“לפחות חסכנו להכין תכנית השנה,” סידרתי פיציות בקערת הגשה ושלומית עיקמה את פיה לעומתי.
“אל תלחיצי אותי, אלישבע! מספיק אני פקעת עצבים ממה שהולך להיות הערב.”
“לא הולך להיות שום דבר,” גיחכתי והכנסתי למקפיא את הקינוחים של סימי. “בסך הכול כמה נשים נחמדות שיצפו באחותנו ויכתבו בפנקסים את ההתרשמות שלהן. אולי אחר כך נהפוך את זה לתכנית מחמאות; כל אחת תקריא הגדרה מהפנקס ויצטרכו לנחש על מי זה נאמר.”
שלומית השליכה לעברי צלחת זהובה.
“אויש! דופקים! לכי לפתוח, אלישבע, אני תיכף חוטפת התקף לב כאן!”
מסיבה כלשהי הייתי עליזה ושלווה באופן מוזר. אולי כי כרגע רק המשפחה שלנו מילאה את הסלון, ואולי כי המתח של שלומית הספיק בשביל שתינו.
“ערב טוב!” אישה נמוכה בפאה שחורה ועיניי קרחונים הנהנה אלי קצרות מהפתח.
“ערב טוב, רבקה!” נאבקתי בדחף לקוד קידה והחוויתי בידי לעבר הסלון. היא החליקה פנימה והתיישבה בקצה הספה.
“מי הגיעה?” אחותי לפתה את ידי כשחזרתי למטבח. “מישהי הגיעה?”
“כן, רבקה. בינתיים היא הראשונה. את בטוחה שאילה אמרה שהיא תבוא?”
“מנחם אמר שהיא הבטיחה. הוא הפריע לה באמצע איזה ספר מתח מטופש, ובתחילה היא אמרה שלא נראה לה שיהיה לה זמן. בסוף היא הסכימה בתנאי שהוא ייתן לה לקרוא בשקט. אז זהו, היא תבוא.” אחותי דחפה תבנית ריקה והתיישבה על הכיסא שהתפנה. “רועדות לי הידיים, אלישבע. לא יכולה להיכנס לסלון, לא יכולה.”
“מנחם אמר שהיא הבטיחה. הוא הפריע לה באמצע איזה ספר מתח מטופש, ובתחילה היא אמרה שלא נראה לה שיהיה לה זמן. בסוף היא הסכימה בתנאי שהוא ייתן לה לקרוא בשקט. אז זהו, היא תבוא.” אחותי דחפה תבנית ריקה והתיישבה על הכיסא שהתפנה. “רועדות לי הידיים, אלישבע. לא יכולה להיכנס לסלון, לא יכולה.”
שוב נקשו על הדלת, ואישה צעירה ונמרצת חייכה אלי מהפתח. “ערב טוב, כאן זה ערב הלביבות?”
חייכתי אליה בחום. “בדיוק. תיכנסי, כבר מתחילים.”
“אותה אני הזמנתי,” לחששה שלומית שצפתה בה מהמטבח. “אלישבע, תשפכי עלי מים אם אתעלף?”
“לא מגיע לך,” הצהרתי. “אשאיר אותך לשכב על הרצפה ולחשוב על השטויות שאת עושה. נו, בואי כבר, יש לנו שדכניות לארח!”
שלומית לכסנה אלי מבט מוזר. “איך זה שאת כל כך רגועה?”
משכתי בכתפי. “לא יודעת. אולי כי זה מצב כל כך מוזר, שאני לא מצליחה להתייחס אליו ברצינות.”
צעדנו שתינו לסלון בדיוק כשנשמע צלצול הפעמון ואישה נוספת נכנסה פנימה. היא נראתה המומה, כאילו לא באמת תכננה לפגוש כאן ילדים משחקים תופסת בין הכיסאות ונשים עורכות שולחן ארוך.
“איפה ה…” היא החוותה בידה במעורפל.
“השדכניות על הספה,” השפתיים שלי רעדו וחששתי שאפרוץ בצחוק היסטרי מול כולם.
בקצה אחד של הספה ישבה השדכנית של שלומית, ובקצה השני ישבה רבקה, זקופה ודרוכה ועיניה משוטטות לכל הכיוונים. שמחתי שהאחיינית הגדולה שלי היא בת שתים עשרה.
“טוב, אז ניטול ידיים?” הקול של שלומית בקע גבוה מהדרוש, וכולם הסתובבו אליה בבהלה.
שתי השדכניות החדשות צעדו בהקלה בעקבותינו, ורבקה נותרה לשבת שם בזרועות שלובות בהחלטיות. היא באה לעבוד, לא היה ספק בכך.
“לחמניות השום מעולות,” שיבחה השדכנית הצעירה בפה מלא. “מי עשה אותן?”
“אני.” הרמתי את ידי בצניעות.
השדכנית השנייה טעמה סלט חצילים והנהנה לעברי בהערכה. נשענתי אחורנית והרשיתי לעצמי להרפות את הכתפיים. סך הכול ערב גיבוש משפחתי עם כמה אורחות. אולי אנחנו צריכים לעשות את זה לעיתים יותר קרובות.
בתה של שלומית בדיוק הכניסה אישה כבת שישים שנראתה מבוהלת מאד ועיניה ריצדו בתקווה אל הדלת הפתוחה.
“אני מקווה שזו שהזמנתי תגיע,” לחשה סימי בחרדה.
“תגיע, תגיע,” הרגיע אותה מנחם בקדרות. “השאלה הגדולה היא אם אילה תגיע.”
הלב שלי האיץ בבת אחת. אילה אמנם הבטיחה, אבל ככל הידוע לי, היא הייתה יכולה להיות שקועה בחקירה הנגדית של העד, ולשכוח לגמרי מכל הערב הזה.
“אז מי זו הבחורה?” העזה לשאול אחת מהאורחות.
“אה…” ניסיתי ללכוד את מבטה של שלומית, אבל אחותי החיוורת נצמדה לארון הספרים בעיניים עצומות למחצה, ושפתיה מלמלו חרישית. הייתי לבד. “היא תגיע ממש בקרוב. כמה רגעים, אני מקווה.”
“נכון?” שאלתי בלי קול את מנחם. הוא הניד בראשו בחוסר ביטחון.
הנשים החדשות בקצה השולחן טעמו בזהירות מהפשטידות, ושתיקה צמיגית התפשטה בחדר. הילדים נעלמו איפשהו במרפסת, וכולנו סעדנו בדממה כאילו חיינו תלויים בפיציות.
“הנה היא!” התנשמה פתאום סימי בהקלה. הרמתי את ראשי בציפייה, וגיליתי את פרומט נועצת בי משקפיים מהעבר השני של השולחן.
“שלום!” סימי נעמדה בחיפזון, עקפה את בעלה ויצאה ללחוץ את ידה של השדכנית. “תודה שבאת! איזה יופי! תכירו, פרומט היא קרובת משפחה של החתן החדש של אחותי. פגשתי אותה בחתונה אז החלטתי להזמין אותה. בואי, בואי, שבי.”
הצוואר שלי התעקם ממאמץ לא להביט אחורנית, אל הספה. הלב שלי השתולל בפראות ונגעתי בלחיי הלוהטות.
“אני לא מאמינה!” פרומט נטשה את ידה של סימי והסתובבה ברוורס אל הספה. “פה? גם פה? בכל מקום היא נמצאת???”
“תעשי לי טובה,” ביקשה רבקה בקול נמוך. לא הייתי מסוגלת להביט בה. “אל תתחילי עכשיו עם הסיפור ההוא.”
“למה?” הניחה פרומט את ידיה על מותניה. “בגלל שיש לך מצפון? כי את לא מסוגלת לשמוע את האמת? כי את יודעת יפה מאד שאת לא בסדר?”
הנשים בקצה השולחן בהו בנו בעיניים לטושות. סימי הניחה את ידה על פיה ושלומית כיסתה את מצחה במפית שמנת. אפרים, מנחם וחיים נמלטו בשלב כלשהו החוצה. אני עמדתי מול שתיהן ורציתי לשחק תופסת במרפסת. לרוץ מהר כל כך, עד שאף אחת מהן לא תוכל לתפוס אותי שוב.
“תקשיבי לי טוב, גברתי הצעירה,” רבקה נעמדה בקרחונים נוצצים. פרומט נסוגה צעד ואני תפסתי בזרועה כדי לתמוך בה.
“את חייבת להתבגר. היה בחור, הייתה בחורה, אני הצעתי שידוך והוא קם ונהיה. מה זה משנה מי אמר מה אמר, מה קודם ומה אחר כך?”
“את הצעת?” נחרדה פרומט. המשקפיים החליקו במורד אפה ועיניה בלטו מעליהם בזעזוע. “אתם מבינים מה קורה פה? איך היא מעוותת הכל? את זוכרת שהאמא של הבחורה אמרה במפורש…”
“אני מנסה להבין משהו,” אחת השדכניות נעמדה מול הצלחת המרוקנת שלה ושילבה את זרועותיה מולנו. “ביקשו ממני במפורש להגיע הערב כדי לפגוש בחורה באווירה נחמדה של איחוד משפחתי, ועל הדרך להכיר גם את המשפחה כולה. אז מה זה הקרקס הזה פה?”
כתפיה של שלומית החליקו עוד קצת במורד הקיר ופניה העדינות של סימי איבדו את מעט הצבע שלהן. מישהו היה צריך להסביר, אבל היחידה שעוד היו לה מילים בחדר הזה, הייתה כנראה אני.
“אני מיציתי את הערב,” רבקה הזדקפה ונטלה את תיקה.
פרומט נענעה בראשה בעלבון. “את לא יכולה פשוט…”
“ערב טוב לכולם!” המבטים של כולנו ניתרו אל הכניסה ושלומית פלטה צליל קטן ורועד.
אישה מוצקה עמדה בפתח, חיוכה רחב וגדול וידיה פרושות כדי לברך את כולנו.
“אלישבע!” מלמלה שלומית במצוקה באוזני. “זאת… זאת מי שלא הזמנו! זאת שושנה קרויזר!”
“איך?” לחשתי חזרה. האצבעות שלי הסתבכו אלו באלו. כבר לא הרגשתי דחף נפלא לצחוק. הערב הגיע לשיאו, וזה עוד לפני שאילה בכלל הגיעה. “איך היא ידעה???”
“כולם פה!” היא התבוננה סביב בחמימות. אפרים הציץ לסלון ועיניו חיפשו הסבר. לא יכולתי לספק אותו. “אני קצת נפגעת שלא הזמנתם אותי, אתם יודעים?”
“אני נפגעתי שכן הזמינו אותי!” הצהירה פרומט ומשכה בגאון את משקפיה כלפי מעלה. “ולא אמרו לי שאני לא היחידה! ושתהיה פה גם האישה הזו ש…”
“אבל החלטתי לבוא בכל זאת,” חייכה שושנה בשמחה. “ותראו, תראו מי הצטרפה אלינו!”
צנחתי על כיסא לצד פרומט. הרגליים שלי סירבו לשאת אותי יותר.
בפתח הסלון עמדה האחות שלי. היא נראתה… נפלא. לא יכולתי להוציא אותה טוב יותר. השיער הבהיר שלה היה מלא חיים ויפה, והשמלה הירוקה שלבשה הייתה מדהימה. בבת אחת זינק הלב שלי בתקווה ובהקלה. כי נכון שהכול היה זוועה ונורא, אבל אילה פה. וכולן יראו אותה ככה, כמו שהיא באמת.
בפתח הסלון עמדה האחות שלי. היא נראתה… נפלא. לא יכולתי להוציא אותה טוב יותר. השיער הבהיר שלה היה מלא חיים ויפה, והשמלה הירוקה שלבשה הייתה מדהימה. בבת אחת זינק הלב שלי בתקווה ובהקלה. כי נכון שהכול היה זוועה ונורא, אבל אילה פה. וכולן יראו אותה ככה, כמו שהיא באמת.
“אז יש אילה?” לחששה פרומט בחוסר אמון.
רבקה התרוממה על קצות אצבעותיה כדי לראות טוב יותר. מקצה השולחן השדכניות נדרכו ורכנו קדימה.
“קדימה,” שושנה חיככה את כפות ידיה והובילה את אילה קדימה. “תברכו במזל טוב את אחותכן!”
“עוד לא,” קטעה אותה רבקה בחוסר סבלנות. “היא נראית בסדר גמור והכול, אבל יש עוד זמן עד המזל טוב שלה, ברשותך.”
הדלת חרקה שוב, ומנחם, אבוד ועיניו מתרוצצות לצדדים, הוביל בחור צעיר וגבוה אל הסלון.
“מה?” צייצתי. “מי זה?”
“החתן החדש של אילה.” שושנה תפסה את ידי ומעכה אותה. “ואני השדכנית, נעים מאד.”
“אילה?” הקול שלי רטט כשנעצתי מבט באחותי. “מה… מה זה?”
שלומית עמדה קפואה והביטה בנו, ידה פשוטה קדימה כאילו ניסתה לקחת משהו ולא זכרה מה.
“זה משפחת שטיין בהתגלמותה, זה מה שזה.” סיננה רבקה. “קודם מגיעה האחות הנשואה ומחפשת שדכנית, ואז מגיעה אחות מאורסת ומביאים לה שדכנית.”
“את…” התקרבתי אליה ונעצתי מבט בעיניה. הן זהרו כל כך, עד שלא היה לי ספק. כבר לא רציתי שיהיה. כבר לא היה אכפת לי שהיה.
“מזל טוב, אילה!” חיבקתי אותה בכוח, ודמעות המומות זלגו על לחיי. היא הייתה מאורסת. ולא ידעתי. ולא ידענו. ולא היה לי אכפת חוץ מהעובדה הפשוטה הזו. היא הייתה כלה, אחותי. והיא הייתה מאושרת.
“מצטערת,” היא לחשה לכתפי. מאחורי גבה ראיתי את השדכניות מתלחשות, ואת פרומט מסבירה משהו בפנים זועפות.
“אני… זה היה כל כך חשוב לי, את מבינה? ולא רציתי… פחדתי. פחדתי שאם תדעו זה ייהרס. שאם זה ירד, תאשימו אותי. שלא רציתי מספיק. שלא התאמצתי. שלא הבנתי כמה זה חשוב. שאני לא בוגרת. שלא אכפת לי. וגם… לא רציתי שתדעו. לא הייתי מסוגלת… לא רציתי שתרחמו עלי כל כך, אלישבע. ידעתי שאם גם החלום הזה יתנפץ, אני לא אוכל לשאת את הרחמים שלכם. לא אצליח להמשיך הלאה אם תדעו.”
“אז שושנה…” עדיין עמדנו חבוקות. לא יכולתי לשחרר אותה בשום אופן.
“שושנה ידעה. היא הציעה את מוישי וניהלה את השידוך. היא גם התחננה אלי שאספר למישהו, אבל לא יכולתי… לכן גם לא ידעתי אם אצליח לבוא היום. אם… אם זה לא היה מסתיים כמו שחלמתי.”
“עכשיו תורי,” הרגשתי את שלומית מושכת את אילה ממני, ואחותי קרסה עליה בהתייפחות חנוקה.
אפרים ומנחם שוחחו בזהירות עם החתן הצעיר, שנראה רגוע יחסית לסיטואציה שנפל אליה.
“אבל איך…” כשאילה שחררה את שלומית וחיבקה את סימי, הייתי חייבת להבין. “זה כל כך לא מתאים לך… איך עשית דבר כזה? איך הצלחת להסתיר מאיתנו ככה ולהפתיע אותנו בצורה כזאת?”
“אמרתי לך,” עיניה הכחולות של אחותי הבזיקו בשובבות. “רמזתי לך בפרקים הקודמים, את לא זוכרת? תמיד צריך לחשוד במי שהכי פחות סביר שיעשה את זה.”
תגובה אחת
סיפור נהדר!