“אמרת שאתה רוצה להישאר נשוי,” אני מטיחה בנתי מיד כשאנחנו נכנסים הביתה.
“נכון,” הוא לא מבין למה הפנים שלי שוב רטובות מדמעות.
אני לא עצובה. אני כועסת. זועמת. “אז למה אמרת לו שם שאתה רוצה להתגרש?”
“אני אמרתי שאני רוצה?” נתי מעמיד פני תם, או שהוא מרגיש כזה. “אני אמרתי שאני לא רוצה להתגרש. לא רוצה. ושאני מחפש כוח או יכולת לעשות את זה, מה, את לא חושבת שזה מה שצריך לעשות?”
אני שותקת.
גם נתי שותק.
אני הולכת לקחת טישו ולקנח את האף. שוטפת את הפנים, ובודקת במראה לוודא שאני נראית בסדר גמור. כן, אני נראית לא רע בכלל. הולכת למטבח, לחפש משהו לאכול, אין לי כוח לארוחת צהריים.
“מה אתה עושה?” אני שואלת את נתי.
“חותך בצל לארוחת צהריים. את לא מתכננת להכין עוף ותפוחי אדמה, כמו שאמרת אתמול?”
“אני לא מתכננת כלום,” אני אומרת בזעף, אבל נשארת במטבח. מוציאה את העוף מהמקרר, ומתחילה לנקות אותו קצת.
“ליבי, אני לא מבין בכלל למה את כועסת עלי,” לנתי יש קול מתחנן, ומשום מה זה רק מרגיז אותי יותר. “את לא חושבת שצריך להתגרש?”
“אתה אמרת,” אני מדגישה כל מילה במשפט שלי, “שאתה לא רוצה להתגרש. ופתאום, לשמוע ממך מול האיש הזה, זה, זה,” מוזר שאני חותכת עוף ונתי חותך בצל, ובכל זאת אני זאת שדומעת, “זה משפיל. מאוד. חשבתי שאנחנו ביחד, באים לשמוע איך אפשר להישאר ביחד. ופתאום אתה רוצה להיפרד ממני, בלי לומר לי קודם. זה היה משפיל!”
“אני לא אמרתי,” נתי מנסה לתקן שוב את דברי, אבל אני חותכת אותו.
“אתה כן אמרת. אתה כן. ואני לא רוצה לדבר על זה עכשיו בכלל.” משאירה את העוף על השיש והולכת לחדר שלנו.
מה יהיה איתנו בכלל?
אני שוכבת על הגב על המיטה של נתי. כפות הרגליים שלי מונחות על הרצפה, ובידיים אני תופסת חזק את השמיכה. לא רוצה לחשוב על שום דבר בכלל. לא חושבת כלום, לא חושבת. לא.
“מאוחר,” נתי אומר לי פתאום מהפתח. “את רוצה להכין אוכל, או שאני אכין?”
“תעשה מה שאתה רוצה,” אני ממלמלת.
“באמת?” הוא מתכעס פתאום, “ואז תגידי שאני לא בסדר, אה? למה את לא רוצה להתגרש ממני, בכלל? אני כזה אדם גרוע, גם משאיר את הפיג’מה על הרצפה אחרי שנים שאת צריכה להתאמץ בשבילי, גם עובד עליך ואומר דברים אחרים ליועץ. גם,” הוא נעצר ונושם. “לא משנה. תתגרשי ודי, למה לך לבכות ממני כל הזמן?”
אני נעמדת בתנופה והולכת להכין את העוף.
מכניסה את החלקים הנקיים לתוך הסיר המרופד בצל וגזר, שנתי הכין. מוסיפה מים, תפוחי אדמה שנתי קילף. אנחנו צוות מצוין, אבל זאת בכלל לא הסיבה. למה באמת אני רוצה להישאר נשואה לאיש הזה?
“בכל אופן,” אני אומרת לנתי, “אני לא מוכנה ללכת יותר ליועץ הזה. לא רוצה. אנחנו נדבר בינינו, לא צריכה איזה איש שיתערב לנו בשיחה כל הזמן.”
“בכל אופן,” אני אומרת לנתי, “אני לא מוכנה ללכת יותר ליועץ הזה. לא רוצה. אנחנו נדבר בינינו, לא צריכה איזה איש שיתערב לנו בשיחה כל הזמן.”
“הוא לא התערב לנו כמעט.”
“הוא כן.”
“טוב.”
בבית מתפשט ריח טוב של אוכל. אני מתיישבת על הספה, לוקחת איזה מקומון ליד, מניחה את העיניים שלי על דף מקרי. בשביל מה לקחתי היום חופש מהעבודה. מחר יהיה לי המון מה להשלים, וממילא נתגרש בסוף.
*
“מה תעשי אם משהו יפריע לך בבעלך?”
מדריכת הכלות שהלכתי אליה היתה אישה מבוגרת וחובבת סדר. לכל שיעור היה נושא, אף פעם לא סטינו ממנו. גם אם שאלתי שאלות, הן נשארו בתוך המסגור של אותו השיעור. לא היתה שום אפשרות ששיעור מספר חמש יתרחש לפני שיעור מספר ארבע, גם אם הוא עניין אותי.
“אם משהו יפריע לי בנתי? אני אנסה להתגבר,” אמרתי לה.
“ואז, אחרי תקופה, הכל יתפרץ לך פתאום בבום,” הפנים שלה היו רציניות. “זה לא טוב לשמור מדי הרבה בבטן. ואם אישה צריכה להגיד לבעלה מה שמפריע לה, לנסות להידבר ביחד. זה חלק מההתנסות בחיים המשותפים, וזה יהיה אפילו יותר קריטי אחר כך, כשיהיו ילדים ותצטרכו לקבל החלטות משמעותיות לגביהם, כל אחד בנפרד.”
“בסדר,” הסכמתי, “ואם הוא ייפגע? אם תתפתח מזה מריבה?”
“מריבה גדולה זה רע,” המדריכה נראתה כמצטטת מישהו. לא הצלחתי לדמיין אותה חושבת על דברים כאלה מעצמה. “מריבה גדולה קשה לכבות. אבל מריבות קטנות, פה ושם, זה בסדר גמור. אחרי מריבה קטנה, כשתשלימו, תרגישו הרבה יותר קרובים מאי פעם.”
“אז לריב הרבה?” שאלתי בצחוק. זה היה נשמע לי מוזר.
“לא. כי הרבה מריבות קטנות, בלי פיוס והשלמה ביניהן, זה יותר גרוע אפילו ממריבה אחת גדולה. זה להיות כל הזמן במריבה. וגם, אנחנו נדבר על זה בהמשך, לא כדאי לפתח תלות אחד בשני. חשוב מאוד שמצב הרוח שלך לא יהיה מושפע יותר מדי ממנו. תהליכי מריבה ופיוס תדירים יכולים לגרום לתלות. אבל על זה נדבר בשיעור אחר.”
*
עוד חצי שעה צריך לצאת לקחת את הילדים מהגנים. אני לא רוצה להמשיך את המריבה שלנו עוד, אבל אין לי שום רעיון איך לסיים אותה. אם נתי היה מתנצל, או אם היה מתחרט על מה שאמר, הכל היה פשוט יותר. אבל הוא לא אומר. הוא אומר בדיוק את ההיפך.
אני מערבבת את העוף בסיר. אין שום צורך לערבב אותו, הכף רק מרסקת כמה תפוחי אדמה וחותכת חתיכה גדולה מהשוק. אני מתחרטת ומוציאה אותה, מאוחר מדי. שוטפת את חתיכות תפוח האדמה והרוטב מהכף ומניחה אותה לייבוש.
“טוב, אני יוצאת לקחת את הילדים,” אני מכריזה לחלל הבית. מחכה כמה שניות לקבל תשובה, ומשהיא לא מגיעה אני יוצאת וטורקת אחרי את הדלת. הטריקה מהדהדת בחדר המדרגות, חוזרת אלי מהקיר ממול ומהקומה למטה.
“חבל שאת שוברת את הבית,” נתי פותח את הדלת וקורא אחרי. אחר כך הוא סוגר את הדלת מחדש, בעדינות.
מעניין מי שובר את הבית. מעניין מאוד.
הזעם מזרים לי את הדם במהירות. הרגליים שלי נעות מהר מהרגיל, והידיים מכות באוויר בשני הצדדים. אני ממהרת, כמעט רצה.
דלת הגנונצ’יק של זהבי סגורה עדיין. אני מסתובבת מאחוריה עצבנית, לא חושבת על כלום. גבר אחד נעמד בצד השני, מחכה גם הוא לרגע שהדלת תיפתח. אני שמחה שזה הוא ולא אשתו, למשל, או גרושתו כמובן. אין לי כוח לדבר עם אף אחת. אבל השמחה הזו חולפת מהר כששתי אימהות נוספות מגיעות, דוחקות את הגבר ההוא ואב אחד נוסף לקצה החצר, לא משאירות לי מקום לברוח מהן.
“הי, ליבי, מה נשמע?” אחת מהן מגלה אותי.
אני מרימה את הטלפון שביד שלי, מסתכלת על הצג. יש עוד עשר דקות להמתנה. אחר כך אני מניחה אותו על האוזן ומחייכת אליהן חיוך עצבני, מנסה לשכנע את עצמי שהוא נראה מתנצל, והולכת משם. עוד כמה אימהות חולפות על פני כשהן מתקרבות אל הגנונצ’יק, הן מחייכות אלי כאילו החיים שלהן מקסימים, לא מחכות אפילו לתגובה מצידי. אני דבקה בטלפון. אין לי מושג מה הן חושבות שאני שומעת בו, אבל אני די בטוחה שאם הן חושבות על משהו אז הוא מסוג הבלתי נעים.
כאשר אני חוזרת סוף סוף אל הגן, זהבי היא אחת האחרונות שנשארו בו. אני מרימה אותה במהירות, זורקת לכיוון המטפלת עוד אחד מהחיוכים שחייכתי בחצי השעה האחרונה, אולי אפילו האיום שבהם, ומבלי להמתין אני ממהרת אל הגן של אבי.
כל הדרך הביתה הילד מפטפט, וזה טוב. כך אני יכולה להיראות עסוקה בדיבורים שלו, בזמן שהמוח שלי עסוק בלא לחשוב על שום דבר, ואף אחת לא מפריעה לי. כשאנחנו נכנסים הביתה הוא ממהר אל נתי, ממשיך לדבר איתו. נתי מגיב לו, וזה כנראה מוצא חן בעיניו הרבה יותר מאשר לדבר אלי הלא שומעת.
“אני יוצא ללמוד,” נתי נוטל את החליפה שלו פתאום.
“בהצלחה,” אני אומרת בעצבים. “וסליחה, נתי,” אני מרגישה קושי משמעותי לומר את המילים האלה לפני שהוא אומר אותם.
“סליחה על מה?” הוא כאילו בוחן אותי, או את הכוונות שלי.
“על,” אני מסתבכת, “אוף נתי,” מתחשק לי שוב לבכות ואני עוצרת את הדמעות שלי בכוח. אבי מסתכל עלינו.
“טוב,” נתי מסתכל גם הוא על אבי, “אני סולח. וסליחה גם ממך,” הוא מבקש, “כנראה שהמתח הורס לשנינו את החיים. אנחנו נעבור את זה.”
“הלוואי,” אני מייחלת.
תחושה קלה של פיוס מתאזרחת בלב שלי, למרות שבכלל לא פייסנו זה את זה, למרות שלא דיברנו בכלל על מה שמפריע לנו.
אחר הצהריים עובר כרגיל. אני, חדורת רצון טוב, אורזת לילדים כריכים עם חביתות ויורדת איתם לגינה הקרובה. מנדנדת את זהבי בנדנדה, מנופפת לאבי שמטפס לגובה על מתקני הגינה. לא מעיפה מבט אל הנשים היושבות על הספסל, למרות שאני בטוחה שיש לי מה להוסיף לשיחה שלהן. לא היום. אחר כך אני מוציאה את הכריכים מהשקית ומביאה אחד לאבי. מאכילה את זהבי מהלחם ומהחביתה, חתיכה אחר חתיכה ישר לתוך הפה.
בשש וחצי אני מתחילה לחזור איתם לכיוון הבית. רוחצת אותם, מלבישה פיג’מות קטנטנות, ומשכיבה במיטה. אחר כך מתיישבת לידם ומזייפת את אחד השירים הישנים שאמא שלי הרדימה אותי בעזרתם. “אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו,” אני שרה. עולה היכן שצריך לרדת, יורדת במקום שהמנגינה אמורה לעלות. זה לא אכפת לי. אמא חשבה שזה רק שיר כיסופים לבורא עולם? או שגם היא חוותה רגעים קשים של געגוע לאבא?
הרבה אחרי שהילדים נושמים נשימות קצובות ושקטות, אני קמה מהמיטה ומותחת את ידי ואת גבי. הולכת בזהירות אל המטבח ומתחילה לארגן אותו. מניחה את כל הכלים בתוך הכיור, מתחילה לשטוף אותם. המחשבות שלי עדיין לא מוגדרות. רגע אחד אני רואה מול עיני את היועץ הזה, הכרס שלו צמודה לשולחן והוא מסתובב מצד לצד. לא היה לו באמת משהו חכם לומר לנו. אחר כך אני רואה שוב את נתי, מחפש מילים, מאבד אותן, ממצמץ בעיניו בחוזקה. דמעות עולות לי לעיניים. אני דומעת בשבילו, בשבילי. רגעים אני לא חושבת על שום דבר.
*
זה היה חצי שנה, בערך, אחרי החתונה. היה לילה, והוא היה קר, ומשהו בלתי ידוע העיר אותי. מצמצתי בחושך והתכסיתי היטב מחדש. רק אז שמתי לב שהמיטה של נתי ריקה.
“מה קרה?”
הוא ישב במטבח, מחזיק את הלחי של עצמו.
“נתי?” ניסיתי לקרוא לו, דואגת.
“כואבת לי השן,” הקול שלו היה עמום. “זה סיוט.”
“כואב מאוד?” ביררתי. הקול שלי היה מלא רחמים.
“כן,” נתי היה נשמע מיוסר.
“לקחת אופטלגין?” ניסיתי להיות יעילה.
“לא. שמתי קצת ערק,” הוא הצביע על הארון שמתחת לכיור.
“וזה עוזר?” לפי הפרצוף שלו כבר ידעתי שהתשובה שלילית.
“לא כל כך.”
הכנתי לו כוס תה חם. הוצאתי מהחפיסה כדור אופטלגין אחד. הושטתי לו את שניהם. ראיתי בחושך את הפנים שלו המעוותות מכאב, כשהוא הושיט יד אל הכוס ואל התרופה.
“זה יעזור?” הוא שאל אותי.
“אני מקווה.”
הלב שלי נצבט מכאב עליו. לא יכולתי להשאיר אותו כך, לבד. משכתי כיסא והתיישבתי לידו.
“למה את מחכה? זה יקח זמן עד שיירגע, ליבי,” הוא אמר לי.
“הלוואי שהייתי יכולה לקחת ממך את הכאב. יותר קל לי לסבול בעצמי, מלראות אותך סובל כך,” אמרתי לו.
“זה סיוט,” הוא אמר לי. “לא היית רוצה את זה.”
“יותר סיוט לראות אותך סובל כך,” הבטחתי לו. “זה לא שאני נחמדה. אני סתם אגואיסטית. מעדיפה לקחת ממך את הכאב שאפשר להתמודד איתו בעזרת תרופה, בשיניים, ולהשאיר לך את הכאב הקשה, בלב.”
שעה אחר כך שכבנו בחזרה במיטות שלנו, עייפים.
“תודה שהיית איתי,” נתי אמר לי. פקחתי עיניים והסתכלתי עליו. העיניים שלו היו עצומות. “תודה שכאבת בשבילי. זה הקל עלי.”
הסתכלתי על הפנים שלו, הרגועות. על הנשימות הקלות שנשם כשנרדם. הוא היה הדבר היפה ביותר בשבילי באותו רגע.
רק אז הבנתי שלכאוב ביחד זה לא רק סיוט.
*
“נתי,” אני שואלת את החושך שבחדר שלנו, “אתה כאן?”
“כן,” הוא נשמע קרוב אלי. “תודה על הערב. ואני מתנצל על היום. זה היה יום קשה, אבל באמת שהתכוונתי רק לטוב.”
“אני מאמינה לך,” אני אומרת ומקשיבה לשקט.
“זה לא קל,” הוא אומר אחרי זמן מה, והקול שלו נשמע מתאמץ.
“זה כואב,” אני מסכימה איתו. “זה כואב, אבל אנחנו ביחד בכאב הזה.”
“זה רק הופך אותו ליותר קשה,” נתי נאנח.
“זה כואב באמת, והביחד לא מפחית אותו,” אני מסכימה. “אבל הוא מלווה אותו, וזה דווקא מחזק אותנו.”
“השאלה אם אנחנו צריכים לחזק את הביחד הזה,” הוא נאנח שוב.
האנחות שלו מרגיזות אותי, ואני נושמת עמוקות. רגע אחר כך אני קולטת שהנשימה שלי נשמעת כמו אנחה גם כן. זה רק מוסיף לתחושה העגמומית שעוטפת אותי כמו שמיכה חונקת.
אני מורידה את השמיכה עד לגובה המותניים שלי ומתהפכת לצד השני, עוצמת את העיניים.
אני שוכבת על הגב במיטה שלי, מסתכלת לתקרה החשוכה, אפור-שחור מרצד מול עיני. אחרי רגע, לפני שאני מתהפכת שוב, אני קולטת שאני לבד בחדר. ממצמצת כמה פעמים. נתי לא כאן. איפה הוא יכול להיות? מחוגי השעון מצביעים על שתיים ועשרה, ואני מחליטה לתת לנתי את הפרטיות שלו, חוזרת לישון.
כל מיני חלומות מבקרים אותי. צבעוניים, אמיתיים. אני רצה באחד מהם, מדברת ומשכנעת כל מיני אנשים באחר. יש לי בית מוזר, גדול ומפותל, המוני חדרים מבולגנים יש בו. כל הפרטים של החלומות מתפוגגים ברגע שאני מתעוררת. אני שוכבת על הגב במיטה שלי, מסתכלת לתקרה החשוכה, אפור-שחור מרצד מול עיני. אחרי רגע, לפני שאני מתהפכת שוב, אני קולטת שאני לבד בחדר. ממצמצת כמה פעמים. נתי לא כאן. איפה הוא יכול להיות? מחוגי השעון מצביעים על שתיים ועשרה, ואני מחליטה לתת לנתי את הפרטיות שלו, חוזרת לישון.
בשלוש וארבעים אני מתעוררת שוב, ומיד בודקת אם נתי כבר חזר למיטה. הוא לא. אני דואגת, אך מנסה לחזור לישון שוב. הפעם אני לא נרדמת שוב בקלות. מנסה להאזין לקולות חריגים בבית. בתחילה אני לא שומעת דבר. אחר כך אני שומעת צרור שיעולים חנוקים. ושוב אני לא שומעת שום צליל חריג.
בארבע וחמישה אני מתייאשת. מסיטה את השמיכה ממני, קמה מהמיטה, דוחפת רגליים יחפות לנעלי בית מזדמנות. הן של נתי, גדולות עלי, אבל לא אכפת לי. אני גוררת רגליים בעדינות בפרוזדור, תחושת דחיפות מניעה אותי קדימה.
נתי יושב על הספה, וכשהוא שומע את רגלי מדשדשות לכיוונו הוא מרים אלי זוג עיניים אדומות.
הלב שלי נצבט בכאב אמיתי, מוחשי.
“מה קרה?” אני שואלת אותו.
“את צודקת,” הוא אומר לי בקול צרוד. “מחר בבוקר נקבע לנו תור בבית הדין.”
