“מה שלומך, פרומט?” שלומית נעמדה מול פניה וחייכה אל משקפיה בלבביות.
פרומט משכה אותם כלפי מעלה ומצמצה. “ברוך השם, ברוך השם, אין תלונות, כמו שאומרים. אז ככה זה יעבוד מעכשיו? כל פעם שהאחות שלכן לא תבוא, תגיע עוד אחות במקומה? אתן בטוחות שיש לכן מספיק אחיות במלאי?”
אני חייכתי בנימוס, אבל שלומית צחקה ממש. “אוי, זו בדיחה נורא טובה!” היא אמרה בהתפעלות. “נכון, אלישבע?” היא זזה קצת כדי לעמוד ממש בשדה הראייה של פרומט, ואני נעתי לכיוונה כדי לכסות את השטח שנותר.
“נכון!” הנהנתי במרץ. “ממש בדיחה מוצלחת!”
פרומט נראתה מופתעת לרגע, אבל מיד זקפה את כריות הכתפיים המרופדות שלה וניסתה להביט מעל ראשינו.
שלומית דרכה על קצה הנעל שלי. החזרתי לה בעיטה קלה. לא תמיד אני חייבת לספק את התשובות.
“אוהו…” אמרה פרומט לאיטה והלב שלי זינק לגרוני. “הנה היא.”
שלומית התנשפה. אני עצמתי עיניים. אין לי מושג למה טומנות היענים את ראשן בחול, אבל יש משהו בגישה שלהן. כשאסון מתקרב בכל מקרה, אין סיבה לחזות בו מתרגש לפני הזמן.
שלומית התנשפה. אני עצמתי עיניים. אין לי מושג למה טומנות היענים את ראשן בחול, אבל יש משהו בגישה שלהן. כשאסון מתקרב בכל מקרה, אין סיבה לחזות בו מתרגש לפני הזמן.
“היא פשוט נמצאת בכל מקום…” מלמלה פרומט. היא זזה קצת, ושלומית נעה אחריה אוטומטית. “איפה שאני נמצאת, היא שם.”
לא ככה הייתי מגדירה את אילה אחותי, והלב שלי הפשיר קצת כשפניתי לעקוב אחרי מבטה של פרומט.
רבקה, בחליפה שחורה ודקה, עמדה בזרועות שלובות כשעיניה הבהירות נעוצות בקבוצת נערות צוחקת.
בזווית עיני גיליתי את אילה ששוחחה עכשיו עם סימי והנעל הוורודה שלה מתופפת לקצב התזמורת.
“בכל מקום היא נמצאת, אה?” עודדה שלומית בשמחה את כיוון השיחה החדש. הנחתי שאין לה מושג על פרשיית בלוך ושרייבר.
“ועוד איך,” פרומט תחבה כדור קינמון לפיה. “לפני שנתיים, זה היה בסיון אז אני זוכרת, אני הצעתי לשרייבר את הבת של בלוך. איך שהם התרגשו מההצעה הזו! אין לכן מושג! לאמא שלכן סיפרתי על זה, אני חושבת. בכל אופן, עבדתי כמו חמור על השידוך הזה, כמו שאומרים. פעם דיברתי שעתיים על הכסף, ואז בלוך חזרו בהם. ואז עוד שעה עם שרייבר. כל פעם היה סיפור חדש שהייתי צריכה להתערב ולסדר ולתווך עניינים.”
שלומית הנהנה בעיניי פנסים פעורות. ניצלתי את הקשב הלהוט שלה כדי לחפש שוב את אחותי השנייה.
…”ואז הם שמעו איזה סיפור על הדודה ושוב התחרטו. התקף לב כמעט חטפתי מהם, אני אומרת לך! את כל העולם הפכתי כדי להשיג להם מידע. ואז פתאום הם מתקשרים אלי ואומרים לי שרבקה הציעה את השידוך הזה לפניי והיא תנהל אותו. קדחת הציעה אותו! היא פשוט השתלטה עליו איכשהו, לכי תדעי איך. וככה קיבלה מן המוכן את השידוך שלי אחרי כל הנחום תקום שעשו ממני!”
“נורא!” צקצקה שלומית. אישוניה הבזיקו לצד ימין וקלטו משהו ששימח אותה.
הסתכלתי הצידה וראיתי את אילה מנופפת בהקלה לסימי ויוצאת על נעליה ומשקפיה מהאולם.
רבע שעה אחר כך נחלצנו מפרומט, אחרי שהשתכנעה שאנחנו מודעות לכך שהסיפור הזה הוא מזעזע בלשון המעטה ממש.
“מה היא אמרה שם?” מלמלה שלומית כשיצאנו לערב הקריר.
בהיתי בה. “את רצינית? לא הקשבת?”
“לא… איזה הקשבתי. כל הזמן ניסחתי בראש שלי צעקות על אילה. תקשיבי, אנחנו חייבים לעשות משהו. צץ לי איזה רעיון, אז אנחנו הולכים להתאסף אצלך מחר בערב ולדבר עליו.”
“למה אצלי?” התקוממתי.
“כי יש לך רק ילד אחד והוא ישן. אני מודיעה למנחם וסימי, בתקווה שאין שבע ברכות מחר בצד שלהם.”
בתשע כבר ישבו אצלי שלומית וחיים בעלה. סימי ומנחם הגיעו אחרי רבע שעה ואז נכנס גם אפרים.
בזמן שהם חיכו חתכתי במהירות ירקות ותיבלתי גבינה. הקרקרים היו יבשים אבל הם היו, מה שאי אפשר לומר על העוגות.
“אילה לא פה.” הודעתי כשכולם התיישבו.
מנחם גלגל את עיניו ובחן בזהירות מקל מלפפון. “זה הרעיון, פחות או יותר.”
מעכתי את הבוהן. “אני יודעת, רק ש…” איך יכולתי להסביר להם? נכון שהיא לא יכולה להשתתף באספה הזו שנקבעה מאחורי גבה, אבל הייתי חייבת להזכיר אותה איכשהו. לציין את ההיעדרות שלה. את העובדה שכולנו כאן יחד, נשואים ומדברים עליה. והיא לבד.
כולם מרחו באופטימיות גבינה על הקרקרים שלהם, ואז הניחו אותם בחיוך מתנצל על הצלחת מולם.
“אוקיי, אז לא נבזבז זמן,” שלומית כחכחה בגרונה ונגעה במחברת שלה. “כבר כמה חודשים לא הייתה הצעה ראויה לשמה. אני מתקשרת לשדכניות, מזכירה לחברות, לשכנות, לכל מי שאני פוגשת. אבל המציאות היא… שלאילה אין טיפת אינטראקציה חברתית. כשאמא הייתה בחיים היא הייתה מלווה אותה לחתונות לפעמים, יוצאת איתה להליכות. וככה אנשים ידעו שהיא קיימת. אבל היום, אתם יודעים איך זה. היא מעבירה את החיים במשרד ובחדר שלה. חייבים להוציא אותה משם.”
“ניסינו!” התגוננה סימי. היא גלגלה עגבניית שרי גדולה מדי בין אצבעותיה, החזירה אותה בהיחבא והתבוננה בי בתמימות.
“וננסה שוב.” שלומית שילבה את זרועותיה. “אני הולכת לארגן ערב לביבות.”
ערב הלביבות שלנו – טכנית לא היה ערב של לביבות, והוא גם לא נקבע לחנוכה. כשאבא ואמא היו בחיים, חגגנו אותו יחד ביום הנישואין שלהם. אחרי שאמא נפטרה, שלומית התעקשה לחדש אותו. היא טענה שהיום הזה הוא חגיגה של כולנו, למרות שהם לא בחיים. ואין סיבה שנוותר על איחוד משפחתי חד שנתי. קראנו לו ‘ערב לביבות’ פשוט מתוך הרגל. היה קל יותר במקום השם הארוך יותר: ‘ערב משפחתי ביום הנישואין של אבא ואמא שכבר לא בחיים’.
“אנחנו עושים את זה כל שנה,” נאנח מנחם. “אני יכול לצאת בזמן שתדונו על התפריט?”
“לא. כי הפעם יהיו שם שדכניות.”
כולנו בהינו בה. פירורי קרקר נורו על השולחן וסימי השמיעה צליל קטן והמום.
“למה?” ייצגתי את כולם. “איך הן יהיו בערב משפחתי שלנו?”
“כי נקרא להן לְשָם. כל אחד מאיתנו מתחייב עכשיו, במעמד הזה, להשיג שדכנית שתגיע לערב במטרה לצפות באילה ולמצוא לה שידוך.”
“כל אחד?” צפצף בעלה.
“ללא יוצא מן הכלל.” כללה אותו אחותי.
“אנחנו יכולים אממ… להיות שותף?” הצביע מנחם על אשתו בתקווה.
“אין בעיה,” עודדה שלומית ברוחב לב. “אבל תצטרכו להשיג שתיים.”
כולנו שתקנו והתבוננו בה בדממה. שיערתי שאלף השאלות שקופצות לי בראש מתרוצצות עכשיו אצל כולם.
“אפשר לשאול משהו?” ניסה בעלי בעדינות. “איך נסביר לאילה את הנוכחות של… איזה שישה פרצופים זרים בערב המשפחתי שלנו?”
הנהנתי במרץ, כי זו הייתה אחת השאלות שהכי נדחפו כדי לצאת מראשי.
“לא נסביר,” הבהירה אחותי בשלווה. “היא תבין ברגע שתגיע, אבל לא תהיה לה ברירה והיא תהיה חייבת להישאר.”
אילה הייתה לבושה היטב בדרך כלל, והחתונה האומללה אתמול הייתה יוצאת מן הכלל. כנראה רוח המרד הנחתה את אחותי להתלבש באופן כזה. הנחתי ששלומית חשבה גם על הפרט הזה.
“בסדר,” אמר מנחם להפתעתי. “אני מוכן. אבל שאף אחד לא יזמין את קרויזר.”
“לא!” הצטמררה שלומית. “זה מובן מאליו. בשום אופן לא את קרויזר.”
שושנה קרויזר מעולם לא אהבה את אילה. אופן ההתנהגות העליז והמשוחרר שלה עצבן אותה, וההצעות שלה תמיד העליבו את אמא. באופן כללי היא לא חיבבה את המשפחה שלנו.
“היא תיפגע,” ציינה סימי בשקט. “קרויזר הזאת שאתם מדברים עליה. אם היא תשמע על זה.”
כולנו התבוננו בה בחמלה.
“זאת תהיה הקטנה בבעיותינו,” שלומית חייכה בעצב. “בערב הלביבות הזה נצטרך להתמודד עם שש שדכניות שיופתעו לגלות שהן סועדות בחברת הקולגות שלהן. ועם אחות אחת שלנו שכנראה תחליף מנעולים בסופו של הערב.”
*
“זה רעיון גרוע.” טלטלתי את המיטה של דודי.
“רעיון מחריד,” הסכים אפרים והנמיך את הטלטלות שלי לנענועים.
“היו צריכים לקרוא לזה בדיחה, לא רעיון.” העברתי את ידי על לחיו של בני הישן ויצאתי בשקט מהחדר.
“אבל היא לא מצחיקה,” ציין בעלי ויצא אחריי.
“סימי כבר השיגה מישהי,” ערבבתי בנוקשות קפה עם סוכר והכפית שלי חבטה בכוס הזכוכית.
“וגם חיים,” מלמל אפרים. הוא שפשף את מצחו בלאות. “אלישבע, אנחנו לא יכולים להיות היחידים שלא מבינים את שורת המחץ.”
“אני לא יכולה לעשות את זה!” הלחיים שלי התחממו כשרק דמיינתי שיחה כזו. איך סימי העדינה הצליחה לגייס שדכנית אמיתית להצגה של שלומית?
“התחייבנו,” נאנח בעלי. “פרומט לא אופציה, נכון?”
“פחחח. אפילו שלומית לא תחלום לקרוא לה אחרי מה שהיה לנו איתה לאחרונה. היא תיעלב עוד לפני שאסיים את המשפט.”
בעלי הסתכל עלי בחוסר אונים. פערתי את אישוניי כשקלטתי את השם השני מהבהב בעיניו.
“לא!” התחננתי. “אל תגיד שאני צריכה להתקשר ל…”
“רבקה,” הנהן אפרים בצער. “היית אצלה לא מזמן והיא שדכנית מפורסמת ומצליחה מאד. והבטחת שתביאי אליה את אילה.”
“אבל לא ככה!” היד שלי רעדה ומים רותחים ניתזו על אצבעותיי. “לא ל… לגרור אותה בעיניים עצומות!”
רבקה ענתה לי אחרי שני צלצולים.
אגרפתי בכוח את ידי השמאלית והאגודל שלי חרט עיגולים על האמה המקופלת.
“כן.”
“א… ערב טוב. אני… א… האמת שקוראים לי… אני אלישבע גולדמן אבל מה שבאמת רציתי… כלומר… זו לא בדיוק בקשה, יותר אולי… לא יודעת איך לקרוא לזה…”
“נתקי את השיחה,” הציעה רבקה ביובש. הלחיים שלי התלהטו בבת אחת.
“א… שאני?”
“תנתקי, שבי מול דף ועט, תכתבי מה שרצית לומר לי ואז תתקשרי שוב ותקריאי לי ברצף מהדף. ככה לא שייך לנהל שיחה, אלישבע גולדמן.”
“אה, נכון. את צודקת. אז מה שרציתי לבקש… אנחנו עושים ערב לביבות… זאת אומרת, ערב משפחתי.”
“למה?” תהתה רבקה.
“אה… להתגבש, להנות עם המשפחה, לפגוש את כולם יחד. להתאחד.”
“להתלכד,” הרחיבה רבקה בנדיבות את אוצר המילים שלי.
“כן. אז בקיצור, היינו רוצים שתבואי.”
“כי אולי תגלו שאני דודה רבתא של מישהו ונתחבר לאבוקה אחת מאושרת?”
“אה, לא.” בלעתי את רוקי במאמץ. שלומית ניהלה את השיחה הזו. גם סימי. זה מה שנתן לי את הכוח לסיים את המשפט. “כי אחותי, אילה שטיין תגיע, והיא רווקה. הייתי רוצה שתראי אותה ואולי יהיה לך שידוך בשבילה.”
“אה, לא.” בלעתי את רוקי במאמץ. שלומית ניהלה את השיחה הזו. גם סימי. זה מה שנתן לי את הכוח לסיים את המשפט. “כי אחותי, אילה שטיין תגיע, והיא רווקה. הייתי רוצה שתראי אותה ואולי יהיה לך שידוך בשבילה.”
“תזמינו עוד שדכניות חוץ ממני?”
עצמתי את עיניי. איך למען השם היא הבינה? ומה הייתה שלומית עונה על זה?
“אה, כן. אני לא יודעת בדיוק את מי, אבל כנראה יהיו עוד.”
“הבחורה לא יודעת מזה,” הניחה רבקה.
“אה, לא. זה חלק מהעניין.”
“אז לא. זה רעיון גרוע ולא אשתף איתו פעולה. לילה טוב ואיחוד מלבב שיהיה לכם, משפחת שטיין.”
“ברוך השם!” קידמתי בהקלה את אפרים שחזר מערבית. “היא לא הסכימה.”
“אני שמח בשבילה. אבל עדיין תצטרכי לנהל את השיחה הזו שוב עם מישהי אחרת.”
קברתי את פניי בכפות ידיי. “לא מסוגלת.”
אפרים כחכח בגרונו. “הטלפון שלך מצלצל.”
“אה. אוי! זאת היא! היא בטח רוצה לנזוף בי שוב על הרעיון הזה! למה התפתיתי להתקשר למההה!”
“גברת גולדמן?”
נאבקתי בדחף לומר שזו טעות בשיחה. “כן, ערב טוב.”
“מדברת כאן רבקה. שוחחנו מקודם. חשבתי שוב על ההצעה המחרידה שלך.”
“לא היית צריכה!” הבטחתי בחום. “היא באמת מחרידה וזה רעיון גרוע ואני…”
“החלטתי שאעשה את זה. למרות שיש כאן חוסר הגינות והבחורה האומללה וודאי תיפגע מאד. אבל זה לטובתה, ואם אין דרך אחרת, אז כנראה שזה מה שצריך לעשות. לא הכול נעים בחיים, והיא תלמד את זה במוקדם או במאוחר.”
“לא.” הסכמתי בקול חנוק.
“אבל יש לי תנאי, גברת גולדמן.”
הנהנתי, והיא לא שמעה אבל לא היה אכפת לה.
“יש שדכנית אחת, לא יודעת אם שמעת את שמה. פרומט, זה שמה הפרטי. היה לנו סכסוך קטן בעבר. לא משהו רציני בכלל, אבל היא לא מפסיקה לדבר עליו בכל הזדמנות. זה נעשה מעייף עם הזמן. בכל אופן, אני מוכנה לבוא בתנאי שהגברת הזו לא תופיע שם. היא מעבר לכוח הסבל שלי.”
“היא לא תבוא!” הבטחתי. “את יכולה להיות רגועה.”
