אם הייתי כותבת ספר על עצמי, לא היה טעם להזכיר בו את הערב הזה. הילדים נרדמים בקלות רבה, שניהם משמיעים עכשיו נשימות קלות, מרגיעות, של חלומות מתוקים. השיער שלהם מדיף ניחוח הוואי כתום לילדים. המטבח נקי ומסודר ובסלון דולקת מוזיקה נעימה, קצת מיושנת, בווליום נמוך.
נתי יושב על הספה לצידי, ביד שלו יש עיתון, ולידו מונח ספר סגור עם כמה דפים מקופלים באמצעו. אני יושבת ליד נתי, ספר שאהבתי עוד מכיתה ח’ פתוח על ברכי המקופלות. על הספה, ביני לבין נתי, חבילת במבה פתוחה שמתרוקנת במהירות. נתי לוקח כמה במבות ביד אחת ומכניס לפה, לועס אותן במהירות וחופן שוב. אני לוקחת בכל פעם במבה אחת בלבד, ומוצצת אותה עד שהיא נהיית קטנה, ואז לועסת אותה קלות ונוטלת אחת אחרת.
לפי קצב האכילה שלנו, נראה לי שאני אוכלת במבה אחת על כל שתים עשרה – שש עשרה במבות של נתי.
כשהחבילה נגמרת אני מניחה-זורקת אותה על הרצפה לידינו ומשתרעת על מחצית מהספה. הרגליים שלי מתנגשות לרגע בנתי, שמרים את ראשו ומחייך לעברי. אני מתחילה לקרוא את הפרק הרביעי, לא מפני שהתחלתי לפי הסדר, אלא מפני שהוא נפתח לי בדיוק בתחילתו.
“תקשיב, נתי,” אני מפריעה לו אחרי כמה דקות באמצע הקריאה.
“כן,” נתי לא מסתכל עלי. העיניים שלו שקועות בעיתון, אבל אני רואה שהריכוז שלו, לפחות חלקו, מכוון אלי.
“הספר הזה מתאר ילדה יתומה שנשלחה לגור אצל דודה שלה. הדודה רווקה מבוגרת, כמובן בלי ילדים, עצבנית ורגזנית נורא. והילדה מצליחה לגרום לה לשחק במשחק השמחה.”
“נו?” נתי חצי משמיע חצי מהמהם את ההברה הזו.
“סוף הסיפור הוא, שהילדה, בלי לדעת שדודתה רצתה להתחתן בשלב כלשהו עם איזה אדם, גרמה להם להתאהב מחדש ולהינשא.”
“סוף יפה, מרגש,” נתי לא נשמע כאילו הוא מתרגש ממשהו.
“נכון, אבל ילדים כבר לא יהיו להם, כנראה.”
“בסדר,” נתי לא נרעש מהבשורה שלי, “זה לא היה באמת, כנראה, אל תקחי ללב.”
“אוי, נו, נתי,” אני אומרת בחיוך מיואש, “אני לוקחת ללב גם אם הסיפור לא אמיתי, מה זה קשור. ואני בכלל לא לוקחת ללב אם יש או אין להם ילדים. וכן מרגש אותי שהם מתחתנים, אז מה אם הם זוג זקנים.”
“נו?”
“הם גויים וזה ספר ישן עתיק. עוד מהתקופה שאנשים היו מוותרים על ההגשמה העצמית שלהם בשביל ליצור משפחה קולקטיביסטית,” אני אומרת לו, “והם זקנים ואין להם ילדים. אבל אם אנחנו, נגיד, לא היינו מוצאים עדיין אחד את השני, היינו מתחתנים בגיל חמישים כזה? או שהיינו נשארים רווקים לנצח?”
“הם גויים וזה ספר ישן עתיק. עוד מהתקופה שאנשים היו מוותרים על ההגשמה העצמית שלהם בשביל ליצור משפחה קולקטיביסטית,” אני אומרת לו, “והם זקנים ואין להם ילדים. אבל אם אנחנו, נגיד, לא היינו מוצאים עדיין אחד את השני, היינו מתחתנים בגיל חמישים כזה? או שהיינו נשארים רווקים לנצח?”
נתי מניח את העיתון. “היינו מתחתנים עם מישהו אחר, מן הסתם,” הוא אומר לי ברצינות.
“ולא היה לנו טוב כל כך ביחד,” אני אומרת עם כל הכוונה. “אם הייתי מתחתנת עם מישהו אחר, בטוח לא היה לי טוב כמו איתך.”
“בסדר,” נתי שוב לוקח את העיתון ליד, “אז היה לך קל להתגרש ממנו. אולי זה עדיף.”
“זה לא עדיף, נתי,” אני מוחה והופכת דף בספר.
אני מסתכלת על המילים ולא מצליחה לקרוא אותן.
*
אחרי הפגישה הראשונה עם נתי חזרתי הביתה מסוחררת מרוב אושר.
“הוא חמוד,” אמרתי לאמא. “הוא מנומס, וחכם ושקול. נראה לי שיש לו מידות טובות, הוא לא עקשן בכלל.”
“איך את יודעת את זה?” אמא צמצמה קצת את עיניה.
“כי הוא סיפר לי על חבר חדר שלו ששיגע אותו על הארונות, משהו כזה. והוא גרם לו להחליף איתו מדפים שלוש פעמים בזה אחר זה. הוא צחק על החבר, אבל אפילו לא התעצבן על הטרחה שגרם לו.”
“זה טוב, בחור ותרן,” אמא ציינה בפני, כאילו שלא ידעתי. “כשאת חושבת אם הוא מתאים לך לנישואין, תחשבי גם אם הוא מתאים לך לגירושין. באמת,” היא נשפה בבוז, “אני לא מבינה את האנשים האלה שמתחתנים עם משפחות חשובות או בחורים שפיצים, ושוכחים לבדוק איך הם התנהגו בתקופת הגירושין של האחות הגדולה או של ההורים בעצמם. הכי חשוב שיהיו מידות טובות.”
הכרתי את נקודת המבט הזו של אמא, ונתי באמת היה נראה בחור תכליתי, ובעיקר בעל יחסי אנוש טובים, כזה שיהיה קל לעבור איתו גם את התהליך הזה ולצאת לעצמאות.
“אני חושבת שהוא יהיה גם אבא טוב לילדים,” קצת נסחפתי עם האבחנות שלי עליו. אפילו תוך כדי דיבור ידעתי שאין לי שום יכולת לדעת את זה בביטחון. ובכל זאת הוספתי מילים. “נראה לי שאוכל להיות רגועה לגמרי כשהילדים שלנו יהיו אצלו גם בלעדי.”
ראיתי שאמא הבליעה חיוך. אבל הדיבורים שלי השפיעו עליה. בערב, מאוחר יותר, היא גם דיברה עם שתי הסבתות שלי, ואני גם דיברתי עם אבא בטלפון.
“הוא חמוד,” אמרתי לאבא.
אבא לא הסתפק בזה. “תספרי לי עובדות, לא פרשנויות,” הוא ביקש.
“שהוא חמוד זו עובדה,” התעקשתי, אפילו שידעתי שאני לא ממש צודקת. “הוא חייך כמעט כל הזמן, והוא סיפר על חבר שלו ששיגע אותו להחליף איתו מדפים בארון בישיבה, ולא התלונן אלא צחק. נראה לי שיש לו מזג טוב.”
“איך הוא התנהג אליך?” אבא התעלם מהפרשנות שבכל זאת הוספתי בסוף המשפט האחרון.
“הוא חייך אלי, התעניין איך עברה הדרך. כשדיברתי הוא הקשיב והנהן, כמעט כל הזמן הוא הנהן. היה לו גם פרצוף קשוב כזה, וחצי חיוך. והוא החזיק את הראש טיפה באלכסון,” תיארתי. “אחר כך הוא שאל אותי אם אני רוצה לשתות, וכשביקשתי מים הוא אמר שאני יכולה לבקש כל מה שאני רוצה ושארגיש נוח. אבל הצהרתי שאני רוצה מים, אז הוא הזמין מים גם לעצמו. מה עוד?” חשבתי בקול.
“הוא דיבר הרבה?” אבא שאל.
“הוא דיבר בערך חצי מהזמן,” פתאום נצמדתי לעובדות, “וכל הזמן הוא בדק אם זה מעניין לי או שלא. היה סיפור אחד ארוך שהוא סיפר, ובאמצע הוא שאל אותי אם זה מעניין או שאני רוצה שהוא יקצר.”
“ומה ענית?”
“אמרתי שזה מעניין, אבל זה באמת היה כך. מה הייתי צריכה לעשות אם זה היה משעמם, באמת?” פתאום חשבתי על זה.
אבא צחק. “באמת נשמע שהיתה פגישה טובה. עכשיו תספרי מה הרגשת.”
“היה לי טוב,” המשכתי נלהבת.
מאוחר יותר קבענו פגישה שניה. במשך שלושה ימים היה לי זמן לחשוב, לדמיין ואפילו לחלום.
*
גם נתי כנראה קורא רק בעיניים. אני רואה את המבט שלו על העיתון, לא מרוכז, לא ממוקד באותיות.
“לא רציתי להפריע לך באמת,” אני סוגרת את הספר. “סליחה, נתי.”
“את אף פעם לא מפריעה,” הוא מקמט את שולי העיתון. “אני פשוט חושב מה הייתי עושה אם היית מורידה אותי אחרי פגישה שניה, למשל.”
אני מחייכת אליו חיוך רחב, ובלי לשים לב מתיישבת קרוב קרוב אליו, הספר סגור ביד הרחוקה ממנו.
*
“אני לא יודעת,” מהפגישה השניה חזרתי בתחושות קצת מעורבות.
“מה את לא יודעת?” אמא נדרכה.
“היה טוב,” הייתי מבולבלת וקצת מתוסכלת, “הוא בחור חמוד, והוא היה קשוב אלי ודאג לי. הוא גם דאג לי כשנסענו במונית, זיהה מעצמו שקר לי וביקש מהנהג שינמיך את עוצמת המזגן.”
“יפה,” אמא התרשמה.
“אבל הוא סיפר לי שהוא אוהב לטייל בארץ. והוא גם ממש נהנה לדבר פוליטיקה, ומתעניין ברכבים. והוא אפילו יודע קצת לנגן במפוחית, אני לא יודעת שום דבר מהדברים האלה.”
“סיפרת לו על התחביבים שלך?” אמא ליטפה לי פתאום את היד.
“כן, אמרתי לו שאני אוהבת לרקום ולקשט עוגות, וגם לצייר. וסיפרתי לו שאני אוהבת היסטוריה. הוא אמר שזה בעצם כמו פוליטיקה, רק כזו ששייכת לעבר, וצחקנו כי זה נכון. ואמרתי לו גם, שאני אוהבת נוסטלגיה והוא שאל במה זה מתבטא.”
“נו?” אמא הקשיבה לי בריכוז, היד שלה המשיכה ללטף את זו שלי, וזה היה נחמד.
“אמרתי לו שאני מתרגשת ממוזיקה ישנה, מסוגלת להסתכל על אלבומים ישנים שעות, ולהיזכר בעבר. הוא אמר שמעולם לא ניסה את זה, אבל זה נשמע מעניין. יש לו אוסף בולים שהוא ירש מאבא שלו, והוא מוכן לתת לי את זה אם זה מעניין אותי. וזה מעניין, אמרתי לו. אז הוא צחק במבוכה, נראה לי שזו היתה פליטת פה. נראה לך שהוא יביא לי אם לא נתחתן?”
צחקנו שתינו, אמא ואני ביחד.
“גם לאבא יש אוסף בולים,” אמא הזכירה לי.
“כן, אבל חגי תפס ראשון, ואבא עוד לא נתן לו.”
“אז אולי תחליפו קצת בולים, אני חושבת שהיו שם כמה להחלפה,” אמא הציעה ושוב צחקנו.
אחר כך היה שקט ארוך. הוא הרגיש יותר מכמה שניות. אני תקעתי את המבט שלי בקיר ממול ולא חשבתי על כלום. כל מיני מחשבות עברו לי בראש, לא התרכזתי באף אחת מהן.
“אז על מה את מתלבטת?” אמא שאלה בהיסוס.
“אין לנו בעצם תחומי עניין משותפים,” אמרתי לה, “מה נעשה ביחד איזה שלוש שנים לפחות?”
“תפתחו ביחד תחומי עניין שיעניינו אתכם,” אמא לא נבהלה מההתלבטות שלי. “ומקסימום, הילדים שלכם יתעניינו בתחומים מאוד מגוונים. יהיו לכם ילדים הרבה יותר אינטליגנטיים וחכמים מהממוצע, זה טוב.”
“ברור,” הסכמתי איתה.
“העיקר זה המידות הטובות,” אמא נעמדה, “ושיש התאמה בסיסית. להיות נשואים זה לא כל החיים. את מצליחה לדמיין ילדים דומים לו? תוכלי לאהוב אותם?”
“בוודאי,” לא הססתי לשניה, “הוא חמוד נורא. הלוואי שיהיו דומים לו.”
“טוב, תתייעצי גם עם אבא,” אמא התחילה ללכת לכיוון המטבח, “תבדקי מה הוא חושב, כמובן. לי לא נראה שיש בעיה להתקדם לפגישה נוספת.”
“תחומי העניין שלנו מאוד שונים,” סיפרתי לאבא בטלפון. “הוא מנגן במפוחית ואוהב פוליטיקה וטיולים. אני שונאת טיולים ואם מוזיקה אז ישנה ונוסטלגית. הוא אף פעם לא ישב ליד אלבומים ויש לו אוסף בולים מאבא שלו, שלא מעניין אותו בכלל. הוא אפילו יסכים לתת לי אותו במתנה, אם ארצה.”
“יש לי גם אוסף בולים ישן,” אבא נזכר, “הבטחתי לחגי שאתן לו. אולי בערב פסח אמצא את זה, בארון של הבלגן. זה יהיה נחמד, תוכלו להחליף בולים.” אבא צחק.
במקום להצטרף לצחוק של אבא תהיתי בקול. “אבא, גם אמא צחקה בדיוק אותו הדבר. היה לכם הומור דומה גם לפני שהתחתנתם, או שזה קרה עם הזמן?”
אבא התרצן מיד. “אני לא יודע, ליבי’לי,” הוא אמר לי, “יכול להיות שזה הומור שאתם, הילדים, מזמינים. ויכול להיות שבאמת היה לנו את זה מראש או שהוא התפתח לנו בחמש השנים מאז שהתחתנו עד שנהיית בת שנתיים. אבל ליבי,” הטון של אבא הפך רציני עוד יותר, כמעט חמור הוא היה, “מה שהיה טוב בזוגיות של אמא ושלי, ובהורות המשותפת שלנו היום, זה לא ההומור המשותף. עד עכשיו לא שמתי לב לזה, ואולי לא הייתי שם לב בכלל אליו אם לא היית מסבה את תשומת ליבי. מה שטוב זה שאנחנו רוצים לעשות הכל כדי שיהיה טוב אחד לשני, ולילדים שילדנו. כשהמטרה משותפת, אז מוכנים גם לוותר וגם להשקיע.”
“אתה עדיין רוצה שיהיה לאמא טוב?” העזתי לשאול אותו לראשונה בחיים.
“בוודאי,” אבא לא התבלבל, “היא היתה אשתי, והיא אמא של הילדים שלי. ובלי קשר, היא יהודייה, וכל ישראל אחים.”
“אז זה לא אמור להפריע לי שאין לנו תחומי עניין קרובים?” שאלתי שוב.
“ממש לא. אם את עדיין חושבת שיש לו מידות טובות, שהוא יכול להיות אב טוב, ואת רוצה את הילדים שלך דומים לו, ושהוא מוצא חן בעינייך, ושטוב לכם ביחד, אז הכל בסדר. להיפך, בלי תחומי עניין דומיםכך תוכלי להתפתח עצמאית טוב יותר בלי לחשוש מתחרות איתו או להיות בצל שלו.”
כשהסכמתי לפגישה שלישית כבר הייתי רגועה לגמרי, ובכל זאת ביקשתי מהשדכן לציין שיש לי כמה דברים שאני מתלבטת עליהם ועדיין אינני מוכנה לסגור.
*
“מה היית עושה אם הייתי מורידה אותך?” אני שואלת את נתי. הלב שלי פועם בחוזקה.
“הייתי מן הסתם מתאכזב מאוד,” הוא מסתכל לי בעיניים, “אולי אפילו הייתי יוצא להפסקה קלה משידוכים, למשך חודש או חודשיים. אני חושב שזאת היתה בשבילי אהבה ממבט ראשון.”
“הייתי מן הסתם מתאכזב מאוד,” הוא מסתכל לי בעיניים, “אולי אפילו הייתי יוצא להפסקה קלה משידוכים, למשך חודש או חודשיים. אני חושב שזאת היתה בשבילי אהבה ממבט ראשון.”
“כבר בפגישה הראשונה ידעת שאתה רוצה להתחתן איתי?” אני מופתעת.
“לא. לא ידעתי כלום בפגישה הראשונה, רק שאת מאוד מוצאת חן בעיני. אחרי הפגישה השניה כבר רציתי אותך, מאוד. לא הייתי מסוגל לחשוב שתורידי אותי. למזלי, ענית מיד שאת מוכנה לפגישה שלישית.”
“ואתה ביקשת שההורים יפגשו קודם,” אני משלימה אותו בחיוך.
“לא רציתי לטפח את הציפיות שלי יותר, לפני שהכל סגור,” הוא מושך בכתפיו.
*
“אתם רוצים להיפגש מיד אחרי הפגישה שלנו, ההורים?” אמא מצמצה במהירות קצת גבוהה מהרגיל כשהיא שאלה אותי.
“לא יודעת אם הוא רוצה,” עניתי בשובבות, “אבל לי לא אכפת.”
הוא רצה, או שגם לו זה לא היה אכפת. לא ידעתי.
חיכיתי לטלפון מאמא לבושה בחליפה שחורה עם חולצה תכולה. בגד שהוא קצת רשמי ועומד עלי מדהים. כמה זמן ההורים צריכים לדבר? הם יודעים שאנחנו מחכים.
אחרי שעה בערך, הטלפון שלי ניגן. עניתי מיד.
“ליבי?” הקול של אמא היה שמח וקצת נרגש.
“כן, אימאלה,” הלב שלי ניתר.
“ההורים שלו אנשים נהדרים. אני באמת חושבת שאם זו הדוגמה האישית שהוא ראה, אז את יכולה להיות רגועה גם לגבי איך תתחתני וגם לגבי איך תתגרשי ממנו, ואפילו על היחס שלו לילדים..”
“ומה אבא אומר?” שאלתי אותה.
“מבחינה כלכלית הכל בסדר. אבא עדיין מפטפט עם אבא שלו, נראה לי שהם מצאו שפה משותפת,” אמא צחקה.
“אז לצאת לפגישה?”
“כן, בהצלחה.”
איכשהו, שכחתי שלא תכננתי שזו תהיה פגישה שתוביל לסגירה. החיוך של נתי, הנינוחות שלו, השיח המרתק איתו. לא דיברנו לא פוליטיקה ולא היסטוריה, ושנינו נהננו.
חצי שעה אחרי תחילת הפגיישה שלנו, התקשרנו להודיע שאנחנו מאורסים.
*
“ומה עכשיו אתה רוצה? אבל באמת, נתי”.
“אני רוצה להישאר נשוי אליך,” הוא לוחש אלי, “ואני מקווה שאת אומרת את האמת, ולא שאת אומרת לי שאת רוצה רק בגללי.”
אני רואה את השפתיים שלו נעות כשהוא הוגה את המילים, יודעת שגם הוא אומר את האמת.
“אני רוצה להישאר נשואה, נתי,” אני אומרת לו, “אני צריכה אותך.”
ואז אני מניחה את הספר ליד העיתון, על הספה. אנחנו לא צריכים ספרים ישנים או עיתונים. לא צריכים שום דבר, יש לנו אחד את השני.
לפחות בינתיים.
5 תגובות
כבר פרק ז’…. עדיין לא ברור מה הסיפור רוצה להגיד, ולמה הוא נכתב בצורה הפוכה כזאת…. גם יש קצת הרגשה שהעלילה לא מתקדמת.. אבל כתוב בצורה מעניינת, והנה אני ממשיכה לקרוא…. מחכה להתפתחות….
העלילה סביב עצמה הבנו שהיא חיה ביקום מקביל וקשה לה להתגרש , בעוד חוקי העולם בו היא חיה דורשים גירושין, מה הלאה? או שנמשיך לשמוע כמה כולם אוהבים זה את זה ומתגרשים זה מזה בניגוד לקול הפנימי שלהם?
נדמה לי שאם הגענו לקרוא עד פרק ז’, אז היה מרתק ומעניין עד עכשיו..
התפתחות העלילה הכרחית, אבל לא פחות חשובות המון הדקויות והתובנות לחיים שיש בסיפור
ממש מעולה
לכל ההסברים בעולם ההפוך הזה עוד יש איזשהו הגיון פנימי (מופרך, אבל עדיין כזה שניתן לדמיין) חוץ מהעניין החוזר ונשנה של ‘עצמאות והתפתחות אישית’. זה ערך מערבי מאוד שדי הפוך לכל מה שחרדים מאמינים בו (עזרה לזולת, אדם לא לעצמו נברא וכו’). קשה לי לדמיין איך מישהו שחי לפי ערכי התורה יכול לראות בזה ערך עליון (גם בסיפור בדיוני אמור להיות איזשהו הגיון פנימי).
היי…
קשה מאד לכתוב בפומבי תגובה שהיא נגד פומביות. הייתי שמחה לכתוב למערכת באופן אישי, אבל איני יודעת איך. מאד מקווה שנשארתי מעודנת.
באופן טבעי, האתר מביא זוגיות חרדית בהבט ריאליסטי כפי שלא יראה אור במקומות אחרים, ובכוונה תחילה. אלא שתמיד שמרתם על קו עדין מבחינת מיניות. רגש, אהבה, אפילו מגע במקום של תמיכה, זה דבר אחד, אבל תאורים מפלרטטים הם ממש מיותרים.
יש בפרק האחרון תאור שלא מתאים ולא מכבד. נכון שעצם הכתיבה מפלרטט עם הגבולות המקובלים בציבור, אבל שוב – במטרה לשרת מסר כלשהו. צריך לשים לב שלא לפרוץ את הגבול של אינטימיות ומיניות רק לשם הנועזות.
לראות זוג חרדי לפני פרידה בנתב”ג או בבית חולים עובר את הרדאר.
תמונת זוג חרדי שמחצין אינטימיות ופלירטוט ברשות הרבים, וד”ל, מרגיש מאד לא נוח.
זו לא רק הבמבה, זה לא רק הרגלים שמתנגשות בנתי, זו האווירה של התמונה.
כדאי לשמור על גבולות הטעם הטוב ויפי הנפש.