אני פוקחת עיניים. שמש מציירת על הקיר שלידי פסים-פסים דרך התריס. המיטה שלידי ריקה, נתי כנראה בתפילה. הילדים ישנים. עוצמת בחזרה את העיניים חזק-חזק, ומותחת את הידיים אחורנית ואת הרגליים. אחר כך אני מושכת את השמיכה עד הסנטר ופוקחת שוב את העיניים. ואז, פתאום, אני מעיפה ממני את השמיכה ונעמדת על הרצפה הקרה. הכתפיים שלי ננעלות וגם הלסת.
היום יש לנו תור ליועץ הזוגי ההוא, בגלל הבעיות שיש לנו בשלום בית.
על הרצפה מכנסי הפיג’מה של נתי. אני מרימה אותם, והלסתות שלי נצמדות עוד קצת יותר חזק. אחר כך אני מסדרת את המיטה שלו וגם את המיטה שלי, התנועות שלי חדות ומהירות יותר מתמיד.
*
“את תוכלי לסדר את הבגדים שלך בחדר?” חודש אחרי החתונה נתי ביקש ממני. הוא עמד בפתח המטבח, יד מונחת על הקיר.
“כן, בטח,” טעמתי כף מהמרק. הוא עדיין לא רתח, אבל הטעם היה מעולה. “אני רק אסיים פה משהו.”
“נהדר,” נתי משך כיסא והתיישב עליו, מניח את שתי ידיו על השולחן. “אני פשוט לא מצליח לסדר את כל השמלות והצעיפים והחגורות שיש לך שם.”
הוא צדק, כמובן. היו שם בגדים עוד מהשבע ברכות שלנו. והתיאור שלו שעשע אותי. צחקתי.
“זה לא מצחיק,” היתה לו נימה קצת עייפה, או חסרת סבלנות – עדיין לא ידעתי לזהות מספיק טוב – בין המילים. “יש שם כל כך הרבה בגדים מבולגנים, שאם לא הייתי מסדר אותם לא היה לנו בכלל איפה לישון. איך תוכלי להתגרש יום אחד?”
הסתכלתי עליו במבט מופתע. הוא ניסה בדיוק לגרד איזה לכלוך מהשולחן ולא שם לב למבט שלי. לאט לאט יצאתי מהמטבח, נעלבת.
החדר קיבל אותי בבלגן צבעוני. דבר ראשון פתחתי את התריסים, שייכנס קצת אור ואוויר טרי. אחר כך לקחתי את כל הערימה מהשידה, היא כמעט נפלה משם, והנחתי אותם על גבי בגדים אחרים, שהיו מונחים על מיטתו של נתי. אחר כך הלכתי לכיוון דלת החדר, מאחוריה, באופן שהפריע לה להיות פתוחה עד הסוף, היו תלויים עוד כמה בגדים.
חלק מהם תכננתי ללבוש שוב לאחר שיתאווררו מעט. לא חשבתי שכדאי יהיה לכבס אותם אחרי לבישה של שעתיים בערך, וגם לא רציתי להחזיר אותם לארון. עכשיו עוד יותר לא רציתי להחזיר אותם לארון, וגם הגעיל אותי ללבוש אותם. הם היו מאובקים לאחר הזמן שחלף.
“לקחת את כל אלה לכביסה?” נתי נכנס לחדר ענייני מאוד. הוא סימן בעזרת הסנטר שלו לכיוון הר קטן שהצמחתי על הרצפה.
“אהה,” המהמתי לאישור. לא התחשק לי לענות לו, הייתי פגועה עדיין.
נתי השתוחח, תפס את ההר והלך איתו לכיוון מרפסת השירות. אני המשכתי לסדר את הארון. זה היה משעמם מאוד ובלתי נגמר לחלוטין. אבל לא רציתי שנתי יבוא לפטפט איתי, למשל. כעסתי עליו. והוא היה עסוק בדברים אחרים.
נתי השתוחח, תפס את ההר והלך איתו לכיוון מרפסת השירות. אני המשכתי לסדר את הארון. זה היה משעמם מאוד ובלתי נגמר לחלוטין. אבל לא רציתי שנתי יבוא לפטפט איתי, למשל. כעסתי עליו. והוא היה עסוק בדברים אחרים.
*
“בוקר טוב, אבי. בוקר טוב זהבי,” אני קוראת כשאני נכנסת לחדר הילדים. כשאני מרימה את התריס הוא נשטף באור בהיר, ושני הילדים שלי זעים במיטותיהם.
אבי ממלמל משהו, מתהפך על הצד, ומושך את השמיכה עד העיניים. זהבי שוכבת על הגב. היא פוקחת את עיניה ומסתכלת על התקרה במבט ישנוני ומטושטש.
“בוקר טוב ילדונת,” אני מחבקת אותה והכתפיים שלי מתרפות מעט. היא הכי מתוקה כך, במצב החצי ישן הזה.
זהבי משמיעה קול צפצפני.
אני מחזירה אותה למיטה שלה ומכסה אותה בתנועה מרושלת. שיתאוששו שניהם.
בינתיים אני פוסעת למטבח, מחממת את המים בקומקום ומתחילה להכין את האוכל בתיקים של שניהם.
“בוקר טוב,” נתי נכנס הביתה, העיניים שלו נעות במהירות על כותרות העיתון שבידו.
“בוקר טוב,” אני מרגישה את כל המתח האצור בגוף שלי עובר דרך הקול. אבל נתי לא שם לב, או שהוא מעדיף להתעלם כרגע.
קולות של טפיפות רגליים קטנטנות, יחפות, נכנסות לטווח השמיעה שלי, וחלקיק שניה אחר כך זהבי מחבקת את הרגליים שלי. התלתלים שלה, איומים ביותר, נתחבים בכוח אל החצאית שלי.
“בוקר טוב, זהבי,” אני מלטפת את השיער הנפוח שלה, “בואי נבחר בגדים, לך ולאבי.”
*
יחד עם הלידה של אבי, נולדו לתוך ביתנו עוד המוני בגדים קטנים ומעצבנים. אהבתי להלביש אותו. אהבתי להחליף לו בגדים. אהבתי אפילו להריח את הבגדים שלו לאחר הכביסה.
לא הצלחתי להתמודד ולסדר אותם בארון.
“אני כבר אסדר את הבגדים האלה,” אמרתי לנתי בנימה מתנצלת, כשראיתי שהוא מחפש מקום לשבת.
“זה בסדר,” נתי הניח את כוס הקפה שלו על השולחן, ואז דחף את ערימת הבגדים לצד אחד של הספה, והתיישב לידה. הוא התחיל לקפל גופיות קטנות במהירות.
“אני אעזור לך,” מלמלתי תוך כדי שהעברתי את אבי לעגלה שלו.
התיישבתי גם אני, בקצה השני, מעבר להר הבגדים, והתחלתי לקפל מכנסונים קטנים. שלושה קיפלתי לא רע, אבל כשהנחתי עליהם את הרביעי, המגדל התמוטט.
“אני לא סובלת לקפל בגדים,” דחפתי את הערימה המפורקת שלי לתוך הבלגן של הבגדים. “לא סובלת, ולא יודעת, ולא רוצה לעשות את זה. ואל תשאל אותי מה אעשה כשנתגרש, בסדר?”
“למה שאני אשאל אותך?” דאגה היתה גם במילים של נתי, וגם במבט שלו.
“כי ככה שאלת אותי אחרי החתונה, כשלא הסתדרתי עם הבגדים שלי, בהתחלה,” דפקתי על ערימת הבגדים שוב, בזעף, ובטעות הפלתי ערימת חולצות סימטרית שנתי סידר.
“אני?” נתי הפסיק לקפל והסתכל עלי בתדהמה. “לא יכול להיות, אני שאלתי אותך כזה דבר?”
“כן,” הקול שלי היה מאשים. זה באמת לא היה יפה מצידו לשאול כך.
“באמת, כך שאלתי? זה ממש לא יפה מצידי,” לא שמעתי חרטה בקול שלו, אלא פליאה גדולה. ולמרות זאת, הרגשתי שהיא הרגיעה אותי מעט. אם הוא לא זכר, כנראה שהוא גם לא חשב כך. אולי זה לא היה בכוונה, אז.
“כן.” שוב עניתי, אבל הקול שלי כבר לא היה מאשים. הוא היה הרבה יותר טכני. והדמעה הקטנה שהתעקשה לצוץ בזווית עין ימין התייבשה לה בלי שנגעתי בה אפילו.
קול בכי קטן עלה מהעגלה, פטר אותי מהצורך להמשיך לקפל את הכביסה. נתי קיפל, נתי גם הכניס לארון.
*
“בואי זהבי,” אני מוציאה לה שמלה קטנה בגוון אפרסקי, “בואי נתלבש.”
“לא את זה,” הילדונת מנענעת בראשה.
אני מתעלמת, מנסה להעביר את השמלה דרך הראש המתנועע מצד לצד. היא דוחפת את הידיים שלי, ואני נכנעת. מניחה את השמלה על המיטה של אבי, לידה.
“איזה בגד את רוצה?”
אחרי שזהבי מסרבת גם לבגד הכחול עם הפרחים וגם למכנסיים והחולצה בכתום-לבן, אנחנו מתפשרות על שמלה שבתית פשוטה. אני מקווה שהיא לא תהרוס אותה בגן.
“עזבי, אני אכניס לארון. מתחיל להיות לנו מאוחר,” נתי מושיט יד לכיוון הבגדים שאני מקפלת במהירות.
“העיקר את הפיג’מה שלך לא הרמת,” אני לא מבינה למה אני נשמעת ממורמרת פתאום, רק שמה לב ששוב הכתפיים שלי תפוסות, וגם הלסת ננעלת באופן שרופאת השיניים שלי לא תאהב במיוחד.
נתי מרים אלי מבט תוהה.
*
לאט לאט התרגלתי לחיים בתור אם, עם תינוק משלי. גם המטלות החדשות הפכו אפשריות פתאום.
“ראית?” קיבלתי את נתי ערב אחד, כשחזר הביתה, בשמחה. “קיפלתי לך את כל הבגדים והכנסתי לארון.”
“הבגדים שלי?” נתי לא הבין מה האושר הגדול.
“הבגדים של אבי,” המשכתי לשמוח. “הספקתי מאוד יפה היום.”
“אז קיפלת לאבי, לא לי. כל הכבוד! הוא היה ילד טוב היום?” נתי המשיך למטבח, הוריד כוס מהמייבש ומילא בה מים.
“קיפלתי לעצמי,” הלכתי אחריו, מרגישה איך הלחיים שלי מתחממות במבוכה, “קיפלתי לאבי. ואתה צודק, זו לא העבודה שלך דווקא למרות שעשית את זה עד עכשיו. לכולנו נעים יותר שהבית מסודר.”
אז הבטחתי לעצמי שאקח את תפקיד קיפול הכביסה וסידור הבגדים על כתפי מחדש. אבל לא תמיד הצלחתי עם זה. לפעמים הצלחתי יותר, לפעמים פחות.
ואז נולדה זהבי, וערערה לי את הכל.
“את חלשה, וזה בסדר,” נתי לא הבין מה אני עושה עסק מזה שהוא מסדר את הבגדים של התינוקת החדשה.
“בעוד שנתיים נתגרש,” הרגשתי לחץ גדול, “ואני אצטרך להסתדר עם כל הבגדים שיהיו להם, בלעדיך. נכון?”
“לא בטוח,” נתי ענה לי בשלווה גדולה.
הרמתי מבט מופתע. “מה לא בטוח?” לא בטוח שנתגרש? הרשיתי לעצמי להתענג לרגע על המילים שלו, לקוות דרכן.
“לא בטוח שזה יהיה מסובך כל כך,” הוא חייך ושילב ידיים, “קודם כל, חצי מהבגדים שלהם יהיו אצלי בבית. וחוץ מזה, לא תצטרכי להיות כל היום סביבם. הם כבר יהיו הרבה יותר גדולים, חצי מהזמן הם יהיו אצלי, ובכלל – גם את תרגישי כבר נהדר. זה פשוט לא קשור, ליבי. עכשיו את יולדת, תני את זה לי.”
לא המשכתי להקשיב לדבריו. לא רציתי להתגרש, גם אם אצטרך בגלל זה לקפל כפליים כביסה ולסדר ארונות כל ימי ולא רק חצי שבוע.
*
“היה לי מאוד קשה לקום הבוקר,” נתי מספר לי בדרך לאוטובוס. “עד שנרדמתי בלילה, לקח לי המון זמן. הייתי במתח גדול מהפגישה שיש לנו היום. וכשקמתי, מיהרתי כל כך לתפילה, שאפילו לא היה לי זמן להרים את הפיג’מה שלי.”
“אה,” אני מבינה באיחור קל מדוע הוא מספר לי את כל זה.
“ראיתי שהתעצבנת,” הוא מוסיף.
“נכון,” אני לא מוצאת טעם להכחיש. “כי כל החיים מאז שהתחתנו, אני רק מנסה להיות בסדר עם הבגדים. ותמיד אני מרגישה לא מספיק בסדר, ולא מספיק טובה. ואז אתה מרשה לעצמך להיות אפילו יותר גרוע ממני.”
הוא מחייך. אני רואה שהוא מנסה לא להפגין את החיוך שלו, וזה מעצבן אותי שוב.
“זה לא מצחיק,” אני אומרת לו.
“ברור שלא,” הוא ממשיך לחייך.
אני שותקת בזעף.
אוטובוס מגיע מעבר לעיקול הרחוב, עוצר בתחנה. אנחנו עולים בשקט, נעמדים ליד הדלת האחורית, בין אזור הנשים לאזור הגברים, וממשיכים לשתוק.
“יורדים כאן?” רק לקראת סוף הנסיעה אני מוצאת את קולי.
“כן,” אני מצליחה לשמוע את המתח של נתי גם בהברה הבודדת שהוא משמיע.
*
“שומעת?” נתי כמעט דילג כשהוא נכנס הביתה.
“שומעת, שומעת,” עניתי לו בטון מבודח. “מה קרה?”
“אחות של חבר שלי בכולל לומדת עכשיו ייעוץ ארגוני. אבל לא של ארגונים גדולים אלא של בתים. שמעת על דבר כזה?”
“כן,” לא הבנתי מה מרגש כל כך.
“בקיצור, היא מחפשת משפחות לעשות אצלן את הסטאז’. היא מסדרת את כל הארונות בצורה שיהיה מאוד קל לשמר את זה. יש לה שיטות חדשניות והרבה ידע. והיא מחפשת גם הורים צעירים כדי שיהיה לה ניסיון. חשבתי שזה יכול להיות נחמד בשבילנו, מה את אומרת?”
“מה אני אומרת שמה?” התבלבלתי פתאום.
“שהיא תעשה אצלנו סטאז’.”
“אצלנו?” נחרדתי, “שהיא תציץ לכל הארונות שלנו? שתסדר בשבילנו? מה פתאום.”
“למה?” נתי נראה מאוכזב, “איזה סודות יש לנו בארונות? זה שהם מבולגנים קצת? היא תמיד עובדת עם משפחות ובלגן, את לא צריכה לדאוג.”
ידעתי שנתי לא מתכוון להעליב אותי, אבל נעלבתי.
“הארונות שלנו לא מבולגנים,” הייתי חייבת קודם למחות על כבודי, “ואני לא רוצה אף אחת שתסדר לי את הארונות!” דמיינתי מישהי שמגיעה לקפל את כל הבגדים שלי, כולל כולם. זה ממש לא התאים לי.
“ואם היא רק תיתן ייעוץ ולא תסדר?” הוא ניסה בכל זאת.
“לא רוצה ייעוץ, אם זה להכניס מישהו לתוך הארונות הפרטיים שלי. בסדר?” הרגשתי שעוד רגע אני מתפרצת עליו.
“טוב,” נתי לא התעקש, “רציתי לעזור לו. אם זה לא נוח לך, אז לא.”
*
“אולי נחזור הביתה?” אני מציעה לנתי כשאנחנו עומדים מול הכתובת שלנו.
“לחזור הביתה?” הוא מהדהד את השאלה שלי.
“כן. אני לא רוצה לשתף אף אחד בזוגיות שלנו. זה החיים הפרטיים שלי, לא רוצה שאף אחד יכנס לתוכם.”
“את צודקת,” הוא מסתובב אלי, רגל אחת על מדרגות הכניסה לבניין.
“אז נחזור?” אני נבהלת.
“את רוצה?” הוא שואל אותי, תוחב יד לכיסו.
“אני רוצה,” יבבה יללנית יוצאת לי מהפה, “אבל אין ברירה, נכון?”
הוא מהנהן, ושנינו עולים במדרגות, עוברים על פני פרוזדור קצר, ונעמדים מול דלת שהיתה פעם, כנראה, מחסן.
אני נוקשת על הדלת בהיסוס. מאחורי נתי עומד, ידו האחת מחזיקה טישו מהוה שמצא כנראה בכיס. היד השניה מפוררת אותו לאבקה.
יש לי רצון עז לתפוס את בעלי בשתי ידיים ולברוח מכאן. או לפחות לתאם איתו שוב, שלא משנה מה יהיה, אנחנו נישאר ביחד, למרות הכל.
יש לי רצון עז לתפוס את בעלי בשתי ידיים ולברוח מכאן. או לפחות לתאם איתו שוב, שלא משנה מה יהיה, אנחנו נישאר ביחד, למרות הכל.
אבל קול רם מעבר לדלת מזמין אותנו להיכנס.
החדר בפנים צבוע לבן. חלון גבוה מדי ליד שולחן עם כיסא משרדי. שתי כיסאות לפניו, ועוד ספה ושתי כורסאות.
“שלום,” הגבר שמקבל את פנינו יושב מאחורי השולחן על כיסא משרדי. “תבחרו היכן אתם רוצים לשבת.”
אני מתיישבת ראשונה בכיסא החיצוני, ליד השולחן. נתי עוקף אותי ומתיישב בכיסא הפנימי, ואני מקרבת את זה שלי אליו. קרוב קרוב. אנחנו נהיה שניים ביחד, מול אחד. לא משנה מה הוא יגיד. לי יש את נתי, ולנתי יש אותי. ושנינו אוהבים זה את זה.
“משפחת סלע?” שואל הגבר.
“כן,” נתי מספיק לענות לפני. “אני נתי, וזו אשתי, ליבי.”
“נעים מאוד,” הוא מחייך אלינו. “רוצים לשתות משהו?”
הפה שלי יבש, אבל אני לא מסוגלת להכניס אליו כלום.
“מה הביא אתכם לכאן?” הוא שואל אותנו.
“הבת שלנו כבר בת שנתיים,” אני מתחילה בשקט, מאבדת קצת מילים, “ואנחנו לא רוצים להתגרש.”
יש שקט בחדר. אני שומעת שעון מתקתק מאחורי. על מדף בצד יש אקווריום קטן עם דגיג אחד, בודד. מאחורי היועץ יש עוד שני מדפים מלאים בספרים, רובם באנגלית, מעט מהם בעברית. נראה שהספרים בעברית עוסקים בעיקר בהורות ובפסיכולוגיה. הספרים באנגלית מגוונים הרבה יותר. אחד לפחות נראה כמו ספר תחביר, ועוד כמה כמו ספרי מתח זול.
“ומה אתם רוצים, בעצם?” הוא שואל פתאום.
“אנחנו,” אני מתבלבלת פתאום. לא מצליחה לסדר לעצמי את המילים, לא יודעת איך לומר אותם למישהו אחר. ועוד זר.
“שכל אחד ידבר על עצמו,” מציע היועץ בפשטות. “מה את רוצה? מה אתה רוצה?”
אני חושבת רגע.
“אני רוצה,” המילים של נתי לידי מהוססות, מתלבטות, “אני רוצה שיהיה לנו כוח, או יכולת, להתגרש. כרגע אני לא מסוגל, לא רואה את עצמי עושה את זה. אני גם לא רואה איך אשתי עוברת את זה. הייתי רוצה שנוכל לעשות מה שצריך לעשות, בשביל הילדים ובשביל עצמנו.”
אני מסתכלת על הבעל שלי, שנושך את השפה התחתונה שלו בעצבנות, לא מסתכל עלי בחזרה. המבט שלי משוטט לכיוון האיש הזר היושב מולנו, נשען אחורנית בכיסא המנהלים שלו, והכרס שלו מלטפת את השולחן כשהוא נע בעדינות מצד לצד עם הכיסא.
“ומה הגברת רוצה?” שואל אותי היועץ.
אני לא עונה. לא נעים לי לומר את האמת. אבל הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו, זה לצרוח. לצרוח בקול גדול, ובלי להפסיק אפילו כדי לנשום.
