לא ידעה מאיפה זה קפץ לה. בבוקר למדו שעתיים. ואחר כך היתה חלוקת תעודות. הבנות דיברו ביניהן מה הן יעשו אחרי זה והיא קלטה שהן מתכננות יציאה משותפת לקצפת. וטובי ראתה שהיא מקשיבה ואמרה, תבואי, תבואי אתנו. ואז הסתובבה אל הבנות האחרות ושאלה, נכון שרננה צריכה לבוא גם? והן אמרו, כן רננה, תבואי.
והיא חשבה, מה היא תעשה אתן בכלל, ומה היא תגיד כשישאלו אותה על התעודה שלה. ומאיפה תביא עכשו עשרים או אולי שלושים שקל בשביל קצפת.
אבל מה היא תעשה במקום? ומה היא תגיד להן?
פשוט תחזור הביתה. תרוויח כמה שעות של שקט עד שהבנים יחזרו.
אבל היום אמא שלה עובדת מהבית. ובטח היא תשלח אותה לקניות או לסבא. ולא התחשק לה לתרום את יום החופש הזה לעוד מטלות.
אולי תלך לספריה שבמורד הרחוב בשכונה. גילתה אותה בשבוע שעבר כשהלכה לסבא והבטיחה לעצמה שתתן גיחה בהזדמנות הראשונה.
ופתאום היא ידעה מאוד מה היא תעשה.
והיא אמרה, לא, אני חייבת ללכת.
*
לקחה את התיק, יצאה אל הרחבה ופנתה אל השער. על הביתן של השומר היתה תלויה הודעה בכתב יד של עולים חדשים ובלורד שחור מיובש, “אין יציאה כל בנות בלי אישור פתק”. הוא התכוון לכל מילה. לא משנה כמה הבנות התחננו ואילו מעשיות הן המציאו, הפנים שלו נשארו תמיד אטומות, בלתי מופרעות. הבנות כינו אותו סטאלין, אבל לא היה נראה שמזיז לו. מענין מה השם האמתי שלו. יפים? דימיטרי? אבל היום, בגלל התעודות, הוא ישב בבודקה שלו ופתח את השער לכל מי שרצתה לצאת.
יש לה עדיין יתרה בערך צבור. והתחנה המרכזית לא רחוקה. אם היא תתפוס עכשו את האוטובוס, היא תספיק להגיע לסמינר.
יש לה עדיין יתרה בערך צבור. והתחנה המרכזית לא רחוקה. אם היא תתפוס עכשו את האוטובוס, היא תספיק להגיע לסמינר.
געגועים עצומים שטפו אותה. לכיתה הקודמת שלה, ליציאות המשותפות לטיילת שבסופן היו קונות ארטיק בשני שקל ושבות הביתה בחבורה צחקנית ועייפה. למורות שהיו ידידותיות ומסבירות פנים ולא חשבו שהזעף צריך להיות חלק מהלוק. למזכירה שזכרה אותה בשמה ותמיד מסרה ד”ש לאמא שלה. לכל מה שהיה החיים המובנים מאליהם עד לא מזמן. אולי תלך לקחת את התעודה שלה. אולי הכינו לה גם כן.
מה הן עושות עכשו, החברות הקודמות שלה? טוב, ברור שהן לומדות, כמו כל הבנות בעולם. ואולי גם אצלן תעודות. הן זוכרות אותה לפעמים? מתגעגעות אליה? הן כולן היו חברות שלה פחות או יותר, אבל קשה לומר שהיא היתה משמעותית בשביל מישהי מסוימת. חוץ ממגי, כלומר של פעם, ומתהילה, קצת. הן נשארו קבוצה מלוכדת. זו היא שיצאה מהמשחק. פחות אחד יותר נחמד, כמו שהיו מדקלמות כשהיו ילדות, כשמישהי זרקה בזעם את החבל או הגומי.
לה זה תמיד יהיה קשה יותר. כמו שילד צריך את אמא שלו יותר ממה שהיא צריכה אותו. לה יש כמה ילדים ולו יש רק אמא אחת.
היתה חייבת לשוב לתחנת הבית. להטעין את עצמה. לחזור למקום שהיא שייכת אליו באמת.
משהו חזק ממנה קרא לה ללכת.
*
ישבה באוטובוס, וכל הדברים נסעו אחורה. רצו רצו והשאירו את החיים החדשים שלה מאחור. היא גמאה את הנוף בעיניים. הדרך בכיוון ההפוך היתה משום מה שונה מהדרך הלוך. תמיד אהבה לראות את הצד האחורי של המקומות. תהתה איפה הם נגמרים. המראות השלימו לה חלקי תמונה חסרים. הבתים הנושקים לשדות היו קו הגבול האחורי של המושבים שאת הצד הקדמי שלהם ראתה תמיד מהכביש הראשי בדרך הלוך.
יישובי גדרות. לכאן היו הדררות ירוקות הנוצה עפות מדי יום, להתארח על עצי הפקאן שגדלו שם וסיפקו להן ארוחות נדיבות. חוזרות בערב אל העצים הסמיכים של העיר, פיג’מה ולישון. וכשהעיריה גזמה את העלוה הענפה שחסמה את האור לבניינים הסמוכים, הן צווחו וטייסו בשמים בקרקורי מחאה נרגזים. הרסו להן את הבית. ייקח הרבה זמן עד שהעצים יצמיחו עלוה חדשה.
היא לא נפרדה מכלום. לא מהחברות, לא מהמשפחה, אפילו לא מהחדר שלה. מהקירות, מהבית שגדלה בו. מהגינה ליד הבניין. מהשמים הנמוכים הפשוטים. מהנצנצים של הים. מכל מה שהיה החיים שלה לפני המפץ הגדול.
איך יקבלו אותה הבנות. ואת מי מהמורות היא תפגוש. והאם הסמינר נשאר אותו דבר? דברים משתנים. דברים משתנים כל הזמן.
*
פתאום נזכרה במורה פרנצ’י. המורה פרנצ’י באה על תקן של ממלאת מקום. נכנסה לכיתה שלהן יום אחד, כשהיו בכיתה ח’, גבוהה, שדופה, וסיפרה להן סיפור מתוך מחברת. הסיפור היה על הילדה פרנצי, שמישהו עשה מסיבה גדולה בשכונת המצוקה שלה, והציע במתנה בובה גדולה ויפהפיה. אף ילדה לא קמה לקחת את הבובה. היה להן כבוד עצמי. ילדות רעבות ללחם שלא יקחו בשום אופן בובה בתרומה. היא זכרה את הסיפור מילה במילה, שכן הן חזרו עליו באין סוף וריאציות, כולל פגימות ההגיה של המורה פרנצ’י.
פְרַנְצִ’י רצ’תה את הבובה.
היא היתה כל כך יפה בשׁיער הז’הוב הארוך שלה ובשׁימלה הוורודה הז’והרת.
בדיוק כמו הבובה שפרנצ’י חלמה עליה תמיד בשׁתר.
פרנצ’י לא יכלה להתאפק.
היא קמה.
כשעברה בין השפשלים לעבר הבמה, ילדים נשפו בבוז’ ולחשו לעברה:
קבצ’נית! קבצ’נית! – – –
מה הן יכלו לעשות? הן לא ידעו מה שמה. היא היתה ממלאת מקום חדשה שרק רצתה שקט בגזרה, וכך נצמד אליה השם כמו עלוקה: המורה פרנצ’י.
עד סוף השנה הן לא ידעו את שמה. כשהכינו מתנות פרידה לכל המורות כתבו לה בהקדשה, למורה פרנצ’י בהוקרה.
עד היום זה מכה אותה.
המורה היתה גבוהה, בלונדית ורזה, בדיוק כמו הבובה של פרנצ’י, בגימור של שיני ארנב. והן עשו לה צרות צרורות.
היא רננה לא. לא שהיא ממש חיבבה אותה, אבל ריחמה עליה. ובכלל, מורה שמספרת סיפורים לבנות בכיתה ח’ וממלאת את הצורך שלהן הילדותי שהן לא מוכנות להודות בו, יש לה איזשהו רגש של כבוד אליה.
למה נזכרה בה פתאום.
בכיתה ח’ הן התחילו לרדת על המורות. משהו שלא היה שם קודם, וכל פעם שזה קרה היא חשבה לעצמה, מה קורה לנו? מה קורה לי? אני לא רוצה לעשות את זה.
מסוג הדברים שקורים כי היו חייבים לקרות ואף אחד לא יכול היה להגיד, תפסיקו, לא יפה. כי זה לא התחיל, זה היה שם עוד קודם לפני שהתפרץ. זה היה חזק ממנה ומכולן.
תמיד הסתדרה עם כל המורות. המורות אהבו אותה. המורה מטי, והמורה אחוה, ושלומית המדריכה שנהייתה מורה. והמורה למלאכה ההיא, שעברה לצפת כשהן היו בז’. והיא מעולם לא הפריעה למורה פרנצ’י בשיעורים. אבל במשחקי החיקויים היא הצטרפה לשאר הבנות בהנאה מרושעת. כמה רעות הן יכלו להיות.
*
הכניסה לעיר.
הנמל. בית הקברות. הפארק, מגרש הכדורגל. תחנת המשטרה.
תכף היא צריכה לרדת.
פסעה ברחובות המוכרים. יכלה לעשות את הדרך בעיניים עצומות. הכירה כל מרצפת עקומה. כל רצף של גדר אבן. פתאום עלה בדעתה נפוליאון השב בתרועות לאי קורסיקה ערש מולדתו. העיר כולה הריעה לה. מזג האויר המפויס המקדים את האביב. הגרוזינים הזקנים שישבו בגינות הקטנות שבין הבתים ושיחקו שש־בש, שורת החנויות האפורה, האתיופיות הגוררות עגלות שוק בדרך למרכז. הסבתות היוצאות עם הנכדים הקטנים לתפוס קצת שמש. בנייני השיכונים המרוטים שנעלמו מאחורי חזיתות מבהיקות של תמ”א 38 אבל הפרצוף־שכונה שלהם צץ מפה ומשם בצורת חבלי כביסה פיראטיים וגרפיטי על קירות הכניסה.
*
ופתאום היתה מול בניין הסמינר.
הכל יצא מן הזכרונות ועמד מולה פרוזאי וממשי. כאן היתה החצר שספגה את שיחות הנפש שלהן ואת שיעורי השמש, ופה המזכירות שהיתה בשבילן לא פעם מקום מפלט. קישוטי הקיר העייפים שהיו תזכורת ליום הפעילות המשותף. ולמטה במקלט, הספריה שהיא מיצתה עד אחרון הדפים שעל המדפים. בסוף המסדרון חיכה חדר המעבדה שהיתה מבלה בו הפסקות שלמות, מבקשת מהמורה לביולוגיה רשות להשתמש במיקרוסקופ ולבחון כל מיני פלאים קטנים בתקריב. שואלת שאלות על תמיסות ועל תרכובות, עוזרת למורה להכין את החדר לשיעור הבא.
דלתות הכיתות היו סגורות והברות עמומות נמלטו מן הסדקים ויצרו פסקול מוכר אם כי חסר פשר. טפיפות רגליים של עריקה תורנית ירדו אליה מן הקומה העליונה. כמה זמן עד להפסקה? בתוך תוכה קיוותה שחיכו לה. זה לא היה הגיוני, היא לא הודיעה שהיא מגיעה. אבל בכל זאת היתה בה ציפיה.
ואז היה הצלצול, והבנות נשפכו מהכיתות, ותהילה זיהתה אותה ראשונה וקראה, רננה! הגעת? וכבר היתה חבוקה בזרועות חמות, נסחבת אחריהן לעבר הכיתה, אומרת שלום ביישני למורה למתמטיקה.
ואז היה הצלצול, והבנות נשפכו מהכיתות, ותהילה זיהתה אותה ראשונה וקראה, רננה! הגעת? וכבר היתה חבוקה בזרועות חמות, נסחבת אחריהן לעבר הכיתה, אומרת שלום ביישני למורה למתמטיקה.
והן שאלו, איך בירושלים, ואיך הבנות. והיא אמרה, בסדר, נחמד. והן שאלו מה שונה שם מכאן, והיא לא ידעה מה לומר.
הכל היה פחות או יותר אותו דבר. חוץ מדברים קטנים שאפיינו את הסמינר הגדול. אינסוף המדרגות שמוליכות למקומות שעוד לא הספיקה להכיר. המבוכים שקראו להם מסדרונות. הכרזות המהוקצעות וחסרות הנשמה. ההמולה הקקופונית בהפסקות. אבל אלו לא היו הדברים האמתיים. זה רק היה הבדל של גודל. מה שהיה חסר באמת הוא התחושה הביתית, שעכשו עטפה אותה כולה וגדשה את לבה. אבל אולי הירושלמיות כן מרגישות בבית. זה לא הבדל במציאות, זה הבדל בין להיות בן משפחה או אורח. היא היתה רק תיירת שם.
לא ידעה איך לתרגם את הדברים כדי שהן יבינו. אז היא אמרה, בסדר, הכל רגיל… אני… אני התגעגעתי.
והן אמרו, את חסרה פה. ושמחי העבירה יד על הסמל של חולצת התלבושת ואמרה, סוסייטי נהיית לנו.
ואז היה צלצול. והמורה כבר התקרבה מקצה המסדרון, והן מיהרו להכנס, והיא נכנסה אחריהן בטבעיות בלי לחשוב ואז נעצרה. זו כבר לא הכיתה שלה. והמורות כבר לא המורות שלה. נעמדה ולא ידעה מה לעשות. בשביל זה עשתה את כל הדרך משם לכאן? בשביל רבע שעה של מה נשמע וסבבה?
ואז אליענה שאלה אותה, נו רננה, מתי אתם חוזרים?
ופתאום היא ידעה. היא פשוט ידעה. אפילו שאף אחד לא אמר לה.
והיא נשכה את השפתיים ואמרה, א… אנחנו לא חוזרים.
