה אדומה וזהבים. וגילי אמרה, מאיפה את יודעת. אז היא אמרה בגמגום, אה… היתה לנו תמונה… אבל גילי כבר לא הקשיבה. 

מאיפה באמת היא ידעה שקוראים לזה גונדולה? הרי בתמונה לא כתוב. כנראה זכרה משיעורי גאוגרפיה. ואז האנשים בסירה ההיא הפסיקו לחתור. אחת הבנות שאלה איך זה שהסירה ממשיכה לנסוע, ומישהי ענתה, זה מהתנופה. והיא קלטה פתאום ואמרה, היא נוסעת עם הזרם, היא נוסעת עם הזרם. התלהבה מעצמה שעלתה על זה. אבל הן לא שמעו. רק אודי הסתובבה אליה והמבט שלה נדלק בהבנה, היא נוסעת עם הזרם, היא אמרה, וגילי אמרה, אה! גאונה אודי. 

היא נרכנה אל דופן הסירה. הבנות חתרו בפדלים, התנודדו, צחקו, התחלפו ביניהן. גם היא רצתה לדווש אבל לא הרגישה נוח לדחוף את עצמה. אז לא, חשבה. והיא הסתכלה על המים, על האדוות שמקפלות את פני המים קיפולים עדינים, קלים, על השיחים ושבכת הקנים המשתקפים לאורך שתי הגדות, ואיזה שקט נח בה. והיא לא היתה צריכה עוד הרבה. אולי באמת ה’ לא נותן לה הרבה כי היא יכולה ליהנות מקצת. זה די לא פייר, כמו הנעליים שהלל מקבל, לפחות שני זוגות בכל עונה, כי הוא קורע הרבה, והיא לא מקבלת כלום, כי היא שומרת. הוגן זה לא. מי ששומר מפסיד, מה שהוא חוסך בשמירה שלו הולך על ההשחתה של מישהו אחר. 

אבל המים האלה, והקיפולים המתהווים בהם, והברווזים שטבלו את הראש בתנועות חוזרות, והקנים שקדו באדיבות משני החופים הצרים והארוכים, והשחף הבודד שעמד על גדם עץ שהשחיר משהייה במים, כל זה גדש אותה, כל זה היה שלה למשך כל הרגעים האלה. 

רננה, תורך, אמרה אודי. היא הרימה פנים תוהות, קולטת כרגיל באיחור מה שמתכוונים. אה, בסדר… היא אמרה. נעמדה וכמעט נפלה אחורה. אודי תמכה בה, וטובי שקמה מהמושב הקדמי נתנה לה יד, ואיכשהו החליפו מקומות. עכשו ישבה מקדימה ליד צירה’לה שדיוושה בפדל השמאלי, והמילים שרצו במושב האחורי חלפו מעליה, לא מציקות. דחפה רגל אחת קדימה ונעלה אותה על הפדל. הסירה זזה קדימה. זה היה כמו פלא. דחפה גם את הרגל השניה. הסירה נענתה לה. תוך כמה סיבובים התאימה את עצמה לקצב של צירה’לה. היה טיפה צפוף ולא נוח, אבל היה לה טוב כך, עסוקה ולא חייבת להיות חלק מהשיחה. צירה’לה העיפה לעברה חיוך קצר. כיף, נכון? 

את צירה’לה היתה רוצה להכיר. הפרצוף שלה היה נקי ומתוק, ולא היו בו עליונות או שוויץ. עיניים ושיער בצבע חום בהיר, פנים עגולות חיוורות, אף סולד וגומות, היא הסתכלה עליה כמו שווה כששאלה, כיף, הא? אבל מה היא תגיד לה בתשובה? 

כן… כיף, אמרה לבסוף, מגניבה מבט אל היושבת לצדה. ואחר כך העזה: היית פה פעם?

צירה’לה צחקה בגומות. מלא, היא אמרה. אנחנו באים לפה מלא פעמים. עושים שיט, או כושר במתקנים, ואחר כך הולכים על הטיילת ומסתכלים על הים. 

כמה אחים יש לך? הסתקרנה.

המון. אנחנו ארבע עשרה. צירה’לה צחקה צחוק פעמוני קצר. 

ארבע עשרה? נדהמה. שמעה פעם על משפחות גדולות כאלה, אבל זה היה נראה לה מין פנימיה, עם ילדים שמסתובבים בפיג’מות כל היום וסוחבים לחם מתוך שקית. צירה’לה היתה נראית מתוקה ומטופחת. 

ואת זוכרת את כל השמות?

צירה’לה יצאה מכליה מרוב צחוק, בטח. רוצה שאני אגיד? וכמה אתם? 

שלושה, אמרה. משום מה עלתה בה עליבות.

את הכי גדולה? שאלה ותכף חשבה שזה טפשי לשאול ככה. שואלים איזה מספר את. צירה’לה צחקה. אני הרביעית.

מענין איך זה להיות בבית עם כל כך הרבה אנשים. בטח שמח כל הזמן. יש תינוקות בבית. כמה חלמה על תינוק. תינוקת, אחות קטנה שהיא תלביש בבגדים ורודים קטנטנים. שתיקח אותה בעגלה. שתשוויץ בה לחברות. ואיך יש מקום לכל כך הרבה מיטות? 

ואת הבכורה? 

הנהנה. מה יש לספר על המשפחה שלהם? הכי לא מענין בעולם. זה אפילו לא כמו בת יחידה שתמיד שואלים אם היא מפונקת. אנשים שהיו שואלים אותה על האחים שלה, היו אומרים, אז את בת יחידה, בטח מפונקת. והיא היתה מהנהנת איכשהו, בשביל להפטר מהשיחה. מפונקת. מאיפה הם מביאים את זה. 

מה ההורים שלך עושים?

השמש צרבה את שערה. חבל שלא הביאה כובע או בנדנה כמו שכמה מהבנות. מה היא תגיד? אבא שלי סופר סת”ם? מאז שעברו לא כתב כלום. הסלילים הקטנים המשורטטים של רצועות הקלף יושבים אגודים בגומי על משטח הכתיבה, לצד קולמוס הנוצה וסכין הגילוח שבה היה מחדד אותו. יבשים ונקיים מכתמי דיו. 

השמש צרבה את שערה. חבל שלא הביאה כובע או בנדנה כמו שכמה מהבנות. מה היא תגיד? אבא שלי סופר סת”ם? מאז שעברו לא כתב כלום. הסלילים הקטנים המשורטטים של רצועות הקלף יושבים אגודים בגומי על משטח הכתיבה, לצד קולמוס הנוצה וסכין הגילוח שבה היה מחדד אותו. יבשים ונקיים מכתמי דיו

אה… יש לנו אממםם עסק. אמרה. משפחתי. הוסיפה, ליתר דיוק. 

וואו. צירה’לה דיוושה הלאה לתוך הגשר. של מה?

בית דפוס, אמרה. ונשכה את שפתיה. אולי היתה צריכה לומר, בדרך לעזאזל. 

צירה’לה שאלה, כאן בירושלים? 

והיא לא ידעה מה לענות. איך יש להם עסק בירושלים אם רק עכשו עברו. מה היא תגיד, עסק של סבא שלי שסוחב את כולנו ביגון שאולה? חבל שלא אמרה סופר סת”ם.

צירה’לה לא הוטרדה מחוסר המענה שלה. היא קראה, בננות, צריך כבר לחזור, ונרכנה אל ההגה, מסובבת אותו בסיבובים נמרצים שמאלה. 

השמש כבר כמעט סיימה את היומית שלה, גולשת בסוף הים כדי להאיר לאנשים אחרים במקומות אחרים, והערב ירד לח ורווי והדרורים כבר נאספו להקות להקות אל ענפי האיקליפטוסים העצומים, מתארגנים לשינה בפטפטת צייצנית ונמרצת. המים התכהו. ניצוצות האור, הזהבים שהשמש פיזרה, נעלמו. כל הדברים שחשבה היו רק אשליה. 

צירה’לה, מה היא יודעת עליה? ואודי. כל מיני פנים זרות שהיה עליה להכיר עכשו, כל אחת שייכת לעולם אחר, שירים אחרים מעצבים את המחשבות שלה, ילדים אחרים חולקים אתה את הבית. זכרונות אחרים מסבא וסבתא. חוויות אחרות. מה לה ולהן? החברות הישנות שלה באו מאותו עולם, נשמו את אותו הים, האבות של כולן היו פחות או יותר מאותו מעמד סוציאלי, ככה אומרים את זה. 

אפילו שהן ממשפחות הרבה יותר גדולות, הן לא היו צריכות להתחנן על השבעים שקל בבוקר. החיים שלהן מובנים מאליהם. הפער גדול מכדי להסביר. 

באוטובוס ישבה מאחור, הערב והאורות הנוצצים של התאורה נמשכו בשרשראות זוהרות הולכות וקטנות אל תוך המרחק. 

החיכוך הרציף של האוטובוס על הכביש הרגיע אותה, והרוח באה אליה מן החלונות, מכירה את המקום הזה מאחור, את הסודות האלה עם החלון. בחוץ היה שחור והאוטובוס זימר תו מונוטוני ארוך, וכל האורות האלו על הכבישים ומן הישובים במרחק, והפטפוטים שעלו כמו שביבי קונפטי מן הספסלים. 

היא יכולה להיות שייכת לאורות ולשמיכת החושך האינסופית בחוץ. כל זה שלה, בלי לעלות כסף. שמחות קטנות, אורות נוצצים. יש אנשים שלא נועדו לקבל. היא אחרת וזה מה שהיא צריכה להבין. החיים שלה אחרים, היא צריכה להחביא דברים שאחרים לא מחביאים, היא צריכה לשנות דברים בסיסיים בשביל לא להתבייש. היא צריכה להשלים עם זה שאלו החיים שלה, אי אפשר להכריח את הבנות להיות חברות שלה, הפער גדול מדי והיא לא מעניינת אותן, אפילו שהן מנסות. צירה’לה באמת מתוקה, אבל עכשו היא יושבת עם החברה שלה וקול הפעמונים שלה עולה משם ומתגלגל אחורה עד אליה. הרגע המתוק שהיה ביניהן נגמר, והיא נסוגה בחזרה אל הצללים.

למה זה היה לה כל כך קריטי להגיע היום. מה כבר חשבה שיהיה.

השעינה את מרפקה על החלון, מצמידה את פניה לשמשה הקרה. מוחקת באצבע דמעה בלתי חוקית.