הרבה נשים זרות איחלו לאילה ‘בקרוב אצלך’ בחתונה שלי, אבל לאף אחת לא הייתה כוונת זדון. הנערה הבהירה, סמוקת הלחיים והצוחקת, שהסתובבה עם שמלה וורודה מנופחת, נראתה צעירה ממני בכמה שנים. מי שלא הכיר את אחותי הגדולה, לא העלה בדעתו שהיא כבר בת עשרים ושבע.
“את מביאה חבל לחתונה שלי?” שאלתי אותה בחוסר אמון כשגיליתי אותה ערב קודם מארגנת את ארגז האביזרים. אחותי הקטנה הייתה אמורה להשיג אותם, אבל לא הייתה לי אחת כזו אז אילה לקחה על עצמה את התפקיד בטבעיות.
“אם את לא תקפצי, אני אקפוץ,” עיניה נצצו בעליזות.
“תקפצי לי,” רטנתי.
כשהייתי בכיתה ב’, אילה בת העשר לימדה אותי לקפוץ בחבל. אני התייאשתי די מהר, והיא לא הפסיקה עד עצם היום הזה.
*
כשעוד יישמע התפצח באוזניי, אילה הובילה שורות של בנות דודות ונערות אקראיות, שאחזו בידיהן את שערי התחרה שהביאה. היא פיזזה מולי, אוספת ביד אחת את שמלת השיפון הוורודה, ובעיניים הגדולות שלה היה רק אושר פשוט וזוהר.
יומיים לפני החתונה השתחררה אמא מהאשפוז האחרון. היא הייתה חלשה וחיוורת, אבל עשתה כל מאמץ להישאר על הרגליים. כשהשערים נפתחו מולי, תפסתי בידה הצנומה. דקה ארוכה רקדנו יחד, שלובות זרועות, פוסעות אחורה וקדימה בין השערים. ואז אמא שלחה אלי חיוך מתנצל, טפחה על השרוול התפוח שלי והתיישבה מתנשפת בצד. שלומית וסימי החליפו אותה, וגם חמותי וחברות וקרובות משפחה. אבל אילה, בוורוד ובזהב שצנח על כתפיה, לא עצרה לרגע לנשום.
“מתוקה אחותך,” החמיאה לי דודה חדשה בחיבה. “היא הקטנה שלכם?”
ואולי הייתי מאמינה להם; לעיניים התכולות הנוצצות, לחיוך הענק וללחיים שלה שתמיד ניקד אותן סומק וורוד ילדותי. הייתי יכולה להאמין, אילולא הרגע ההוא.
ואולי הייתי מאמינה להם; לעיניים התכולות הנוצצות, לחיוך הענק וללחיים שלה שתמיד ניקד אותן סומק וורוד ילדותי. הייתי יכולה להאמין, אילולא הרגע ההוא.
אמא ישבה ליד המחיצה, לחיה השקועה נחה על כף ידה. ואילה, שהלכה להביא לי כוס מים, נעצרה לרגע והתבוננה בה. הגרון שלה נע בתנועת בליעה חפוזה, ואצבעותיה עלו לשבריר שנייה לעיניה, מכסות אותן מהעולם.
וברגע הזה ראיתי אותה.
שנייה אחר כך היא הניפה את שערה אחורנית, לקחה את כוס המים ופיזזה את דרכה אלי, עליזה וצוחקת כתמיד.
ובגלל הרגע הזה, כן קפצתי איתה בחבל העטוף בלבן.
“טכנית לא הזמנת אותי לחתונה שלך,” הזכירה אילה כשהגישה לי את קצוותיו המעוטרים של החבל. “אז קדימה.”
“אני מזמינה את אחותי אילה לחתונה שלי בשעה שש,” אילה חייכה והצטרפה אלי בדילוג חינני. אני התאמצתי נורא לא לדרוך עליו, ובחנתי בדאגה את הבעות הפנים של האורחות.
יכולתי להאשים את השמלה הנפוחה שלי, ואת התרגולים שזכתה להם אחותי. אבל לא היה טעם.
היא הייתה מתוקה וקלילה ונערית, ואני הייתי כבדה ולחוצה וכלה.
*
“צריך לדאוג לאילה,” אמרה לי אמא בדחיפות אחרי השבע ברכות. “מישהו צריך כבר לדאוג לה, אלישבע.”
“נדאג לה בעזרת השם,” הבטחתי לאמא שלי, אישה צעירה, מסוחררת ומטושטשת שכמוני. אני התחתנתי בסוף; כמה זה כבר יכול להיות קשה בשביל אחותי המוכשרת?
מנחם בירר בשבילה, שלומית ניהלה מחברת מסודרת, ואבא שלי היה מליץ יושר בעדה מלמעלה.
יכולתי להשאיר לשלומית אחותי את העבודה. היא הייתה דחפור גועש שלא נח רגע.
אבל אילה סמכה עלי. היא הייתה באחריותי.
אף אחד מלבדי לא ראה אותה באמת.
ואמא ביקשה ממני.
לכן התקשרתי לרבקה.
*
“למה התקשרת אלי?” תהתה רבקה. היה לה מבטא שהזכיר לי קוביות מלפפון חתוכות לגודל שווה.
“אה… בשביל אחותי, אילה שטיין. היא בת שלושים ואנחנו…”
“אבל למה את מתקשרת? מה אני יכולה לראות דרך הטלפון?”
“את רוצה להיפגש?” מעכתי את זרת ימין. גם טלפונים לא אהבתי, אבל פגישות פנים אל פנים היו בתחתית סולם התחביבים שלי.
“אני?” התפלאה רבקה. “את רוצה. בשביל אחותך, כן? אז תבואו. היום בשמונה ולא לצלצל בפעמון.”
אילה ענתה לי רק בשש וחצי, ונשמעה דעוכה מתמיד.
היא האזינה בנימוס עד שסיימתי את המשפט ורק אז סירבה. “אני ממש גמורה הערב, אלישבע. אין שום סיכוי שאצליח לעשות הצגות מול שדכניות. חייבת לישון.”
“את לא צריכה לעשות הצגות,” מחיתי. “פשוט תהיי את ו…”
דמיינתי את אילה. היא. מול רבקה בפאת הסרגל השחורה ועיניי הקרחונים המצומצמות. מנענעת רגליים, מתבדחת, צוחקת בקול, גודשת כפית סוכר נוספת לקפה. מספרת על עצמה בחופשיות ובכנות. “לא, אני לא סובלת את העבודה, שעמום טוטאלי. הבוסית שלי לא שותקת רגע. בקרוב אכתוב ספר זיכרונות על החיים שלה ואתן לה לקרוא אותו כשאני עובדת. אבל זה החיים. לפחות בערב אני מתפרעת כמו שמתחשק לי.”
“את חייבת לפגוש שדכניות,” התחננתי כשהשתיקה התארכה. “את לא יכולה להסתגר בבית כל ערב! אנשים צריכים לזכור אותך, אילה!”
עד גיל עשרים וחמש היו לי מעט מאד הצעות. היה בי משהו ערפילי שאיכשהו גרם לאנשים להנהן לעברי במצח קמוט כאילו ניסו להיזכר מי אני, ואז לשכוח מיד שניסו.
ביום ההולדת שלי הגעתי לחתונה של חברה. לא היה לנו קשר כמעט, ובריקודים ישבתי בצד והתבוננתי בעייפות במעגלים. דודה של הכלה התיישבה לידי, ומסיבה שעד היום לא הבנתי – פטפטה איתי בעליזות ואפילו צחקה פעמיים. באותו ערב היא התקשרה לאמא, ואחרי חודש התארסתי עם אפרים.
אבל לאילה נמאס לשמוע את הסיפור הזה, אז השתמשתי רק בשורת המחץ שלו כשהתווכחנו.
“אנשים יודעים שאני קיימת,” שמעתי חבטה והנחתי שהיא מטילה את עצמה על כיסא הנוח. “ובעבודה אני פוגשת מספיק אנשים.”
“בוסית וחצי,” ציינתי. “ושני ספקים קבועים.”
“תאמיני לי, זה יותר ממה שאני יכולה לשאת.”
“בבקשה, רק הערב, טוב?”
“רק? באמת? את מבטיחה?” עכשיו היו מהלומות קצובות וידעתי שהיא קופצת בחבל. היא גם העבירה אותי לרמקול כי שמעתי את עצמי פעמיים. ואילה כנראה הפסיקה לשמוע בכלל.
לא יכולתי להבטיח.
“טוב, אז להתראות. לילה טוב.”
שלומית תגיד שאני נכנעת מהר מדי. ‘רק לך היא מקשיבה, אז למה את לא מתאמצת יותר?’
ומנחם ימלמל שהבחורה הזאת לא רוצה להתחתן בכלל. אני משערת שהיינו צריכים לומר תודה שהיא הופיעה לפגישות.
“אבל תודה אלישבע,” היא רכנה לטלפון שנייה לפני שניתקתי. “תודה שאת מדברת עם שדכניות, וכל זה.”
יכולתי לנצל את הפרצה הזו, אבל אילה נשמעה עייפה כל כך פתאום, ולא הייתי מסוגלת.
“אין בעיה. בכיף.”
“אגב, בקשר לספר ששאלתי אותך עליו?”
קימטתי את מצחי במאמץ. “על המסעדה וההרעלה?”
“כן! בדיוק! יפה שאת זוכרת. אז טעיתי. הוא לא היה הרוצח. אני שוכחת כל פעם את הכלל הבסיסי; תמיד צריך לחשוד במי שהכי פחות סביר שיעשה את זה.”
אולי לכן דווקא אני נפגשתי עם פרומט והלכתי לרבקה.
מכל המשפחה שלי, היה הכי פחות סביר שאני אעשה את זה.
*
נקשתי פעמיים בזהירות על הדלת הלבנה. על הפעמון היה שלט: ‘אין לצלצל’.
כנראה היו מקרי חירום שבהם כן היה מותר, כי אחרת הם היו יכולים פשוט לנתק אותו.
“כן?” קולה הדהד אלי מבפנים. היססתי רגע ואז לחצתי על הידית והצצתי פנימה בזהירות. הרצפות היו זעירות וישנות, וקערות חרסינה לבנות בהו בי בעצב משורת המדפים בכניסה.
“את מתכוונת שאקום לכבודך?” ביררה רבקה מהסלון.
“אה, לא, סליחה.” סגרתי בעדינות את הדלת מאחוריי ולפתי את כף ידי הימנית כדי שלא תפקוק את אצבעותיי.
על כורסה חומה ישבה רבקה עם כוס תה בידה והנהנה לעברי בניד בודד.
“אה… ערב טוב, אני אלישבע גולדמן אחות של אילה שטיין שדיברתי איתך בטלפון בקשר לאחותי שצריכה שידוך ואני…”
“שאלתי אותך מה את עושה באמצע הסלון שלי?” קטעה אותי רבקה. עיניי הקרח הכחולות והצרות שלה הקפיאו אותי.
“אה, לא.”
“נכון מאד. כי אמרתי לך לבוא. את ההקדמה על אחותך כבר שמעתי. למה היא מאחרת?”
“אחותי?” העפתי מבט אחורנית כאילו קיוויתי שהיא בכל זאת תרחף שם לעברי, למרות שלא מסרתי לה כתובת.
“לא, הגולם מפראג.”
ויתרתי לאצבעות שלי והנחתי להן ללפות זו את זו בחוזקה. “אחותי היא… לא מגיעה בסוף.”
רבקה הסתכלה בכוונה רבה על האצבעות שלי. הסתרתי אותן מאחוריי גבי. “יש לך טבעת.” היא איבחנה בחריפות. “אם את נשואה, למה את צריכה עוד פעם שדכנית?”
רבקה הסתכלה בכוונה רבה על האצבעות שלי. הסתרתי אותן מאחוריי גבי. “יש לך טבעת.” היא איבחנה בחריפות. “אם את נשואה, למה את צריכה עוד פעם שדכנית?”
“זה לא בשבילי!” נאנקתי. היא לא הציעה לי לשבת ולא העזתי לגרור כיסא מולה או להרים אותו בידיי הרועדות. “זה לאילה, אחותי. היא רווקה.”
רבקה הסתכלה ימינה ושמאלה. “והיא לא פה, את אומרת.”
בשום פנים ואופן לא הצלחתי לדמיין את אילה פה. היא לא תהפוך לג’לי כמוני מול המקפא הכחול והצר. אז היא תתיישב על הרצפה ברגליים שלובות?
הנדתי בראשי לשלילה בדממה. כבר הבהרתי את הנקודה הזו.
“אז אולי תסבירי לי גברת…”
בלעתי את רוקי. “גולדמן. אלישבע גולדמן.”
“מה שלא יהיה השם שלך. את אישה עסוקה. למה באת להפריע לי באמצע התה בלי אחותך? איך אני אמורה למצוא לה שידוך כשרק את מופיעה בסלון שלי?”
לא העזתי להציע לה תמונה, למרות שאחת כזו חיכתה בקביעות בתיק שלי. פרומט הזדעזעה מהרעיון. לא יכולתי לעלות בדעתי איך תגיב רבקה עליו.
“אני… אני אמצא פתרון,” מלמלתי בקול חנוק. השדכנית צפתה בי במבט צונן מעל הספל שלה. “אני אדאג איכשהו שתפגשי אותה. אני מבטיחה.”
“אגיד לך משהו, גברת גודלמן,” היא הניחה את הכוס לצידה ושילבה את זרועותיה על ברכיה הצנומות. “אני לא מכירה אותך ולא את אחותך. אבל יש לי לא מעט ניסיון בחיים. ואני אומרת לך: בחורה שלא רוצה שייראו אותה – יש לה מה להסתיר.”
