נראה לי שחולפות כמה דקות ארוכות, אבל אולי אני טועה. היועץ מסתכל לכיווני, ונתי – לא. הוא מגלגל בין אצבעותיו חוט אחד של הציצית. מעניין איפה הטישו שהיה לו קודם ביד, אולי הוא התפורר עד כדי אבקה ונעלם. הראש שלו מושפל לכיוון רגליו.
“אני רוצה להישאר נשואה,” אני אומרת לבסוף, שומרת על קול שטוח שאינו מרמז כלום על כל מה שמבעבע מתחתיו, אבל הוא נשמע גם קצת אדיש. שיהיה. העיניים שורפות לי, ואני מפנה את האנרגיה שלי לכיוונן. לא למצמץ מדי הרבה, לא לדמוע.
לא לצרוח.
“למה את רוצה להישאר נשואה?” הגבות של היועץ מתרוממות. לרגע נדמה לי שהוא מתפלא, אבל אחר כך אני נזכרת שזה תפקידו, לשבת ולשמוע את הקשיים של כולם. אין סיכוי שהוא עדיין לא פגש מישהי כמוני.
“כי יש לי פה חלל,” יד ימין שלי משרטטת עננים מעל צד שמאל של גופי. ענן אחד אפור מעל הלב, ועוד אחד שחור, כבד, מעל הריאות. “חלל, שרק נתי מצליח למלא. בלעדיו אני רק חצי בן אדם.” הענן השחור מכביד עלי, והנשימות שלי מתקצרות.
“אני שומע,” היועץ מהמהם. הוא נוטל עט ולוחץ על ראשו פעם אחר פעם. “ואת לא רוצה להיות אדם שלם, בלי תלות בבעלך?”
“אני לא מאמינה שזה יקרה,” אני מנענעת בראשי מצד לצד. נראה לי שאחד העננים לפחות מכיל טיפות של גשם. אני מעבירה את ידי על העיניים רק ליתר ביטחון, לוודא שמזג האוויר עדיין בשליטה. “אני פשוט אתהלך ריקנית, קליפה של אדם שלם ובפנים רק חצי. חצי אישה, חצי חור.”
הוא מחייך, והרצון לצרוח שב אלי במלוא עוזו. אני נועלת את הלסתות שלי.
“שמעת מה אשתך אמרה,” עכשיו היועץ פונה לנתי. “מה יש לך לומר על זה?”
נתי מסתכל עליו, הקצב שבו אצבעותיו משחקות עם החוט נעשה מהיר יותר. אחר כך הוא מפנה אלי מבט, נבוך, ואז מחזיר את עיניו לכיוון היועץ.
“אני גם אוהב אותה. גם אני לא מסוגל לחשוב על חיים בלעדיה. אני,” הוא נתקע פתאום ומכחכח, ועוצר.
שלושתנו שותקים.
“אתה?” היועץ מנסה לרמז לנתי להשלים את המשפט. אולי רק מאפשר לו.
“אני,” נתי מסתכל עכשיו קצת למעלה, מעל ראשו של היועץ, במקום שבו הקיר נגמר והתקרה מתחילה. “אני גם מרגיש כמו שהיא תיארה, אני,” ושוב הוא לא מצליח להמשיך.
המצמוץ המהיר שלו גורם לטיפה אחת מענן שלי לחמוק דרך העיניים. אולי זה חוק כלים שלובים, אם אצלו יש טיפה, תהיה אחת גם אצלי. אני מנגבת אותה בתנועה מהירה, שומרת על עיני חזק שלא ימצמצו אף לא לרגע, עוצרת את הדמעות הבאות.
“אבל אתה כן רוצה להתגרש,” היועץ מסתכל עליו.
“אני לא רוצה,” נתי אומר בשקט תבוסתני, “אני מבין שאין ברירה.”
“למה אין ברירה?” הוא מעצבן אותי.
“כי,” הידיים של נתי תומכות במושב הכיסא משני הצדדים והוא מזדקף מעט, “כי יש לנו ילדים, ויש לנו אחריות כלפיהם. כי ליבי צריכה להתחיל למצות את עצמה. מה זאת אומרת למה אין ברירה? הבת שלנו עוד רגע בת שנתיים, והנישואין שלנו מסתיימים. מה לעשות?”
“אפשר להמשיך אותם,” אני אומרת בשקט, לכיוון החצאית של עצמי.
“טכנית ודאי שאפשר,” יש משהו טעון בקול של נתי, שאני לא מזהה. “אבל זה לא דבר שעושים סתם כך. רק אחרי שכלו כל הקיצין.”
*
שבוע השבע ברכות שלנו היה נפלא. ביום שני נסענו ביחד לשבע-ברכות הראשון. סבתא של נתי, מצד אמא שלו, ארגנה לנו חגיגה נהדרת. היה אוכל, היו מעט בני משפחה, חברים של נתי וכמה חברות שלי. והיה לי קשה.
“את מרחפת, ליבי,” דחקה בי אורטל. היא היתה החברה הכי טובה שלי.
“סליחה,” חייכתי חיוך קטן.
“כלה בשבע-ברכות, מה את רוצה ממנה?” אמא שלי נזפה בה בחיוך רחב.
הן המשיכו לדבר על הרחפנות שלי, של זוגות צעירים אחרים. דברו המון. אני כבר לא הקשבתי.
“את שוב מרחפת,” אורטל צחקה מולי, “את צודקת, אין מה לעשות,” היא אמרה לאמא שלי. “אם לא היית כלה, הייתי שואלת אותך על מה את חושבת שעושה לך חיוך כזה, אבל אני יודעת.”
היא לא ידעה על מה חשבתי. אפילו אני לא ידעתי על מה. ידעתי על מי.
“היה נחמד, נכון?” נתי יצא מעזרת הגברים עם כוכבים בעיניים.
“היה נפלא,” הסכמתי איתו. “אבל כל הזמן חשבתי עליך. וחברות שלי צחקו עלי שאני כלה רחפנית.” לא ראיתי את הפרצוף שלי. הנחתי שאני מאושרת כמו נתי, רק שלי יש לבבות בעיניים.
נתי צחק. הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס, אבל כשהגענו אליה, בלי לתאם בינינו פשוט המשכנו הלאה. ברגל.
הגענו הביתה עייפים מאוד.
בשתיים וחצי היינו כבר מוכנים לשינה. דיברנו רק עוד קצת, ונתי נרדם. זה היה כל כך חמוד בעיני שהוא נרדם באמצע משפט. אני לא נרדמתי מיד. שכבתי על הגב, בעיניים פקוחות. מאורעות היום עברו מולי. ארוחת בוקר נחמדה שהשכנה הניחה מאחורי הדלת. אכלנו וצחקנו. אחר כך פטפטנו, ואז הלכנו לנוח כדי שיהיה לנו כוח לערב. לא נרדמנו, המשכנו לפטפט ולצחוק מעצמנו. אחר כך קמנו ואכלנו משהו, ואז התחלנו להתארגן ליציאה. בחרנו ביחד את העניבה של נתי ואת הבגד שלי. התאפרתי, בזמן שנתי עשה למראה פרצופים מאחורי הגב שלי, וגרם לאודם שמרחתי להיראות זוועה. הסרתי את האיפור, כולו, והתחלתי שוב מחדש. אחר כך יצאנו מוקדם, באוטובוס, וטיילנו קצת ברחובות הסובבים את בית הכנסת, עד שנהיה מאוחר והגיעה השעה להיכנס לשבע ברכות.
כל היום הייתי איתו, וברוב הזמן לא היינו חכמים במיוחד או יעילים מאוד. אבל היה לי כל כך טוב.
התהפכתי על הצד, הפנים שלי לכיוון בעלי הטרי. ראיתי את השלווה על פניו. הוא נשם עמוק, בית החזה שלו עלה וירד עם כל נשימה. התחשק לי להעיר אותו, להמשיך לחוות ביחד את עצמנו כזוג צעיר. אבל התגברתי. התהפכתי לצד השני ועצמתי עיניים בקלילות, ניסיתי לישון. אבל השינה לא באה. במקום זה, באו מחשבות מפחידות.
מה יקרה, חשבתי לעצמי, אם פתאום יקרה לנתי משהו? איך נשים אלמנות שורדות את זה? מתחתנים עם מישהו, אוהבים אותו, מרגישים שהוא חלק ממני ואני חלק ממנו, ופתאום הוא נעלם מהחיים מוקדם מדי. בלי לממש את השותפות הזאת עם בן ובת.
מה יקרה, חשבתי לעצמי, אם פתאום יקרה לנתי משהו? איך נשים אלמנות שורדות את זה? מתחתנים עם מישהו, אוהבים אותו, מרגישים שהוא חלק ממני ואני חלק ממנו, ופתאום הוא נעלם מהחיים מוקדם מדי. בלי לממש את השותפות הזאת עם בן ובת.
ניסיתי לכסות את הראש שלי בשמיכה, אבל הפחדים נכנסו אפילו לתוכה. דמיינתי את אמא שלי מחבקת אותי אחרי שקרה-משהו-לנתי. היא לחשה לי מילות ניחומים באוזן.
“לא נורא, ליבי. זה מה שהשם רצה,” היא אמרה לי. “את תוכלי להתחתן עם מישהו אחר, ועוד יהיו לך ילדים, אל תדאגי.”
אני בכיתי בדמיון שלי. בכיתי על הכתף שלה. זה היה מוזר, כי ראיתי את עצמי מהגב, רועדת בלי שליטה, כמו שרואים מישהי אחרת. או אולי – כמו שאני רואה את עצמי במראה ענקית וגדולה. כי הרגשתי את החיבוק הזה שלה, במקביל למראה של עצמי מהצד. אמא ליטפה לי את הכתף.
“אני לא רוצה ילדים ממישהו אחר,” בכיתי חזק, אלפי דמעות ירדו לי על הפנים, אבל לא הרטיבו בכלל את השמלה של אמא. “אני רוצה ילדים רק מנתי. אני אוהבת אותו, אמא.”
“זה בסדר לאהוב בעל,” אמא אמרה לי בדמיון, בדיוק כמו שהיא אמרה לי כמה ימים קודם, כשדיברנו אחרי השיעור האחרון של הדרכת כלות. “זה אפילו טוב לאהוב, זו אחת המצוות הכי נעימות ומהנות בחיים. רק אל תגזימי, טוב? אל תהיי שפחה של הרגשות שלך, תנהלי אותם, בתבונה.”
ברגע זה הייתי שפחה של רגש פחד מצמית. ולא הצלחתי לנהל אותו. השמיכה ששמתי על הראש לא עזרה. הורדתי אותה בעדינות מעל פני והסתובבתי שוב לכיוונו של נתי. הסתכלתי היטב, ראיתי שהוא נושם בדיוק כמו קודם. ניסיתי לדחוק את המחשבות, להחליף אותן באחרות. זה לא עזר.
דמיינתי את עצמנו עוברים את הכביש בדיוק כמו באותו היום, רק ביום שלמחרת. בדמיון החדש הזה לבשתי את הבגד השחור שלי, הוא עמד עלי נפלא. נתי לבש את העניבה האדומה. ופתאום, מכונית הגיעה בשעטה וצבעה את הפנים ואת החולצה של נתי בצבע דומה לעניבה שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבות האלה עוד. אבל לא ידעתי איך להתחמק מהן. קמתי מהמיטה וניגשתי למטבח, לשתות כוס מים. אחר כך הסתובבתי בבית. סגרתי את הברז של הגז, כדי שלא תהיה דליפת גז במהלך הלילה. אחר כך צץ לי רעיון. התיישבתי ליד שולחן המטבח, עדיין לא היתה לנו ספה, ואמרתי תהילים. כשסיימתי את יום ראשון, הייתי עייפה מספיק כדי להיכנס למיטה ולהירדם מיד.
“איך ישנת הלילה?” שאל אותי נתי בבוקר.
“היו לי קצת סיוטים,” סיפרתי לו בחצי חיוך. לא רציתי להבעית אותו בחרדות שלי, אבל הרגשתי צורך לפרוק את הפחדים האלה באוזני מישהו שאני בטוחה בו. ובנתי הייתי בטוחה מספיק.
“מה חלמת?” הוא לא היה רציני מספיק, אבל הוא היה. וזה הספיק לי.
“חלמתי שקורה לך משהו,” אמרתי לו בזהירות, “ובאמת, נתי, שאני לא מסוגלת לחשוב איך אלמנות מסתדרות עם זה.”
“אז אל תחשבי,” הוא הציע בצחוק קליל.
הלוואי שזה היה קל כל כך, רציתי לומר לו. אבל בבוקר, באור יום, כשהייתי הרבה פחות עייפה, זה באמת היה כל כך יותר קל.
“הלילה נלך לישון מוקדם יותר, בסדר?” ביקשתי ממנו, “אני חושבת שכשאני עייפה אני פחות שולטת על החרדות שלי. טוב?”
“אין שום בעיה,” הפרצוף של נתי עדיין לא היה רציני מספיק, אבל הוא הסכים ברצון.
ואם לא, יש שבעה ימים בתהילים. הם יספיקו לכל ימי השבע ברכות. ואחר כך, נחזור לשגרה ונלך לישון מוקדם.
*
“הקיצין יכלו,” אני אומרת לנתי, “ברגע שנתגרש. זה סוף העולם מבחינתי.”
“הוא התכוון,” היועץ מזכיר לי שאנחנו לא לבד בחדר, ואחרי שניה נראה כאילו הוא מתחרט על התערבותו. “תסביר אתה,” הוא אומר לנתי.
“היא הבינה אותי,” נתי מחייך אליו חיוך עצוב. “אני בטוח שגם היא לא רוצה שאנחנו, והילדים, נשלם את המחיר של נישואין ארוכים. אבל זה קשה לה, ולי.”
*
היום השני של השבע ברכות עבר באושר גדול גם כן. הפעם סבא שלי, מצד אמא, הכין לנו שבע ברכות. המשפחות משני הצדדים הוזמנו, וגם חבורת נגנים קטנה. היו שירים, והיה אוכל טוב שהגיע במנות קטנות.
“מאיפה הם קבלו את רשימת השירים?” דודה אילה רכנה לכיוון אמא. “אלה שירים קצת ישנים, לא? הצעירים אוהבים שירים עם יותר אקשן, נכון?”
“זו רשימת השירים האהובה על ליבי,” אמא ידעה לומר לה. “אבא שלי ביקש ממני שאגיד לו מה השירים שליבי אוהבת לשמוע. אז בדקתי את הפלייליסט שלה, ונתתי לו רשימה מפורטת.”
זה היה מצחיק, כי הם אפילו שמרו על הסדר של השירים, כמו שהכנסתי אותם בזמנו. לא היתה סיבה מיוחדת לסדר הזה, אבל בשבילי תמיד אחרי “אשר ברא ששון ושמחה” מגיע “וזכני לגדל”, ומיד אחריו “אני מאמין”, ו”תחזיק חזק עלה קטן שלי.”
הייתי עסוקה במוזיקה. ידעתי שגם נתי יאהב אותה, הוא הרי אהב מוזיקה וכלי נגינה. חבורת הנגנים הזו בוודאי תעורר בו עניין.
אף אחד לא אמר לי, אבל הרגשתי יותר ממוקדת, בעניינים, עם כולם. הרבה פחות רחפנית. ענין אותי אם אורטל היתה שמה לב לזה. ידעתי שאלו השירים שמצליחים להעסיק אותי.
“שוב סיימנו מאוחר,” נתי פיהק, “נלך לישון מיד כשנגיע הביתה?”
הנהנתי. פחדתי לפחד כמו בלילה שלפני כן. “איך היו השירים?” הסטתי את השיחה למחוזות אחרים.
“השירים בסדר. הנגנים היו אלופים. בעיקר ההוא, עם הגיטרה החשמלית. אני אוהב גיטרה חשמלית. פעם חלמתי ללמוד לנגן עליה, אבל לא הספקתי. אולי בעתיד, כשיהיה זמן.”
אחרי שהתכסיתי, ניסיתי לדמיין את נתי מנגן בגיטרה חשמלית. שחזרתי את השירים שהיו. לא נתתי למוח שלי לנוח רגע אחד ולהתחיל להביא לי דמיונות מפחידים. ניסיתי לשחזר את כל רשימת ההשמעה שלי, שהביצוע שלה הלהיב את בעלי הערב, בגיטרה חשמלית. הצלחתי לא רע. נרדמתי.
בבוקר, כשקמתי, ידעתי שיש לי דרך להתמודד עם הפחד.
“איך עבר הלילה הזה?” נתי שאל אותי שוב.
“היה נפלא,” אמרתי לו בחיוך. “ואני יודעת איך להתמודד עם החרדות שלי. פשוט לא לתת להן להתחיל, להעסיק את המוח כל הזמן במשהו אחר.”
*
“אני לא מצליחה לחשוב על המחיר ולפחד ממנו,” אני מסבירה ליועץ וגם לנתי. משום מה, נראה לי שהפעם היועץ יבין אותי טוב יותר. למרות שהוא בכלל לא נראה לי מקצועי כל כך. “אני עסוקה בפחד הרבה יותר גדול והרבה יותר מאיים. אני לא רוצה להישאר לבד. אני רוצה,” ופתאום בלי הודעה מוקדמת, כל הבכי ששמרתי ושאגרתי יוצא ממני, “אני רוצה להישאר איתך, נתי. אל תעזוב אותי.”
אני מנסה להשתלט על עצמי מחדש. מנגבת את העיניים, אבל הן זולגות עוד ועוד. לפחות את הקול שלי אני מצליחה להחניק. שני הגברים מסתכלים לצד אחר. מילא היועץ, באמת יותר נעים שהוא לא מסתכל. אבל נתי! שיגיד משהו, שינחם, שיבטיח!
בסוף אני משתנקת רק עוד פעם אחת. נתי מוזג לי כוס מים. ואני לוגמת ממנה מעט.
“את לא מפחדת מזה שהילדים שלנו יהיו סוג ב’?” נתי שואל אותי, “את לא חוששת שתצטרכי כל הזמן להיות בבית ולא להגשים את עצמך? את לא רוצה חיים נורמלים, פשוטים, קלים, מלאי סיפוק עצמי והתקדמות?”
“את לא מפחדת מזה שהילדים שלנו יהיו סוג ב’?” נתי שואל אותי, “את לא חוששת שתצטרכי כל הזמן להיות בבית ולא להגשים את עצמך? את לא רוצה חיים נורמלים, פשוטים, קלים, מלאי סיפוק עצמי והתקדמות?”
“אני לא יודעת,” אני כבר לא חוששת לבכות. “עוד לא הצלחתי להתחיל לפחד מכל זה. אני עסוקה בפחד אחר. אתה מפחד מכל זה?”
“אני,” נתי מתבלבל לרגע, “ברור שאני מפחד. גם מזה וגם מהגירושין. זה פחד הגיוני, וגם הפחד להתגרש הוא טבעי. אבל אם כולם עושים את זה למרות זאת, אז אולי אפשר להתגבר עליו?”
“הזמן שלנו להיום כבר נגמר,” אומר לנו היועץ פתאום. “אני חושב שצפו פה דברים חשובים. תחשבו עליהם, תדברו. ניפגש בשבוע הבא?”
“אנחנו נעדכן אם כן,” נתי מסתכל עלי ואני מהנהנת בהסכמה.
אחר כך אנחנו קמים מהכיסאות ויוצאים לרחוב, אל השמש שמסנוורת אותי.
