קיץ ארוך מדי – פרק ט”ז

בחוץ היה לילה. נרכנה אל מעקה המתכת של הגדר, תומכת את סנטרה בכפות ידיה.

הניחוח המתוק של יערת הדבש הסמיך את האוויר. זו היתה עונת הפריחה של היערה, סוף החורף תחילת האביב, אבל הפרחים נפתחו רק בשעות הערב, והיערה הפיצה את הריח המתוק הכבד שלה כשהדבורים כבר היו אמורות לסיים משמרת. הריח הזה הזכיר את סוכריות הדבש של סבתא רבקה עם הטעם הכתום העמוס, שמבחינתה היו תרופה לכל מיחוש, משיעול ועד בריחת סידן. 

דבש מפרחי בר, חשבה. דבש הוא בסך הכל הצוף של יערת הדבש, של פרחי ההדרים. הן למדו על זה בטבע כשהיו ביסודי, אבל תמיד חשבה שלדבורים יש קצת יותר עבודה. עכשו הבינה שכל התפקיד שלהן היה שינוע. הדבש כבר חיכה בתוך הפרחים הלבנים הקטנים והדבורים סיפקו רק שרות תובלה מן הגביעים הקטנים אל הצנצנות. הן לא עבדו קשה מדי, הן פשוט הסתובבו במקומות הנכונים. 

איזה ערך יש להחלטות שלה להשתלב, וכמה סיכוי יש לה, אם דלתות נסגרות לה מכל הכיוונים.

על ההר במרחק הבהבו אורות הבתים של שכונת גילה, וביניהם השתרע העמק שהיה פיסת חושך. במחנה הקיץ של כיתה י’, כשיצאו להליכה לילית, המדריכה אמרה להן שלא כדאי להדליק פנסים. שהעיניים מתרגלות לחושך ואז רואים את כל המרחב. ואילו כשמדליקים אור, כל מה שנשאר מחוץ לעיגול האור נהיה בלתי נראה. זה פחות בטוח וגם פחות מעניין. באפלולית של הערב התרחשו דברים.

המדריכה אמרה להן שלא כדאי להדליק פנסים. שהעיניים מתרגלות לחושך ואז רואים את כל המרחב. אבל כשמדליקים אור, כל מה שנשאר מחוץ לעיגול האור נהיה בלתי נראה. זה פחות בטוח וגם פחות מעניין. באפלולית של הערב התרחשו דברים.

יצור גדול ושעיר חמק מאחורי הגדר לתוך השיחים. הלל צץ לידה פתאום. הוא אמר, זה החתול המעוך. 

היא ניתקה את עצמה מהגדר כדי לא להסגיר את המחשבות הקודרות שלה, ושאלה בלי עניין: איזה חתול? 

והוא הצביע על השיח שעוד התנודד ורחש ואמר, החתול עם הראש המעוך. והיא הבינה, ואמרה, לא, זה לא חתול. זה נמייה. 

כבר בשבוע הראשון הבחינה בה. בהתחלה גם היא חשבה שזה חתול, בעיקר משום שכמעט לא היתה לה הזדמנות לראות אותה ביום. בלילות היתה הנמייה משוטטת ומחפשת אוכל, אבל כשהבחינו בה היתה נעלמת לתוך השיחים והיה נראה שהיא סתם חתול עם פחד קהל. היה לה גוף חום־אפור ארוך ורגליים קצרות, וראש מוזר, שטוח. וזנב ארוך ושופע. הזנב תמיד נעלם אחרון. אבא שלה שגדל כאן והכיר את העמק זיהה אותה ואמר לה שזו נמייה, ושזה אומר שלא יהיו פה נחשים. והיא חשבה, נחשים. למה עוד הם צריכים לצפות. 

הלל שאל: היא אוכלת אנשים? והיא אמרה, קצת נרגזת, אל תדבר שטויות. לא היתה לה סבלנות להסברים ורצתה שיניח לה. ואז הוא נע לעברה ושם את כף ידו הקטנה והקרה על הזרוע שלה. והיא התמלאה חמלה. פתאום ראתה אותו, עומד באור הקלוש שהגיח מן הבית, צללית קטנה ומפוחדת. כמה הכל סביבו זר, ילד בן שמונה שאיבד בבת אחת אחיזה בעולם. ואז היא הוסיפה בצחוק, בעצם אני לא יודעת, אולי היא תרצה לבדוק אם אתה טעים. הוא הסתכל עליה לרגע מבוהל, והיא המשיכה, ואז היא תגיד, איחחחח… איזה מין אוכל, יש לו טעם של מרק שעועית… אני מעדיפה עכבר בפיתה!

הוא קלט שהיא מתבדחת ופרץ בצחוק של הקלה. והיא אמרה, היא הרבה יותר קטנה ממך. אתה נראה לה ענק. היא מפחדת ממך. והיא אוכלת נחשים ועכברים, כדי שהם לא יגיעו אלינו הביתה…

הנמיות היו יצורים מלאי רוח קרב, ומעבר לשיחים תמיד התחוללו מאבקים רוויי חבטות וציוצים מחרידים. היא לא הניחה לעצמה לדמיין מה קורה שם באמת. 

זה היה המחיר של חיים על התפר, במקום שהעמק מתחיל. החיים האמתיים מתנהלים בסבכי השיחים, במקומות שההר פולש אל השכונה. צרצרים הרצו את משנתם מדי ערב בצרצורים נמרצים. מעולם לא התעייפו. לפעמים עצרו רגע בשביל להזכר. אבל מיד חזרו לעבודה במלוא המרץ. ממלכה שלמה של חיים בלתי מופרעים. 

והתנים שהיו קוראים זה לזה בקולות יללה, קולות שעלו במקהלה מן העמק, ונענו ביללות תשובה מלהקות רחוקות. וכל העמק מתמלא יללות מקפיאות דם, יללות נחושות, מתמשכות. כאילו חורבן נורא בא על העולם. הלל היה שולח אליה יד מן המיטה שלו, משכך את פחדיו בנוכחותה הקרובה. 

היה קר. הלל כבר נכנס הביתה. אמא שלה קראה לה לארוחת ערב. היא ענתה, עוד מעט, ויצאה מן החצר אל בריכת החושך.

התיישבה על הגדר מהצד השני. היא לא מפחדת מהחושך. מהחיים הפראיים הרוחשים בו. מזמן סיגלה ראיית לילה. 

*

כבר אין לה כח להבין. ואין לה אפשרות לחכות. אולי פשוט לא תלך לכיתה. בשביל מה.

היא לא חייבת ללכת. מה יעשו לה? מה כבר הם יכולים לעשות? אפילו לא ירגישו שהיא איננה. 

אבל אבא שלה לא יתן לה להפסיד לימודים. והיא לא יכולה להסתכן בכעס שלו. היא תצטרך לתכנן מהלכים. 

היא יכולה לצאת מהבית כרגיל כאילו היא הולכת לסמינר, וללכת למקום אחר. אולי תעשה את המסלול של פארק המסילה. תרד מתחנת הרכבת ועד מלחה ובחזרה. זה בטח יתפוס לה את כל הבוקר. ואולי תשב בספריה. מזמן לא היתה בספריה. זה יהיה יותר נחמד לה מלשבת בכיתה. ובימים שאמא שלה נוסעת לעבודה היא תוכל להשאר בבית וליהנות מהחופש שהיא סידרה לעצמה.

אבל היא לא באמת תיהנה. כמה אפשר ליהנות מלא לעשות כלום. וכמה אפשר להיות לבד. בסמינר היא לפחות לומדת. זה המעוז האחרון שלה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לצבור פיגור. וכבר יש לה קצת קשרים. עם טובי, עם צירה’לה. יש לה סיכוי. היא רק צריכה לעשות את הדברים הנכונים. חסרים לה כמה סנטימטרים בקצה. ההורים שלה לא הולכים לעזור לה בזה, זה ברור. אבל יש דרכים אחרות.

אולי תסחב איכשהו עד פורים. ממילא בקושי לומדים. ועכשו בכלל מדברים על הכנות ליריד. בימים של הרצאות ופעילויות היא לא צריכה לבוא עם תיק. ובפורים הם בטח יסעו לסבא וסבתא, והם יתנו לה דמי פורים. ואולי גם הדודים. תמיד עשו הפוך את הדרך, היו נוסעים לשושן פורים אל סבא וסבתא מירושלים. עכשו הכיוון יתחלף. והיא תחסוך עד שיהיה לה מספיק. אולי גם סבא ויודה יתנו לה משהו. כל תרומה תתקבל בברכה. 

רק שמישהו אחר לא יקנה בינתיים את התיקים היפים שבחנות ולא יישאר לה. אולי היא תתפלל שאף אחד לא יקדים אותה. אפשר להתפלל תפילה כזו, שלא יקדימנו אחר. אם כי לא בטוח שזה תקף על תיקים. 

אבל אם המורה תשים לב שהיא מבריזה ותתקשר לבדוק למה לא הגיעה, היא תהיה בצרות. 

בעצם קשה להאמין שהיא תשים לב. או אף אחת אחרת. הן רואות דרכה. 

נזכרה באניות של קולומבוס. כשהאניות של המשלחת של קולומבוס הגיעו אל היבשת החדשה, האינדיאנים הילידים שלא ראו אניה מימיהם לא הבחינו בהן. הן פשוט לא נקלטו להם במוח. הם עמדו שם על החוף, ולא הבינו למה הים מעלה גלים, למה נרשמים קווים של קצף בתוך המים. ואת האניות לא ראו. 

נזכרה באניות של קולומבוס. כשהאניות של המשלחת של קולומבוס הגיעו אל היבשת החדשה, האינדיאנים הילידים שלא ראו אניה מימיהם לא הבחינו בהן. הן פשוט לא נקלטו להם במוח. הם עמדו שם על החוף, ולא הבינו למה הים מעלה גלים, למה נרשמים קווים של קצף בתוך המים. ואת האניות לא ראו. 

והצ’יף שהתופעה הטרידה אותו הלך לחוף ועמד שם יום אחרי יום, נחוש לפצח את החידה. רק אחרי ימים אחדים הצליח המוח שלו לחבר את מה שקלט בלא מודע, את הפסים והכתמים והצורות הנעים על פני המים, לכדי תמונה לכידה. זו הפעם הראשונה שהוא הבחין באניה, וביצורים המשונים שהתרוצצו עליה. ואז הלך לספר לחברים.

הן לא רואות אותה. הן פשוט לא רואות אותה. העולם שלהן מסודר, הקשרים ביניהן יציבים. היא לא יכולה לטלטל להן את הספינה. היא זרה ומוזרה. היא ערך חדש במילון. מדי פעם הן מבחינות בשובל של קצף אז הן תוהות מה גרם לסערה. הן מכירות רק סוג אחד של קיום. ככה הן גדלו. זה מה שהן מבינות.

אז אם היא תצטרך לשים נוצות על הראש כדי להיות אחת מכולן, היא תעשה את זה. היא תתאים את עצמה לסטנדרטים של המקום הזה. היא תשיג לעצמה תיק ויהי מה.

להדפסה