עולם גרוש – פרק ח’

כל הלילה אני חולמת חלומות טובים, ובבוקר כשאני קמה אני עדיין מחייכת. זהבי קוראת לי מהחדר שלה, ואני ממהרת להוציא אותה מהמיטה.

“אני אוהבת אותך, בובה שלי,” אני מוחצת אותה אלי בחיבוק קצת חזק מידי.

היא משמיעה צליל של השתנקות, ואני צוחקת לתוך התלתלים שלה.

המוזיקה מהסלון מזכירה לי ששכחתי אתמול לכבות את הנגן, אבל זה לא אכפת לי. נחמד לקום לצלילים מרגיעים. אני מכינה לזהבי חלב חם, ומוזגת אותו לתוך הכוס עם הקש. אבי מצטרף אליה כמה דקות אחר כך, מקבל גם הוא חלב חם וכמה עוגיות. הוא מפורר אותן אחת אחת לתוך הספל המצוייר דובונים ושותה אותו בשקיקה.

“אני יוצא לתפילה, בסדר?” נתי מחייך אלינו חיוך רחב.

“להתראות,” אני אומרת לו. “אני אצא עם הילדים לגן, ומשם אמשיך מיד למשרד. שיהיה יום טוב!”

“יום טוב,” הוא מאחל לי בחזרה.

לפעמים אנחנו מצליחים לאכול ארוחת בוקר ביחד, אם אנחנו קמים מוקדם יותר. אבל ביום כמו היום, אין טעם לנסות. מאוחר מדי, ולא נספיק ליהנות בנחת. לפחות אחזור מוקדם, נרוויח עוד קצת זמן בצהריים.

אני מלבישה את זהבי בחולצה לבנה עם הדפס של אופניים ירוקים גדולים שפרחים צבעוניים תלויים להם מקדימה. המכנס בהדפס פרחוני מתאים. עוזרת לאבי ללבוש את החולצה התכולה עם האופניים הכחולים והדובון בצבע בורדו היושב עליהם. הוא לובש את המכנס הכחול לבד, ואני מצמידה לו כיפה בצבע בורדו דומה לגוון של הדובי.

“אתם כל כך חמודים ביחד,” אני נהנית להסתכל עליהם, יושבים זה לצד זו על המיטה של אבי.

אם רק היו לי אופניים, אני חושבת כשאנחנו יורדים במדרגות, זה היה מושלם. שני חמודים על האופניים, ואני הייתי מסיעה אותם לגנונצ’יק ולגן.

“ליבי,” מישהי קוראת לי אחרי שאבי נכנס לגן, ואני מסתובבת עם זהבי, מתחילה ללכת לכיוון הגנונצ’יק שלה.

אני מסתובבת בחזרה. אישה גבוהה ומחויכת מחזיקה בידו של ילד קטן. הוא בדיוק עוזב את היד שלה ונכנס אל הגן. למרות שהגב שלה מסתיר את רוב הדלת, אני רואה אותו מתקרב לאבי שלי.

“שוקי, בוא תראה מה אבא שלי הביא לי אתמול,” אני שומעת את אבי אומר לו, ורואה את שני הראשים נרכנים אל התיק של אבי. אין לי מושג מה נתי הביא לו. אם אזכור אברר את זה בצהריים.

“מה שלומך ליבי?” אמא של שוקי מתקרבת אלי עוד יותר, החיוך שלה קורן.

“ברוך השם,” אני עונה. “מה שלומך, יהודית?”

“נהדר. יש לנו הערב מסיבת עצמאות של הודיה, אשתו של אחי. אתמול היה האירוע שלו. קצת עומס, אבל ברוך השם רק בשמחות. מה איתך?” היא שואלת, ואני מחסירה פעימה.

“נהדר. יש לנו הערב מסיבת עצמאות של הודיה, אשתו של אחי. אתמול היה האירוע שלו. קצת עומס, אבל ברוך השם רק בשמחות. מה איתך?” היא שואלת, ואני מחסירה פעימה.

*

“אני לא חושבת שיש טעם שתלמדי עכשיו הנדסאים.” אמא לא קבעה בשבילי, היא רק הביעה את דעתה. “אחרי החתונה את לא תעבדי בזה, נכון? תצטרכי הרי להשקיע בתינוקות קטנים ובזוגיות. לא יהיה לך זמן לעבוד שעות ארוכות. ללמוד עכשיו בשביל עוד שלוש עד חמש שנים, כשהטכנולוגיה מתפתחת כל הזמן, זו ברכה לבטלה. תשקיעי במשהו שיתן לך בסיס מספיק טוב כדי להתחיל לימודים ברמה גבוהה מיד אחרי שתתגרשי, וזהו. ובינתיים תוכלי למצוא עבודה זמנית בחצי משרה בזמן שתהיי נשואה, אם תרצי כמובן.”

אמא ידעה על מה היא מדברת. היא בעצמה היתה ראש צוות בחברת סטרטאפ מובילה. חצי מהשבוע היא עבדה רק שמונה שעות ביום. בחצי השני היא עבדה עשר שעות, ולפעמים אפילו יותר. שעות נוספות תמיד התקבלו בעין טובה, ואמא אהבה את העבודה שלה.

“מה שאמא אומרת,” אבא לא ידע מה להמליץ לי. לא היה לו הרבה ניסיון בנושאים כאלה.

“החברות הטובות שלי הולכות להנדסאים,” הסברתי לאבא את הרצון שלי. “ואני, אני לא פחות מוכשרת מהן. גם הבחורים הטובים רוצים מתכנתות.”

“הם רוצים לתת פחות מזונות, זה הכל,” אבא לא התרגש מזה. “סתם מעדיפים לקחת על עצמם פחות אחריות. לא זה מה שמשכנע אותי. את תקבלי, בעזרת השם, בחור אחראי שיבין את הערך שלך בלי קשר לכמה יפסקו לו ולך רגע אחרי שכבר לא תהיו נשואים. אני רוצה מישהו שידאג לך ולנכדים שלי, זה הכל.”

בשכל השתכנעתי, אבל בלב הרבה פחות. רציתי ללכת למסלול ביחד עם שיינא, דבורי ותיקי. הן היו החברות שלי, והן דברו על סיפוק ויכולות כלכליות. ולמרות שכולנו ידענו שיעברו כמה שנים עד שהן יתחילו לממש את כל מה שילמדו במסלול, הדיבורים שלהן סחררו אותי.

“את תוכלי ללמוד גם כן תכנות, ברגע שתהיי עצמאית,” בקול של אמא נמזגה מידת מה של חוסר סבלנות. “את תהיי הרבה יותר מעודכנת מהן, וגם תהיה לך אנגלית ברמה גבוהה, אם באמת תלכי עכשיו למסלול הוראת אנגלית ותשקיעי את השנתיים האלה בשיפור השפה. לאנגלית יש משמעות רבה דווקא בעולמות של ההייטק. אל תהיי טיפשה, ליבי, אני רוצה בטובתך.”

לא הייתי טיפשה בכלל, וכשחברותי הלכו ללמוד הנדסאים נרשמתי אני למסלול הוראת אנגלית.

ביום הראשון של המסלול נכנסתי לכיתה. לא היינו הרבה תלמידות. שתי בנות נוספות מהכיתה שלי, עוד שתיים מיוד-גימל אחת ועוד שלוש מיוד-גימל שתיים. שתי החברות שלי ישבו ביחד. אני התיישבתי ליד תלמידה מיוד-גימל שתיים. קראו לה הודיה.

מהר מאוד הבנתי שמורה אני לא אהיה. לאמא זה לא הפריע. “לכל עבודה תצטרכי אנגלית ברמה גבוהה, אפילו אם תהיי מזכירה.”

היה לנו בסמינר מסלול מזכירות, אבל הוא לא היה יכול להיות בסיס ללימודים עתידיים. אנגלית כן. ובסך הכל, הכרתי את רוב התוכנות הרלוונטיות לעבודת המזכירות וממילא לא ראיתי את עתידי שם. זה היה מקום טוב לעבודה זמנית, עד שאצא לעצמאות, אלמד קצת ואתחיל לעבוד.

*

“הודיה מורה לאנגלית?” אני שואלת את יהודית, אמא של שוקי.

“הודיה מלמדת אנגלית בבית הספר. היא גרה בחיפה,” יהודית מספרת לי. “היא התחילה לפתח שיטת למידה ייחודית מאוד. היא מתכננת מיד אחרי שתצא לעצמאות להשקיע בזה עוד יותר. היא רוצה לייצר ספרי לימוד, תוכנה מלווה, קלטות ועוד, ואולי גם לפתוח בית ספר לאנגלית מדוברת למבוגרים. תשמעי,” נראה שיהודית מתרשמת מאוד מגיסתה, “היא מוכשרת, הודיה.”

“נכון,” אני מסכימה בהתלהבות. צביטה קטנה בכל זאת לופתת אותי, אני משתדלת להתעלם ממנה בכוח.

*

היינו רק שש תלמידות בכיתה. כיתת הנדסאים מנתה יותר מארבעים בנות. זה אפשר למורות שלנו להשקיע בנו באופן אינטנסיבי הרבה יותר. לפעמים חשבתי שהן פשוט לא יכלו לקחת סיכון שאף אחת מאיתנו תנשור. חוסר הצלחה אפילו של אחת מאיתנו, היה חוסר הצלחה של שישית מהתלמידות. שתי בנות נכשלות בהנדסאים, לעומת זאת, היו רק חמישה אחוזים. אבל העומס הלימודי היה כמעט בלתי אפשרי.

היו שיעורים שהיינו צריכות למסור, מילים שהיינו חייבות לשנן בלי סוף, תרגולים וביטויים שלמדנו בעל פה, חובות קריאה בלתי נגמרים. זה היה קשה. התאמצתי מאוד. אך למרות כל המאמצים שהשקעתי, הזמן שהקדשתי והעזרה שקיבלתי מאמא, לא הייתי התלמידה הטובה ביותר במסלול.

“יש לי שיטה חדשה ללמוד מילים,” הודיה קיבלה את פני יום אחד כשהתיישבתי לידה.

היא ניסתה להסביר לי את השיטה, אבל לא הצלחתי להתרכז. רציתי ללמוד את המילים, לא עניינו אותי שיטות.

“אמא שלי הרבה יותר מתעניינת באנגלית שאני רוכשת מאשר בשיטות הלימוד,” ניסיתי לתרץ את עצמי להודיה. למרות שידעתי שהמבחן המתקרב מלחיץ אותי יותר מכל דבר אחר. במבחן הזה לא בקשו מאיתנו לדעת שיטות אחרות, שהמורה לא לימדה בעצמה.

“אבל שיטת הלימוד הזו תעזור לך בעצמך!” הודיה לא נבהלה ממני, “תקשיבי, ליבי,” היא שוב פרשה את הרעיון בפני.

היה בו קצת היגיון, לפחות בחלק שהצלחתי להבין.

“אולי תלמדי אותי מילים בשיטה שלך, במקום ללמד את השיטה?” הברקתי פתאום.

“יאללה,” הודיה לא חשבה יותר מדי. היא פשוט התחילה ללמד אותי בשיטה החדשה. והיא היתה טובה. גם השיטה, וגם הודיה בעצמה.

“את מורה מעולה,” החמאתי לה.

“ואת תלמידה מצוינת,” היא החזירה לי מחמאה.

בסך הכל הייתי צריכה להיות מרוצה, כי באמת הצלחתי ללמוד הרבה יותר מילים בשיטה הזו. אבל מועקה כלשהי ליוותה אותי גם שעות אחרי שסיימנו את יום הלימודים.

*

“אני זוכרת את ההתלהבות שלה בפעם הראשונה שהיא פיתחה שיטה,” אני מספרת ליהודית. “הייתי התלמידה הראשונה שלה, אפשר לומר. היא באמת מלמדת מעולה. אני חושבת שהיא תצליח מאוד, בעזרת השם.”

“גם הקטנה שלך עוד מעט בת שנתיים, נכון?” יהודית מודדת אותי במבט. “מה את מתכננת לעשות?”

*

“אני לא אהיה מורה,” הטחתי את הקלסר של הדידקטיקה בשולחן, וכמה דפים התנופפו כשהם צנחו אל הרצפה.

“למה, את בסדר גמור,” הודיה התכופפה להרים את הדף שנחת קרוב לרגליה.

“השיעור שלך היה נהדר,” מרגלית מיוד-גימל אחת סובבה אלי את ראשה. “כל בית ספר יקבל אותך, את טובה.”

“וזו עבודה שטובה גם בתור נשואה, בהתחלה,” שני, חברתה של מרגלית, הצטרפה לשיחה. “וגם אחר כך כשאפשר להוסיף שעות, תוכלי לעבוד גם בתיכונים ובמסלולים. ויש לך תנאים וחופשים והכל, זה מושלם.”

משכתי בכתפי. “אני רוצה לעבוד בתכנות,” אמרתי להן.

“בתכנות?” מרגלית שאלה את זה כאילו אמרתי משהו מוזר מאוד. “אז למה לא הלכת למסלול הנדסאים?”

“כי אמא שלי עובדת בסטארטאפ,” הרגשתי איך חוסר הסבלנות מטפס לי לאורך הרגליים, לאט לאט, “והיא אומרת שעדיף לי עכשיו לשפר את האנגלית שלי כמה שאפשר, ואחר כך ללמוד את מה שיהיה אז עדכני. היא טוענת שאין עבודה בחצי משרה ובכל מקרה לא אוכל לעבוד לפני שאתגרש, ושטיפשי יהיה ללמוד עכשיו משהו כשלא יודעים עוד כמה זמן אממש אותו, בעולם שמשתנה כל הזמן.”

“האמת היא,” זו היתה שני, “שהרבה יותר מתאים לך להיות מתכנתת ממורה. את מוכשרת בטירוף, תצליחי בזה מאוד.”

“זה יהיה לך גם יותר קל,” הודיה הסתכלה לי בעיניים, “אם תסבירי למחשב שהאות A היא A, הוא יקלוט מיד. לתלמידות זה הרי יקח זמן.”

צחקתי. הודיה הכירה אותי היטב, יותר מכל החברות שהיו לי עד אז.

“אין לי סבלנות ללמד ילדות קטנות,” הסברתי לה אחר כך, כששני ומרגלית היו עסוקות בשיחה משלהן. “אני לא הולכת לשכנע אף אחת להקשיב לי, ובטח שלא להכריח אותן לשבת יפה ולשמוע את השיעור שלי. הן לא רוצות ללמוד, נכון?”

“נכון,” הודיה הסכימה איתי. אבל בשונה ממני, המציאות הזו לא גרמה לה להתייאש. “אני מקווה שאצליח למצוא דרך לגרום להן להתעניין בלמידה בכל זאת. אם זו תהיה תוכנה, את תסכימי לבנות לי אותה?”

“זה יקח זמן עד שאדע,” הזהרתי אותה, “אני צריכה להתחתן קודם, ללדת, ואז להתגרש ולהתחיל ללמוד. זה שמונה שנים מהיום, לפחות.”

“אלא אם תלדי תאומים,” הודיה צחקה.

“נכון,” הסכמתי איתה. תאומים אז היו נראים לי כמו ברכה של קיצור דרך. אם אתחתן בשנה הבאה ואלד שניים בעוד שנתיים, אוכל להתגרש כבר בעוד ארבע שנים.

“נכון,” הסכמתי איתה. תאומים אז היו נראים לי כמו ברכה של קיצור דרך. אם אתחתן בשנה הבאה ואלד שניים בעוד שנתיים, אוכל להתגרש כבר בעוד ארבע שנים.

“יש גם קורסים, את לא חייבת ללמוד שלוש שנים בסמינר או במכללה. ואת מוכשרת, ליבי, את תוכלי להשתלב בעבודה גם אם תלמדי רק קורס. אמא שלך בטח תוכל לעזור לך גם כן. וחוץ מזה, תמיד תוכלי להיות עצמאית.”

“בתכנות פחות עובד להיות עצמאית,” אמרתי לה בקול מהורהר, “ואני גם לא רוצה. אני רוצה להיות מתכנתת, שכירה. אפילו לא להיות בניהול או משהו כזה.”

“את טובה במה שאת עושה, את ממש טובה,” הודיה חזרה שוב על המילים הטובות. “את תוכלי להיות מה שאת רוצה.”

“אני רוצה לעבוד בחברה גדולה,” דמיינתי לי בקול, “לעבוד הרבה שעות. קל לי להיכנס לזה, וכשאני בתוך פרויקט קשה לי לצאת ממנו. אז אני אעבוד ביום גם שתים עשרה שעות, ואפילו יותר. וכך אוכל בחצי השבוע שאהיה עם הילדים לעבוד אפילו בחצי משרה.”

“מעולה,” הודיה תמכה בי, “תוכלי להגיע למשכורת הרבה יותר גבוהה מהוראה.”

*

“אין לי תוכניות,” אני אומרת ליהודית. “עדיין לא חשבתי על זה. קודם כל נעבור את השלב הנוכחי, ואז אני אראה.”

“יפה,” היא אומרת לי, “יש בזה משהו חכם. הבת שלך תהיה בת שנתיים, את תתגרשי, תראי מה החיים החדשים מציעים לך, ורק אז תזרמי איתם.”

אני נושכת את השפתיים. פעם היו לי תוכניות. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות ומה לא. והיום?

כשאני צועדת לכיוון המשרד, פותחת את הדלת ומדליקה את האור, שכן אני מגיעה לשם היום הראשונה מכולם, אני מרגישה מועקה בלתי מוסברת.

ולכל אורך היום המועקה הזו מלווה אותי. כשאני כותבת אימיילים ללקוחות חו”ל באנגלית, וכשאני מתרגמת את התשובות שלהם לשותפים. כשאני כותבת אימיילים בעברית ללקוחות מהארץ, וכשאני עונה בטלפון לספקים דוברי העברית ודוברי האנגלית.

ואין לי מושג מה גרם לה.

אולי אלה ההצלחות הגדולות של הודיה, התיאור הנלהב של גיסתה. לא נראה שמשהו מקשה עליה להתפתח כמו שהיא רצתה אי פעם. להיפך, התוכניות שלה רק תפחו וקבלו צורה מדויקת ומלהיבה יותר.

אולי אלה דווקא חוסר התוכניות שלי. פעם היו לי כאלה, והיום אין לי. יותר מזה, אני כנראה אצטרך לקבור את הדמיונות שלי, אם נישאר נשואים. אני לא אוכל ללכת ללמוד בשום קורס, ובוודאי שלא אוכל להרשות לעצמי לעבוד שתיים עשרה שעות ביום, גם אם זה רק חצי שבוע. אני אצטרך להשקיע בילדים יום יום, ובנוסף להשקיע בזוגיות שלי עם נתי. זה לא יתאפשר בתנאים כאלה.

אני מתקנת כמה מילים במכתב שניסחתי, ומשפרת קצת את התחביר שלו. אחר כך אני מוצאת עוד שגיאת דקדוק ומתקנת גם אותה, משתדלת להתרכז ולקרוא את הכל שוב מחדש. זה לא קל לי.

גם כשאני מצליחה להתרכז בעבודה, אני מצליחה רק להימנע ממחשבות. המועקה עדיין ממלאת לי את בית החזה, ונושמת איתי בכל פעם שאני ממלאה את הריאות שלי באוויר.

ובכל זאת, כשאני מדפיסה את המכתב, אני לא מצליחה להימלט ממחשבה על אפשרות נוספת שגרמה למועקה שלי.

אולי, רק אולי, התזכורת של יום הולדת שנתיים המתקרב ומאיים עלי, גורם לי לקוצר הנשימה הזה.

אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות אחר כך, פשוט מכיוון שאינני רוצה שיהיה אחר כך. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אני יודעת רק מה אני לא רוצה לעשות.

 ונראה לי שאני מעדיפה גם לא לדעת אילו מחירים אצטרך לשלם על זה.