“מנחם שוב מתקשר,” דיווחה אילה. בעשר הדקות האחרונות היא הקריאה לי כמה ציטוטים נבחרים, והשיחה שלנו נקטעה מדי פעם עם צליל שיחה ממתינה.
“ ‘אני לא פושע’, גלגל ברט את עיניו. ‘אלא אם כן ההגדרה שלך לפושע שטחית וחסרת שאר רוח…‘
אוף! הוא ממשיך לנדנד לי!”
“אז תעני לו,” הצעתי.
“עניתי כבר לפני שדיברתי איתך,” התוודתה אחותי. “אני יודעת מה הוא רוצה.”
“יש לו הצעה בשבילך?” הזדקפתי. אפרים זקף את גבותיו בעניין מעל העיתון.
“כן, אפשר לומר. ולא הסכמתי.”
כלאתי אנחה. “למה לא?”
“כי אין לי כוח להתלבש עכשיו.”
גלגלתי את עיניי כמו ברט, ואפרים קיער את כף ידו בשאלה אילמת.
באופן כללי, הייתי לצד אילה מול האחים שלנו. לא כי תמיד הסכמתי איתה, אלא כי לא יכולתי לשאת את זה שאנחנו שלושה והיא רק אחת. וההצעות של שלומית באמת היו הזויות לפעמים.
במחברת של שלומית היו בעיקר שמות. של הבחורים עצמם, של ההורים שלהם, של מחותנים וחברים וכתובות מגורים. את העמודה של הפרטים האישיים היא כמעט לא טרחה למלא.
במחברת של שלומית היו בעיקר שמות. של הבחורים עצמם, של ההורים שלהם, של מחותנים וחברים וכתובות מגורים. את העמודה של הפרטים האישיים היא כמעט לא טרחה למלא.
“היא בת שלושים, אלישבע!” היא גערה בי כשנופפתי מולה בעמודה הריקה. “באמת משנה אם החבר שלו אומר במפורש שיש לו חוש הומור, או שהוא רק מהמהם בתגובה לשאלה הזאת?”
“את לא יכולה להציע לה בחור רציני וקודר!” התלהטתי. “ואל תתפלאי אחר כך כשהיא לא תתייחס ברצינות להצעות!”
“ואת לא יכולה לדעת מראש מה מתאים ומה לא,” התעקשה שלומית. “עם עובדות אי אפשר להתווכח; הוא בן שלושים ושלוש, גבוה, יושב ולומד, האבא מגיד שיעור, האמא מנהלת חנות. אבל להתחיל להכניס כאן תכונות אופי שכל אחד יכול לפרש בצורה אחרת, זה סתם בזבוז זמן. את יודעת יותר טוב ממני כמה פירושים יש למילה ‘פתוח’, למשל. אז בשביל מה להסתבך עם זה? פשוט ניתן לה להיפגש ושתחליט בעצמה!”
“היא לא אוהבת להיפגש סתם ככה,” לחשתי. ידעתי כמה משאבים ואנרגיות לקחה ממנה כל פגישה. כמה סחוטה ומתלבטת היא יצאה מהן. “למה שלא נחסוך לה את הסבל, ולפחות נברר מלמעלה שהוא גם מתאים לה באופי, לא רק בגובה?”
“היא לא ילדה קטנה,” נזף בי גם מנחם בחריפות. נכון שאני ואילה היינו באותו הצד בדרך כלל, אבל את הוויכוחים מולם ניהלתי בכוחות עצמי. “אנחנו לא אמורים לרכך לה את ההצעות רק כדי שהוד מעלתה תסכים להקשיב להן!”
זה לא היה נכון, והם ידעו את זה. אילה לא הייתה בררנית באופן חסר היגיון, והיא לא פסלה הצעות סתם כך.
אבל מותר לה לחפש מישהו שלא יכבה את הצחוק שלה. ולא חשוב בת כמה היא היום.
“מה פירוש ‘אין לך כוח להתלבש?'” הקול שלי חרק ואפרים קימט את מצחו. “יש לך פגישה הערב? ואת לא הולכת???” צליל כעוס של שיחה ממתינה קטע את תחילת התגובה שלה. רציתי לנתק וזהו. לאלץ אותה להתמודד עם מנחם כאן ועכשיו.
“…להם חתונה,” היא נאנחה כאילו תכננה למתוח אותי עוד קצת, ופתאום מאסה בכל זה. “מנחם ביקש שאגיע לשמור על הילדים כי סימי לא השיגה בייביסיטר והיא רוצה ליהנות בחתונה של אחותה.”
“אז הוא מזמין אותך?” הכעס שלי דילג במיומנות אל אחי הגדול. הוא לא מתבייש? יש הסכם בלתי כתוב שכל הרווקות חתמו עליו, שלא מזמינים אותן לשמור על ילדים באירועים. גם בבית לא כל כך, אלא אם כן הן מתנדבות מעצמן. איך מעז אחי לנדנד לה ככה? ואיך סימי מסוגלת לבקש ממנו לעשות את זה?
צליל השיחה הממתינה עבר אלי. שלומית. “טוב, מתקשרים אלי. בהצלחה, אילה. ואת לא חייבת לעשות שום דבר שאת לא רוצה, תזכרי את זה.”
“אילה דיברה איתך?” שלומית התנשפה מיד כשעניתי.
“כן, הרגע. למה?”
“כי אנחנו מנסים לדאוג שהיא תגיע לחתונה של אחות של סימי. יש שדכנית שכבר נמצאת שם ורוצה לראות אותה. יש לה כמה רעיונות טובים, אבל היא מוכרחה לפגוש את אילה קודם. אז מנחם ביקש ממנה והיא…”
“לא רצתה.” לאות הזדחלה לכתפיי. “כמובן, למה שתרצה? אם היא לא רוצה לצאת כדי לפגוש שדכניות, אז בדיוק הילדים של סימי יהוו תמריץ מבחינתה?”
“נכון… אז מה עושים? זה לא נורמלי! הבחורה הזו פשוט לא יוצאת מהבית ואף אחד לא זוכר אותה בכלל.”
“אנשים מתקשרים להציע לפעמים,” הגנתי על אחותי.
“לפעמים…” ביטלה אחותי בבוז. היא ידעה את התדירות טוב ממני. “שמות מעורפלים לא אומרים שום דבר לאף אחד. ‘אילה שטיין’ היא שם. שם טוב אולי, אבל לא משהו שנתקע מול העיניים כשחושבים על שידוך. אבל אם יפגשו אותה, יראו אותה, ידברו איתה – הפנים שלה יצטרפו לשם – ויזכירו לאנשים שהיא קיימת ואפשר להציע לה משהו טוב. ככה זה עובד, אלישבע, ואילה פשוט לא קולטת את זה!”
“עזבו אותה,” ביקשתי. “היא חזרה מאד עייפה היום והיא עוד לא אכלה והיא…”
“בכלל לא אכפת לך ממנה, את שמה לב?” קטעה אותי אחותי הגדולה. “את דואגת לה כאילו היא ילדה קטנה. שתישן, שתאכל, שתקרא, שתהנה. אבל היא רווקה מבוגרת, אלישבע! הדאגה שלך אמורה להיות אחרת לגמרי!”
שתקתי. כי היא צדקה. וכי אני לא טעיתי.
“רגע, מנחם מתקשר לנייד שלי. חכי שנייה, אני עונה לו. הלו? ברצינות? יופי, מצוין, אז אני באה.”
“מה?” התערבתי בשיחה שלהם.
“אילה הסכימה. היא מגיעה לחתונה. אני רצה לשם, כי אני רוצה לוודא שהשדכנית ההיא לא תלך לפני שהיא מגיעה.”
“אני גם באה,” פלטתי בלי לחשוב. בשלב מסוים תבין אילה מה עשו לה האחים שלי. ואז, כשהעיניים הכחולות שלה יתעגלו בעלבון ובחוסר אמון – אני רוצה להיות שם איתה.
“אני גם באה,” פלטתי בלי לחשוב. בשלב מסוים תבין אילה מה עשו לה האחים שלי. ואז, כשהעיניים הכחולות שלה יתעגלו בעלבון ובחוסר אמון – אני רוצה להיות שם איתה.
“מאד חגיגי – אחות רווקה.” ציין אפרים. “מרוויחים כל מיני חתונות אקראיות מדי פעם.”
“טוב, הם גם מחותנים שלנו.” תפסתי כמה קצוות פאה בקליפס. “ואם התוכנית של האחים שלי תצליח הערב, כבר לא יהיה קל כל כך לגרור אותה שוב לחתונה נוספת.”
“אולי התכנית שלהם תצליח ממש,” הציע בעלי בספקנות. “ואז כבר לא יהיה צורך בשום תכנית בכלל.”
בהיתי בו, תיק העור נדבק לכף ידי. ולרגע עלה בראשי חיזיון שלה, בלבן ובזהב. התמונה הזו העתיקה את נשימתי לרגע. בשביל החלום השברירי הזה, אני חייבת להמשיך הלאה. למרות האחים שלי. על אף אילה. כולנו מוכרחים. ולא חשוב כמה היא תכעס עלינו בדרך.
זו הייתה טעות לבוא. כשהתנשפתי במעלה הרחוב לכיוון האולמות, ותזמורת קצבית הכתיבה את צעדיי – תהיתי אם אני לא צריכה לחזור בריצה לכיוון השני. אילה איבדה מזמן את האמון בשלומית ובמנחם. במעומעם היא הייתה מרוצה שמישהו דואג לשידוכים שלה – אבל לצדם היא הפכה לדרוכה ומתגוננת. הם רצו לראות אותה נשואה, ואילה הייתה מכשול בדרך למטרה הזו.
עלי היא סמכה. בינתיים. אבל הערב הזה, כשאתייצב ליד שלומית וסימי, אצטרך לספוג את ההבעה הנבגדת שתופנה גם אלי.
“השדכנית פה!” שלומית נופפה אלי כשפילסתי את דרכי אליה. “ראיתי אותה לפני שנייה אבל עוד לא אמרתי לה שלום. ראית את אילה?”
שתינו הסתכלנו לכל הכיוונים. סימי גיסתי ישבה עם ילדיה, רגועה ואמהית. היא ממש אהבה להאכיל אותם, ונהנתה מכל שנייה שהם היו קרובים אליה. איך האמינה אילה שהיא רוצה ליהנות בלעדיהם בחתונה?
קבוצת נערות נרגשת נפלה זו על צווארי זו בחיבוקים נסערים. הן הצהירו שהן לא מאמינות ורק אתמול ראו אותה בחנות ולא ראו עליה כלום. הנחתי שחברה משותפת הודיעה כרגע על אירוסיה.
“אוי!” שלומית נאנקה פתאום וידה מעכה את זרועי.
עקבתי אחרי מבטה וראיתי את אחותי.
היא דשדשה פנימה בנעלי ספורט וורודות, בצעדים שנראו כמעט מרדניים. שערה הבלונדיני היה רופף על קודקודה בפקעת מבולגנת, ומשקפי הבית שלה – אלה שהיא כמעט לא מרכיבה – נחו על גשר אפה.
“מה. עובר. עליה.” סיננה אחותי ועיניה ירדו לאיטן אל החצאית המשופשפת.
“היא הגיעה כבייביסיטר!” גוננתי עליה אוטומטית. האצבעות שלי פקקו זו את זו ברעש. “היא לא רצתה ללכלך בגדים יפים כשהיא תשמור על ילדים והיא צריכה משקפיים כדי לזהות אנשים והיא לא ידעה שיהיה כאן מישהו אז…”
“תמיד יש מישהו.” שלומית לחצה חזק יותר על זרועי. “תמיד. ואתן צריכות להפנים את זה סוף סוף. זאת חתונה, אלישבע!” הקול שלה היה גבוה מלחישה, ורק התזמורת הגנה עלינו. “מי מגיע ככה לחתונה?”
מי. מי שהכריחו אותו וגררו אותו מהמיטה בתחנונים והבטחות ולא הזהירו אותו להתלבש יפה.
“פרומט!” גנחה שלומית. השדכנית בפאה הבהירה היטיבה את משקפיה ונעה לעברנו בכבדות.
“מזל טוב לאחיות לבית שטיין!” היא קראה אלינו מרחוק.
“היא עוד שנייה רואה אותה!” לחששה שלומית בחרדה. שתינו צפינו באחותנו שעשתה את דרכה אל מרכז האולם ואל פרומט.
“העיקר הפנימיות,” צפצפה אחותי לצדי. “נכון?”
לטשתי מבט בשפתיים המהודקות בנוקשות של אחותי הרווקה ובעיניה הקודרות ששוטטו סביב בחיפוש אחר סימי. “זה העיקר,” הסכמתי וחייכתי אל פרומט המתקרבת לאיטה. “אבל הפנימיות של אילה נראית די ממורמרת כרגע.”
תגובה אחת
סיפור מרתק ונפלא!