קיץ ארוך מדי – פרק ט”ו

רק כשהאוטובוס גנח במעלה הדרך לירושלים התבהרה בה המחשבה. 

היא צריכה תיק. 

היא צריכה להשקיע בכיתה החדשה. היא כל הזמן התגעגעה לחיים הקודמים. כל הזמן עשתה השוואות. כל מה שהיה קשור לירושלים היה רע לה. זה לא אפשר לה להשתלב באמת. היא לא נתנה לעצמה להרגיש חלק מהמקום. עכשו שהיא יודעת שהם נשארים, היא צריכה לעשות את המאמץ. הבנות האלה הן הכיתה החדשה שלה. אין לה ארץ אחרת. אין מה להשוות למה שהיה. היה ונגמר. סה טו.

כיבתה את הכאב שעלה בה. יכול להיות לה טוב. היא תחשוב טוב ויהיה טוב.

הבעיה היא שקשה להשתלב כשהיא נראית כמו בדיחה, עם התיק האומלל הזה שהיא בלחץ כל הזמן להסתיר. היא צריכה להתלבש כמותן, להיראות כמותן. יש קודים שצריך להתאים אליהם. אחרת תמיד תישאר מבחוץ.

היא צריכה לקנות תיק. היא חייבת תיק. 

וגם חצאית תלבושת חדשה. וסניקרס עם סוליה לבנה כמו שכולן. ובגד נורמלי לאחרי צהריים. אבל קודם כל תיק. התיק הזה משפיל אותה, גורם לה ללכת כפופה, מכווצת. להיות במתח כל הזמן. מרגישה את המבטים ננעצים בה בכל פעם שהיא עוברת. היא לא יכולה להיות היא כשהדבר הזה תלוי לה על הכתף. 

כשירדה בתחנה מרכזית, המשיכה בלי לחשוב אל הרכבת הקלה. היתה כבר עייפה, אבל הרגליים שלה פעלו עצמאית. ירדה בתחנת יפו מרכז, וחיפשה בעיניה חנויות של תיקים לאורך הרחוב. 

בחיים לא הלכה כך לבחור לעצמה דברים. את התיק הכחול שלה הם קנו בשוק של יום רביעי בחוף לִידו. בעיר הקודמת אנשים השוויצו במה שהצליחו להשיג בזול. היו מחכים ליום רביעי כדי להשיג מציאות. כאן נראה שאנשים מתגאים שהצליחו לשלם על משהו הכי ביוקר. 

בחיים לא הלכה כך לבחור לעצמה דברים. את התיק הכחול שלה הם קנו בשוק של יום רביעי בחוף לִידו. בעיר הקודמת אנשים השוויצו במה שהצליחו להשיג בזול. היו מחכים ליום רביעי כדי להשיג מציאות. כאן נראה שאנשים מתגאים שהצליחו לשלם על משהו הכי ביוקר. 

אבל אם אלה החוקים של המקום הזה, היא תלמד אותם. היא תעשה דיליט על כל מה שהיא ידעה. על ההרגלים, על הזכרונות. תהיה מרוכזת בלהכיר את העולם החדש. הגשרים נשרפו מאחוריה, והיא תצטרך ללמוד להתמקם במקום החדש בלי להביט לאחור.

נעצרה בפתח של אחת החנויות, שהחצינה את התכולה שלה על חצי מרוחב המדרכה. תיקים וארנקים ועגלות שוק. 

המוכר יצא מאחורי הדלפק ושאל מה היא מחפשת.

היא אמרה, תיק של קיפלינג.

הוא החווה על עמוד מלא תיקי צד שהסמל העגול המוכר מוטבע על הכיסים הקדמיים שלהם. 

TRAVEL, היא קראה את האותיות שעל הסמל. קופיף הפרווה לא היה שם.

לא, קיפלינג אמיתי, הסבירה. 

הוא לא התרגש. הכל אותו דבר, אמר בניע ראש.

בחנה את התיקים. הם היו קטנים ולא דמו לתיקים של שאר הבנות. צבעים המוניים, פשוטים. הקיפלינג של הבנות בסמינר היו אחרים. כל אחד מהם היה יצירת אמנות. היו מוזהבים, או בהדפס של מיקי מאוס, או בשילובי צבעים וצורות. שום תיק לא חזר על עצמו. בימים שבילתה בכיתה בוהה בתיקים של הבנות האחרות, למדה להעריך את האיכות שלהם. בהתחלה הם נראו לה סתם תיקי נסיעה מגושמים והיא לא הבינה מה הקטע. אבל עם הזמן קלטה. הם פשוט נראו טוב. אפילו הדרך שהם רבצו על הרצפה לצד השולחנות היתה חיננית, עם הרצועה הרחבה הספורטיבית שנחה עליהם באלכסון. בימי שישי הבנות היו באות בתיקי צד קטנים שאכלסו בקושי שתי מחברות, קלמר ובקבוק מים. והיא חשבה לעצמה אז, שאם היה לה קיפלינג אמיתי היתה סוחבת אותו כל יום. לכל מקום. מושכת אליה את המבטים הנכונים.

היא פנתה ללכת.

הבחור החווה בראש לצד שמאל ואמר, מקורי יש למטה בקינג ג’ורג’. עוד מאה מטר. 

נדה לאות תודה והמשיכה לכיוון קינג ג’ורג’. מישהו בכובע רוסי ניגן באקורדיון. הדינג דינג של הרכבת הקלה התקרב מולה וחצה את הצומת. אריה אבן צבוע הסתכל עליה במבט אטום. כל כך הרבה חנויות, וקונדיטוריות, ודוכני פלאפל, ומדרכות, וצפירות. כל כך המון דברים לקנות, כל כך מתקפה של שכנועים. ומי שאין לו פשוט לא שייך. המרכז בעיר הקודמת היה נראה לה פעם גדול ומפואר. עכשו הוא התכווץ ונראה פתטי, עושה קולות של גדולים. פה הכל גדול על באמת. רועש, תזזיתי, פקוק. מאיפה יש לירושלמים כל כך הרבה כסף לקנות דברים. ולמה הם צריכים כל כך הרבה. שם תמיד פגשה ברחוב מישהי מוכרת. שכנה, חברה מהכיתה, בת משפחה. כאן היא זרה ומוזרה. מאיפה יש פה כל כך הרבה אנשים. 

נכנסה לחנות. כמעט החמיצה אותה. פעמון דנדן כשפתחה את הדלת והודיע על בואה. היא היתה קטנה וצרה, והמדפים לאורך הקירות אכלסו כל אחד תיק אחד בנפרד. כל החנות חלון ראוה אחד גדול. המוכרת, אשה קטנה ומטופחת שנראתה בבואה של החנות שלה, מדדה אותה מלמעלה למטה כאילו חשבה לעצמה, מה הפרולטריון הזו עושה בחנות שלי, ואז אמרה, איך אפשר לעזור לך? 

היא גמגמה, יש לכם תיקי קיפלינג ל… לסמינר? 

האשה דוקא הבינה למה היא מתכוונת. תיקי צד, אמרה. קמה בלי למהר והובילה אותה אל פנים החנות. 

על המדף מולה היה התיק המוזהב שנורא רצתה, ובמדפים שמתחתיו שני תיקים בצבעים, האחד מנוקד בשחור לבן והשני בכתמי פסטל. 

שלושתם היו יפים כל כך, שהיא עמדה מולם מלאת יראת כבוד ולא אמרה דבר.

אולי מחר אחד מהם כבר יהיה שלה. 

היא תשכנע את אמא שלה ותזכיר שהבטיחה לה. אולי תספיק כבר היום ללכת ולחזור עם כסף. ומחר היא תיכנס לכיתה בצעד יציב, והבנות יחמיאו לה על התיק החדש וישאלו איפה קנית, ויפה לך. ותתחדשי.

והיא תהיה אחת מכולן.

האשה שאלה, להוציא לך?

והיא אמרה, אני רק רוצה לדעת כמה זה.

האשה בחנה את הטיקט. ארבע מאות שבעים ותשעה שקלים, אמרה ביובש.

היא עמדה לרגע חסרת מילים. 

אה… תודה, גמגמה. היד שלה אחזה בכח בתיק הכחול שלצדה. 

אחר כך יצאה. פעמון הדלת דנדן אחריה.

*

הלל לא היה בבית. נתנאל קרא ספר. השליכה את התיק על המיטה. איפה אמא? שאלה אותו, אבל ידעה את התשובה. היא היתה עייפה. מהנסיעה, מהמחשבות החדשות, מכל השיטוטים. היא הלכה ובאה, ראתה עולם, וכעת חזרה כאילו לאותה נקודה. קיוותה שמישהו ישאל מה קורה לה ולמה היא בלי מצב רוח, אבל לא היה ליד מי להיות בלי מצב רוח. אמא שלה היתה סגורה בחדר עם המחשב הנייד ובבית חיכה לה אחר צהריים רגיל עם המטלות הקבועות.

החיים נראו לה תפלים ומשמימים. התיק שלה היה פתאום כל כך ישן, מרופט ומכוער, שלא ידעה איך תלך אתו יום אחד נוסף לסמינר. אבל בינה ובין התיק שרצתה הפריד אוורסט בגובה ארבע מאות שמונים שקל. מאיפה הבנות האלה מביאות כאלה סכומים. ומאיפה היא תביא. אפילו עשרים שקל לקצפת לא היו לה. אם היו, היתה הולכת עם הבנות מהכיתה ומתערבת ביניהן, אפילו שהן לא באמת הזמינו אותה. משתלבת עוד קצת, במקום לבזבז את הזמן על נסיעה למקום שלא חיכה לה. למה כל דבר צריך להיות קשור בכסף. איזה מין חיים אלה, שאם אין לה, אז היא תהיה בתחתית החבית. העיקר אומרים להן תמיד שמה שחשוב הוא האישיות והמעשים הטובים. קל להיות אישיות ולעשות מעשים טובים כשטוב לך. כשלא מודדים אותך במבטים לפני שבכלל עונים לך. 

אז מה היא תעשה?

היא חייבת תיק. זה להיות או לא להיות. 

אבל אין מצב. אבא שלה לא יתן לה כזה סכום. 

אולי תתפשר בכל זאת על החיקוי. מאה ועשר שקל. זה רבע מחיר מהמקורי. תיק בלי שום רייטינג. ובלי קופיף פרווה. אבל בכל זאת תיק. 

אבל מה זה יתן לה, חוץ ממקום לשים בו מחברות? היא תמשיך להיות לא כמו כולם. תישאר חיקוי בעצמה. לא דומה, לא כמעט. מגוחכת, מנסה להיות ולא מצליחה. הכתם יישאר עליה, ילך אתה לכל מקום, כמו חיוך של חתול צ’שייר.

היא חייבת את התיק הזה. זה כרטיס הכניסה שלה לתוך החברה. 

היא יכולה לצרף את העשרים דולר של הדוד בנג’י. כמה זה? בטח לא מספיק. מה עוד? חבל שלא הלכה לסבא וסבתא, אולי היו נותנים לה משהו. 

.

ואולי ההורים שלה יבינו. 

אמא שלה לא אהבה שמפריעים לה בזמן שהיא עובדת. לפני שבוע היא אמרה למימי אחותה בטלפון, שיותר קשה לה בעבודה מהבית, כי במשרד היא יכלה לעשות לעצמה הפסקת קפה ולהתאוורר מדי פעם, אבל כשהיא עובדת מהבית היא סופרת שעות נטו וההפסקות על חשבונה. 

אבל עכשו היתה מוכרחה.

פתחה את הדלת ואמרה, אמא.

כשאמא שלה הרימה עיניים מהמסך היא אמרה מהר, אמא, אני צריכה תיק. 

בחדר עמד ריח דחוס. זה היה חדר ההורים, החדר בלי החלונות, שרק לבני זכוכית בחלק העליון של הקיר אפשרו לקצת אור יום לחדור אליו. היה צריך להשאיר את הדלת פתוחה כדי לאוורר אותו, אבל עכשו אמא שלה עבדה בו והדלת היתה סגורה. 

למה זה דחוף עכשו רננה? היא אמרה. אני באמצע העבודה. תבקשי מאבא כשיגיע. 

סגרה את הדלת לאט. 

עוד פעם תבקשי מאבא.

איך היא תגיד לו שהיא צריכה. שלא יתרגז עליה שיש לה דרישות. 

מה היא אשמה? היא לא רצתה לעבור לכאן.

ולהיות העלובה של הכיתה היא לא מוכנה עוד.

*

כשאבא שלה הגיע כבר היה ערב. הוא היה שקוע בטלפון ונראה עצבני. היא הרגישה שזה לא זמן טוב. אבל אם היא תחכה לזמן טוב השנה כבר תיגמר. 

המתינה שיסיים את שיחת הטלפון, ואז אמרה, אבא אני צריכה תיק. 

הוא אמר, מה?

היא חזרה, אבא אני צריכה תיק. 

מה יש לתיק שלך? הוא שאל. הוא לחץ על הנייד כדי להתקשר למישהו אחר ואפילו לא הרים עיניים לעברה. הלך לכיוון החדר, פתח את הדלת ואמר לאמא שלה, ההוא ביטל. והיא אמרה, מה? והוא אמר, ההזמנת עבודה הגדולה ההיא. הוא ביטל היום. חמש עשרה אלף שקל. 

מה יש לתיק שלך? הוא שאל. הוא לחץ על הנייד כדי להתקשר למישהו אחר ואפילו לא הרים עיניים לעברה. הלך לכיוון החדר, פתח את הדלת ואמר לאמא שלה, ההוא ביטל. והיא אמרה, מה? והוא אמר, ההזמנת עבודה הגדולה ההיא. הוא ביטל היום. חמש עשרה אלף שקל. 

היא הלכה אחריו. 

הוא… הוא הרוס, היא אמרה. ויש עליו כתם… אני כבר לא יכולה ללכת בו לסמינר. ואז הוסיפה באומץ, אמרתי לאמא מזמן, והיא אמרה לי לחכות לראות איזה תיקים הולכים פה… 

לא עכשו, הוא קטע אותה. תחכי עוד קצת.

הוא יצא מהבית כדי להשיג קליטה טובה יותר. 

היא יצאה אחריו. אני חייבת עכשו. אני לא יכולה לחכות עוד.

הלל נכנס במרוצה אל החצר. השער שלו היה סתור, והפנים שלו אדומות. מזמן כבר היה צריך תספורת. אפילו לא שמה לב שעוד לא חזר. הוא נעצר והתבונן בסצנה בעניין. 

איפה היית? אבא שלה אמר.

הלל אמר, אצל חבר שלי יוני. ואז הוסיף, הוא נתן לי באופניים. 

אבא, היא אמרה במאמץ, מכריחה את עצמה לטוות את המשפט עד סופו. זה עולה ארבע… ארבע מאות שמונים שקל. 

הוא הסתובב בחדות. הגבות השחורות שלו התכווצו לפס ארוך וזועם.

ארבע מאות שמונים שקל? תיק? 

חיכתה שיגיד כרגיל, זה עשוי מזהב? או כל חכמה אחרת שהיתה לו בדרך כלל במלאי. אבל הוא לא המשיך להקדיש לזה ענין. אני צריך ללכת להתפלל, אמר. 

ככה זה עולה… היא אמרה בקול מלא בכי. לכל הבנות יש… והתיק שלי כבר הרוס… מזמן…

אז תקחי את הדברים בשקית, הוא הרים את הקול ולא היה אכפת לו שהשכנים שומעים. הכרטיס אשראי חסום. אני ואמא שלך עובדים בלי לנשום. ואת רוצה תיק בארבע מאות שמונים שקל. איפה את חיה!

הוא דחף את הנייד אל כיס החליפה, נכנס הביתה ולקח את המגבעת, הידק אותה אל הראש תוך כדי הליכה ויצא.