אם היא כבר כאן, אולי תלך לסבא וסבתא.
כבר חודשיים לא ראתה אותם.
התגעגעה לדירה הקטנה, לריח הנפטלין שהשתחרר מן הארונות. לזמן שנעצר בבית הקטן מלכת. סבא לפעמים היה דוחף לה איזה שטר. סבתא היתה מכריחה אותה לאכול משהו. תמיד היה לה סיר מרק על הכיריים, או היתה מחממת בשבילה משהו טעים במיקרוגל.
אבל אם היא תלך אליהם, הם יספרו לאמא שלה שהיא היתה אצלם. וההורים שלה יכעסו שנסעה בלי רשות. אבא שלה יתרגז שבזבזה את היתרה ברב־קו.
כל כך רצתה לפגוש אותם, וגם היתה כבר רעבה וקיוותה לארוחה חמה. אבל זה יהיה טעות. זה מסוכן מדי. אסור לה לעשות שטויות.
אבל לא רצתה ללכת הביתה. עכשו שעשתה את כל הדרך לפה.
אולי תלך אל הים.
לא, תלך לראות את הבית שלה.
רצתה לראות שוב את הבית. הוא לא היה גדול והיה רחוק מלהיות מפואר, אבל עכשו נראה לה ארמון לעומת המאורה הזו שהם גרים בה.
אוטובוס עצר לידה. עלתה בלי לחשוב. תרד היכן שתרד. כל מקום כאן הוא פיסת עבר. כל גל נושא לה מזכרת.
ליד המרכז המסחרי ירדה. חצתה את המפרצית של תחנת המוניות. עקפה את שורת הבניינים מאחור וירדה לעבר הפארק.
זו היתה הרגשה משונה, לשוטט בלי שאף אחד ידע. ללכת לאיבוד בלי לתת דין וחשבון לעולם.
ההרפתקה התחילה למצוא חן בעיניה.
חצתה את הפארק. כאן בילתה נתחים שלמים מהזמן שלה. בפרט בערב פסח, כששמרה על נתנאל והלל בזמן שאמא שלה התמודדה עם הנקיונות. מתחה אוהלים בין העצים עם בנות השכנים מחבל ושמיכות ישנות. צפתה בשובבים של השכונה מטפסים על העצים.
פתאום נזכרה בחיים טובים.
הוא היה מלך הפארק. כמעט תמיד היה שם. מתרוצץ ללא הפסקה ומתפרע על המתקנים. הוא היה עגלגל וכבד אבל גמיש במפתיע. מטפס על הענפים הכי גבוהים, מוריד את הלב לאמא שלו, הרבנית אשת האדמו”ר. הוא היה הבן היחיד שלה, שנולד לה אחרי עשרות שנים של ציפיה.
הוא היה מלך הפארק. כמעט תמיד היה שם. מתרוצץ ללא הפסקה ומתפרע על המתקנים. הוא היה עגלגל וכבד אבל גמיש במפתיע. מטפס על הענפים הכי גבוהים, מוריד את הלב לאמא שלו, הרבנית אשת האדמו”ר. הוא היה הבן היחיד שלה, שנולד אחרי עשרות שנים של ציפיה.
את האדמו”ר כמעט לא היה אפשר לראות. הבית הקטן שלהם היה חבוי ברחוב צדדי, ולפעמים בדרך למכולת היתה רואה את התור של הבאים אליו משתרך עד לכביש. בפעמים הספורות שהאדמו”ר יצא מהבית, היה הולך עם הגלימה מעל הראש ונועץ את העיניים ברצפה, והמשמש היה מוליך אותו בדרך, ומוודא שאנשים לא יעצרו אותו כל רגע. אנשים ברחוב היו נעמדים, ומפריחים נשיקה לעבר דמותו הלבנה. היה נדיר לראות את הרב בחוץ. המשמש, איש בעל זקן ארוך עם ראסטות, ניהל את העניינים ברמה. הוא היה יוצא ובא, מסדיר את התורים, מקבל את הפתקים, ואומר לאנשים מה הרב אמר, בימים שהרב לא יכול היה לקבל אותם ישירות.
אבל את הרבנית דוקא ראתה הרבה. היא היתה יוצאת לחפש אחרי התכשיט שלה מדי יום, והקריאות שלה, חיים טובים! חיים טובים! היו חלק משגרת הרחוב. תמיד קטפה אותו מאיזו צמרת עץ, או תפסה אותו בעיצומו של מרדף אחרי חתול. ותמיד היה לה סנדויץ’ ביד בשבילו.
ויום אחד טיפס על העץ הכי גבוה בפארק, וכנראה מתח את הסבלנות של המכנסיים מעבר לגבול המותר, ולמול עיניהם המשתאות של מעריציו הם הפכו לחצאית. חיים טובים החליק מהר מהעץ ודידה עם מכנסי החצאית האלו אל הבית, וכל הילדים רדפו אחריו כל הדרך בקריאות עידוד אינדיאניות עד שנבלע בין המון הממתינים לברכה.
אחרי בר המצוה שלו הוא פתאום התרצן. היה חוזר הביתה עם הראש למטה, שלא יראה מראות אסורים. וכבר לא היה כל כך עגלגל. כנראה שבישיבה לא רצו אחריו עם סנדויצ’ים. ואנשים אמרו שכשהוא יגדל הוא יירש את אבא שלו ויהיה האדמו”ר הבא.
בטח כל הילדים שרצו אחריו וצחקו לו יעמדו בתור שישתרך עד לכביש ויבקשו ממנו ברכות. ובספרים יכתבו עליו, במעלליו יתנכר נער. ואיש לא יזכיר את החצאית.
לפני שהם עברו לירושלים, אמא שלה באה לרבנית לשאול מה לעשות. והרבנית אמרה שהיא תלך אחרי בעלה ותהיה להם הרבה ברכה. היא שמעה את אמא שלה מספרת על זה לאחותה בטלפון. כעת תהתה לעצמה אם הענין הזה של הברכה כלל גם אותה את רננה. ואולי תלך לרבנית ותבקש עדכון של ההבטחה, כי אולי הרבנית לא הבינה שיש גם ילדים לארוז ולקחת.
*
עכשו עמדה ברחבה של הבנין. חיפשה בעיניה את חלונות הבית. שלבי התריס היו מורמים, אבל לא הצליחה לראות תנועות. קיוותה שהדיירים החדשים נמצאים.
היא תעלה, ותבקש להיכנס לביקור קצר. תגיד שהיא הבת של המשכירים.
ואם הם יגידו לאבא שלה שהיתה כאן?
למה שיגידו? היא לא עושה שום דבר חריג. מותר לה לראות את הבית. הוא היה שלה עד לא מזמן.
ומקסימום אם ההורים שלה ישאלו, תגיד שמה פתאום, היא היתה היום בלימודים. זה לא יהיה שקר.
היא רק רוצה לראות את הבית שגרה בו. לגעת בקירות של החדר שלה. להסתכל מהחלון בפעם האחרונה.
נכנסה לבנין.
האופניים השחורים החלודים של אבא שלה היו עוד קשורים לדלת השבכה של המחסן שמתחת לגרם המדרגות. הם היו מעוקמים ונראה שמישהו גילה בהם ענין בהיעדרם. אולי ניסה לשחרר את המנעול, במחשבה שכבר אין להם דורש.
האופניים השחורים החלודים של אבא שלה היו עוד קשורים לדלת השבכה של המחסן שמתחת לגרם המדרגות. הם היו מעוקמים ונראה שמישהו גילה בהם ענין בהיעדרם. אולי ניסה לשחרר את המנעול, במחשבה שאין להם דורש.
בשנים האחרונות כמעט לא היו בשימוש. פעם פעם, כשאבא שלה היה יותר צעיר, היה רוכב עליהם הרבה. כשהיתה קטנה היה אוסף אותה מהגן בימים שאמא שלה עבדה עד מאוחר. היא היתה יושבת על הסבָּל מאחורה, והוא היה אומר לה תחזיקי חזק ומתחיל לדווש לאורך הרחובות. הרוח היתה רצה לתוך פניה ומסתכסכת עם הזעה של קיץ שעל המצח, מאווררת את שערה הלח ומנסה לגנוב אותו. והיא היתה לוגמת את האויר הממהר והשיער שלה היה רץ עם הרוח אחורה, הרחובות היו רצים אחורה גם כן, בתי השיכון האפורים, האנשים עם הסלים, המכוניות החונות משני צדי המדרכות. פתחי החנויות האפלוליים ודליי הפרחים מתחת לשמשיות ירוקות, וכל הדברים שהיו ברחוב. הכל היה רץ רץ רץ והיא מחזיקה חזק ולא מפחדת. מושב פסי המתכת היה לא נוח ודי הציק לה, ובכל זאת תמיד זה נגמר מהר מדי.
לפעמים, בימי שישי, הוא היה עוצר ליד האטליז של גנויאר וקונה שקית של בשר טחון. בערב שבת זה היה יותר זול, כי גנויאר היה שמח להתפטר מהשאריות. האטליז של גנויאר היה כוך קטן ואפל, שחתיכות בשר אדומות ומפורצות בפסים בהירים היו תלויות בו בקרסי ברזל שהשתלשלו מן התקרה. גנויאר היה לוקח שקית ומכניס לתוכה את ידו, וכך היה אוסף את מה שנשאר בקערת המתכת שהזכירה כיור ישן. הוא היה תמיד אומר: בשבילך, שלושים שקל. והיא תהתה למה דוקא בשבילו, אבל גם שמחה על כך שלאבא שלה יש מעמד מיוחד באטליז. וכשיצאו ואבא הושיב אותה בחזרה על הסבל, הוא היה מניח את השקית הקרה על ברכיה, והיא הרגישה חשובה, כאילו היא קנתה את הבשר בעצמה. היתה עולה במדרגות בשמחה ומתפרצת למטבח: אמא, קנינו לך בשר טחון! אמא היתה אומרת, אני אקפיא את זה, אני לא אספיק להכין גם קציצות היום. ואבא היה אומר, נו, כבר קניתי…
ופעם עפה לה הקשת שהיא קיבלה באיזה יומולדת בגן. קשת פלסטיק צהובה בהדפס של חיפושיות אדומות שהיתה רחבה וקצת רופפת. והיא בכתה אבל אבא לא עצר, חשב שהיא סתם מפחדת. אחר כך כשהגיעו והיא אמרה שהקשת עפה, אמר שלא נורא, נקנה לך קשת אחרת. אבל מאז לא היתה לה עוד קשת.
*
עלתה בצעדים זהירים אל הקומה השניה. התפללה בלבה שאף אחד מהשכנים לא יפתח את הדלת, שאף אחד לא יראה אותה.
נעמדה מול דלת הבית. השלט הישן הוחלף ב’כאן גרים בכיף מרינה וליעד’.
קולות פטפוט קלושים של רדיו התגנבו מבפנים וריח חמים של ארוחת צהרים מתבשלת. את הרצפה בצמוד לדלת ריפד שטיחון חצי עגול, ואיזה גדיל מקרמה ירד אליה מפינת הקיר הסמוכה.
לרגע לא היתה בטוחה שזה הבית שלה. מה היא תגיד להם? ואיך תפריע לאנשים האלה באמצע החיים? ומה היא בעצם מחפשת, מה היא רוצה לראות שם?
.
הסתובבה וירדה בלי לדפוק.
נהיה כבר מאוחר. היא צריכה לחזור. השמש כבר חצתה לכיוון מערב והרחוב התמלא בהורים וילדים שחזרו מהגנים ומבתי הספר.
היא כבר לא שייכת לכאן. היא בסך הכל אורחת שבאה לדפוק על דלתות ולהפריע לאנשים. מה היא מחפשת. ומה היא כבר תמצא.
עשתה את הדרך לתחנת האוטובוס.
לא היה בשביל מה להישאר. אבל גם לא היה באמת לאן לחזור.
לא רק ציפורים נודדות יודעות את כאב שתי המולדות.
תגובה אחת
סיפור נוגע ללב..