כשהמכתב של עורכת הדין רובינשטיין מצחקק אלי מתיבת הדואר, אני מרגישה את הדם שלי זורם מהר יותר. משהו בזרועות שלי נעשה עצבני פתאום, והלחיים שלי מתלהטות.
אני מתלבטת אם לחכות לנתי ולפתוח את המכתב בנוכחותו. אבל הוא לא הראה לי את המכתב שעורך הדין שלי שלח אליו, נכון?
קול פנימי לוחש לי שעדיף לא לפתוח בכלל את המכתב. אין לי דרך להתמודד עם מה שכתוב בפנים. ואם רובינשטיין היא עורכת דין עקשנית ומצויינת, אז כנראה שזה לא מכתב הוקרה מרגש על כל פועלי למען נתי. אני יודעת שעלי לשמוע לקול הזה, ולהעביר את המכתב כפי שהוא אל עורך הדין שלי.
אני מניחה את המכתב על השולחן והולכת לשטוף כלים. רוב המוח שלי נשאר על השולחן ליד המכתב, סביבו, בתוכו. הלב שלי גם הוא דוחק בי לקרוא כבר. אני מסבנת שני מזלגות, מנסה לחשוב על משהו אחר, אבל נכנעת.
מנגבת שתי ידיים רטובות, קרירות ורועדות. מנגבת היטב כדי שלא ירטיבו את המכתב. למרות זאת, בימני רטיבות קלים מנקדים את המעטפה.
הלוגו של עורכת הדין מודפס בחלק העליון של הדף. מכתב הממוען אלי, מספר הזהות שלי. אני נתפסת לפרטים קטנים וזה לא טוב, כלים מחכים לי מסובנים, ואחרים סתם יושבים מלוכלכים בכיור. אני מדלגת ישירות אל תחילת המכתב.
הלוגו של עורכת הדין מודפס בחלק העליון של הדף. מכתב הממוען אלי, מספר הזהות שלי. אני נתפסת לפרטים קטנים וזה לא טוב, כלים מחכים לי מסובנים, ואחרים סתם יושבים מלוכלכים בכיור. אני מדלגת ישירות אל תחילת המכתב.
בהתחלה זה נחמד. השפה מקצועית ומהוקצעת, וזה גורם לי לעונג קליל, כזה שקורה לי בכל פעם שאני רואה עבודה טובה של אי מי. אבל אחר כך המילים מקבלות צורה ומשמעות.
לא יכול להיות שהיא רצינית! היא מאשימה אותי באופן בוטה בסחטנות, בטענה שאני רוצה לנצל את נתי. היא מפרטת דרישות שהן קצת הזויות בעיני, כמו למשל שנתי יפתח קופת גמל ויפקיד עליה בשבילי סכום כסף סמלי מדי חודש, למקרה שנתגרש? למה שנעשה את זה עכשיו? זו היתה הדרישה של עורך הדין שלי? למה הוא לא סיפר לי על זה?
רגע אחד אני איתה. כלומר, איתם. אני מבינה שעורך הדין שלי ניסה להשיג לי את המקסימום. אולי, אני מנסה לחשוב לטוב, אולי הוא ביקש בשבילי יותר כי ידע שבכל מקרה נצטרך להתפשר. ואולי, המוח שלי מצווה עלי לחשוב גם את זה, אולי הוא צודק מנקודת מבטו. הוא באמת מקצוען, הוא ליווה המון זוגות בתהליכים כאלה. ואולי באמת, קופת גמל שתהיה רק על שמי למקרה שנתגרש תהיה הגיונית מאוד בשלב הזה. הרי יהיו לי עוד ילדים ולא תהיה לי עבודה.
בהמשך המכתב עורכת הדין מתארת את ההשלכות של הדרישות המופרכות שלי, כך היא כינתה אותן, על מצבו הנפשי של אבי ילדי, ועל הילדים והמשפחה שלי. אני קוראת מילה ומתכווצת. קוראת עוד אחת ומתכווצת עוד. איך היא יודעת לתאר כך? זה מניסיון? אני לא רוצה שזה מה שיקרה לנתי.
ואז אני מגיעה לסוף המכתב. הדרישה החד משמעית שלה להתייחס לידוע כעת ולא לבלתי ידוע. כרגע נתי אינו עובד, כרגע הוא מוחלש בדיוק כמוני. אם דברים ישתנו, נוכל לעדכן שוב את הסכם הממון.
היא צודקת, בעיקרון. אבל אין שום סיכוי בעולם שאני אחדש את הסכם הממון הזה פעם נוספת. אני לא נכנסת לתהליך המזעזע הזה שוב! אני מבינה למה נתי התערער כל כך מקריאת המכתב. כעת גם אני מרגישה כל כך, כל כך… אני מחפשת מילה מתאימה לתיאור, ומגחכת כשהמילה היחידה שעולה לי היא “מוחלשת.” אבל כן, אני מרגישה חלישות וחולשה מכל הסיפור הזה.
בלי כוח אני קמה מהספה, נוטלת את הטלפון שלי ומחייגת לעורך דין אמזלג.
“שלום,” המזכירה עונה לי באדיבות.
“שלום וברכה,” אני מהססת קצת. “מדברת ליבי סלע. קיבלתי מכתב מעורכת הדין של בעלי. אני רוצה להעביר את זה לעורך דין אמזלג. איך מעבירים לו?”
“אין צורך,” היא אומרת לי. “המכתב נמצא כאן לפני. עורך הדין יתייחס לזה בהמשך.”
“אה,” אני שואלת ומרגישה טיפשה גמורה, “היא שלחה את זה גם אליו?”
“כן, בוודאי,” המזכירה נחמדה, “זו תגובה למכתב שהוא שלח לבעלך, נכון? ראיתי את הטענות שלה. עורך הדין ישיב לה, אל תטרידי את עצמך כל כך.”
“אני,” הקול שלי מצטרד פתאום, “אני חושבת שיש קצת צדק במה שהיא כותבת, לא? לא בהכל, כמובן,” אני ממהרת לסייג.
“תמיד יש צדק במה שאחרים אומרים,” המזכירה נשמעת קצת עייפה. “וגם יש צדק בטענות שלנו. לכן העולם מסובך כל כך. אבל מה את רוצה לומר בזה?”
“אולי לא כדאי להתעקש על הכל?”
הלב שלי מתעקש לרחם על נתי. כשאני נזכרת במילים שעורכת הדין שלו כתבה, אני רואה מולי את פניו החיוורות, את המלמול הלחוץ שלו כשקרא את המכתב של עורך דין אמזלג. אני מנסה לדחוק את המילים המשתלחות כלפי, כלפי הדרישות הלא הוגנות שלי, ההתנהגות שלי. אני מתאמצת לא להיזכר בכל נבואות הזעם שהיא תיארה שם.
“את רוצה לסגת ולהרים ידיים?” היא שואלת ואני מתלבטת אם הלגלוג הקטן הוא רק דמיון שלי, או שלא.
“אני לא,” אני נבהלת. אם רובינשטיין תכתוב את הסכם הממון שלנו בלי מישהו שיגן עלי, זה יהיה גרוע. גרוע בשבילי, זאת אומרת.
אני מנתקת את השיחה וקוראת שוב את המכתב. הפעם העיניים שלי נופלות מיד על האיומים על בריאות נפשם של נתי והילדים. אני מדלגת מתיאור זוועה אחד למשנהו, נופלת בין משפט אחד לאחר על מילים משתלחות המתארות אותי כרעה, הרסנית, סחטנית, נכלולית, מתחכמת. אולי בעצם לא אני, אלא הבקשות שלי.
כעס עצום ממלא את כולי.
אני שונאת את עורכת הדין הזו, שמשחירה אותי ככה. אני שונאת אותה ואת מי שהכניס אותה לחיי. למה נתי התמסכן מולה כל כך? הוא באמת לא מסוגל לקחת על עצמו שום אחריות בסיסית כדי לעזור בגידול ילדינו אם נתגרש עוד כמה שנים? אני צריכה להקריב את כל החיים שלי, והוא יסתובב משוחרר, מאושר, ממצה את עצמו, בזמן שאני איאבק על כל שקל?
אני עצבנית כשהילדים חוזרים הביתה. אני רגשנית כשהם מתחילים לשחק ביחד, ואבי דואג כל כך יפה לזהבי. אני חסרת סבלנות בארוחת הערב, אדישה במקלחות, עצבנית כשהם לא נכנסים מיד למיטה, ומלאת רגשות אשם אחרי שאני צועקת עליהם. כל דבר מביא את הרגשות שלי לקצה אחר.
“שלום!” נתי נכנס הביתה בחיוך.
“שלום,” אני עונה רק כי אני חייבת.
“מה קורה?” הוא שואל אותי, ואז עיניו נתקלות במכתב שנשאר על השולחן. “מה זה? מכתב מעורכת הדין שלי?”
“כן,” אני אומרת לו וקולי רועד. “היא כמעט גורמת לי לשנוא אותך, נתי.”
ואז, במפתיע, במקום להתפרק בבכי שאצור בי כל היום, אני פורצת בצחוק היסטרי שמותיר את נתי מבולבל וחסר אונים.
*
הלכתי לקנות בשביל הבית של אבא חלב, לחם, זיתים, וגם חפיסת סיגריות בשביל אבא. בחנות לא היה לחם אחיד פרוס, כמו שאבא אוהב. אז קניתי רק חלב, זיתים וסיגריות.
“איפה הלחם, ליבי?” אבא שאל אותי שעתיים מאוחר יותר.
“לא היה לחם שאתה אוהב,” עניתי לו מהספר שקראתי.
“אז לא קנית בכלל?” אבא קימט את המצח.
“לא,” חזרתי על דברי, “לא היה.”
“אז מה נאכל?” הוא שאל אותי.
הנחתי אצבע באמצע המשפט שקראתי, והרמתי את הראש מהספר. המבט שנתתי בו התכוון לומר משהו כמו “אתה האבא פה,” אבל כמובן שלא אמרתי את זה. “לא יודעת,” זה כל מה שיכולתי לומר. הנימה היתה מתנצלת קצת, למרות שלא הבנתי למה עלי להתנצל.
אולי על זה שלא אמרתי לו מיד.
“אז מה נאכל?” אבא אתגר אותי שוב.
“מה מה נאכל?” לא הבנתי.
“לא היה לחם, ואת לא יודעת מה נאכל. אז מה נאכל?”
“אני לא יודעת,” לא הבנתי את ההיגיון שבשאלה החוזרת. “לא היה לחם ולא קניתי. מה אתה רוצה?”
“אולי שתחשבי קצת, ילדונת?” הוא התיישב לידי ונטל את ידי בעדינות. “אם למשל אין לחם,” האצבע שלו שרטטה מעגלים בכף ידי, כמו במשחק סבתא בישלה דייסה, “אז מה אפשר לקנות במקום?” עכשיו שתי אצבעות תפסו אצבע אחת וזקפו אותה.
“לחמניות?” שאלתי.
“נכון,” אבא עבר לאצבע השניה, “מה עוד?”
“פיתות,” שחררתי את היד לפני שהוא תפס את האצבע השלישית.
אבא זקף שתי אצבעות שלו והצביע על השלישית עם היד השניה. “עוד רעיונות, ליבי. אני רוצה אותך חושבת.”
“חלה,” המשכתי, “פרנות, לחם כפרי עם דגנים, לאפות, איך קוראים לדבר הזה שנראה עם הרבה בועות אוויר?”
“לא משנה, יש עוד?” אבא עבר כבר להציג את אצבעות היד השניה.
“בגטים! טורטיות!” הרעתי עם כל אפשרות שהוספתי. “או,” התלבטתי אם זה נחשב “אפשר גם קמח, ולהכין משהו טוב בבית.”
“יופי,” אבא שמח. “מה עוד?”
“אורז? פסטה?” הסתבכתי קצת. “תפוחי אדמה?”
“מי הולך לאכול את כל זה?” חגי נכנס לחדר שלי פתאום. “אני מתחיל להיות רעב.”
“ליבי כבר תרוץ שוב למכולת, לקנות לנו משהו במקום הלחם שלא היה. או אולי אתה מוכן ללכת? היא באמצע לקרוא ספר, ונראה לי שהבינה את הנקודה. יש לך כוח, חגי?”
חגי רץ למכולת והביא פיתות. זה לא היה הדבר הכי טעים, בעיקר אחרי שדמיינתי לעצמי פרנות חמימות ותפוחות. אבל הוא טען שלא היו פרנות ממילא. חבל.
שבועיים לאחר מכן הלכתי למכולת כדי לקנות לבית של אמא מוצרים. ברשימה היה כתוב לחם אחיד, גבינה חמש אחוז ומלפפון חמוץ במלח. הכנסתי לשקית לחם וגבינה, אבל מלפפון חמוץ במלח לא היה. אז לקחתי במקומו מלפפון בחומץ, והייתי ממש גאה בעצמי שהצלחתי להפעיל שיקול דעת.
בעיני אמא זה הרבה פחות מצא חן.
“התבלבלת,” היא אמרה לי, “קנית מלפפון בחומץ. אף אחד אצלנו לא יאכל את זה.
“לא היה במלח,” הסברתי את עצמי.
“אז לא קונים,” אמא קמטה את המצח. “אין עניין לקנות דווקא קופסת שימורים שמכיילה מלפפון כלשהו. ביקשתי מלפפון במלח, כי זה ייאכל אצלנו. מלפפפון בחומץ לא ייאכל אף פעם.”
“אז מה עושים?” הרגשתי לא נעים.
“נשמור את זה ואת החשבונית, ונחזיר מחר. איפה החשבונית, ליבי?”
אבל לא מצאנו את החשבונית. וכך נתקענו עם מלפפון בחומץ שאף אחד לא רצה לאכול. אין לי מושג מתי אמא הצליחה להתפטר ממנו. אולי הוא החמיץ שוב, עד שנזרק לפח.
“רוצה ללכת למכולת?” אבא שאל אותי יומיים אחר כך.
“אבא,” נזכרתי. “ניסיתי להיות כמו שאמרת לי, ולהפעיל שיקול דעת בעצמי. אבל אמא אמרה שאני כן צריכה להיצמד לרשימה, ולקנות בדיוק מה שרשום בה. ואם אין, אז לא קונים.”
“אמא זה אמא,” אבא אמר. “מותר לה לחשוב אחרת ממני, נכון?”
“בטח,” הסכמתי.
“וחוץ מזה,” אבא כופף קצת את ברכיו והסתכל לי בעיניים. “באמת הפעלת שיקול דעת נכון? או שלמפרע, את מסכימה שהיתה בעיה בשיקול הדעת שלך?”
משכתי בכתפי.
“נראה לי שאני הצודק הפעם,” אבא אמר בעליזות. “את צריכה לשקול עד כמה הדבר החסר הזה דחוף. ארוחת ערב זה סיפור אחד, מוצרים שאפשר להשלים בזמן אחר זה סיפור אחר, נכון? וגם, עד כמה המוצר החדש ממלא את החסר. אם תקני לאמא גבינה תשע אחוז, היא אפילו לא תכין מזה עוגה. זה פשוט לא המוצר הנכון בשבילה. מבינה?”
הנהנתי בראשי. אבא, כמו תמיד, עלה מיד על הנקודה.
“תחשבי עם עצמך, ליבי,” אבא הוסיף. “אולי אני באמת לא צודק. הרי יש כל מיני נתונים שרק את יודעת אותם, כי רק את היית שם.”
חשבתי שוב. כן, אבא באמת צדק.
*
“אני לא יכולה עם עורכי הדין האלה, אבא,” אני מספרת לו בטלפון אחרי שנתי יוצא להתפלל ערבית. “זה מכניס אותי למתח בלתי אפשרי. זה מרגיש לי כאילו אנחנו חוזרים אחורה, לימים הקשים של תחילת התהליך והטיפולים, שאני ונתי לא יודעים מה אנחנו רוצים. בסוף, אבא,” אני נשנקת, “בסוף נישאר נשואים וכועסים זה על זה. מה זה יעזור?”
“אני שומע,” אבא מהמהם כשהוא חושב.
“אין לי כוח.”
“אני חושב שאין ברירה אחרת, ליבי.” הוא אומר לי לבסוף. “יהיו חודשיים קשים, אולי שלושה. אחר כך תתחזקו ותחזרו לחיים, תשלימו ותתקרבו מחדש. זה לא שאם תוותרי עכשיו, ותלכי על הסכם ממון שתצאי מופסדת בו, את תרוויחי הרבה. כל מה שיהיה, זה שאם תתגרשו בהמשך, יבואו לך רגשות הרבה יותר קשים אז. ואז זה גם יהיה מוצדק, ולנצח. כי תמשיכו לריב אחרי שתיפרדו, את מבינה?”
אני מבינה. אבא מסביר היטב. אבל זה לא עוזר לי, וגם לא עוזר כשאני מנגבת את הדמעות לפני שנתי חוזר.
“זה קשה לי,” אני מתפרקת בפניו. “זה קשה לי כל כך,” אני חוזרת ומשתפת אותו.
“ולי לא קשה?” נתי מתכעס. “את, בכלל, כאילו כל ההסכם הזה הוא כמה את תקבלי. מה היה קורה אם אני,” הוא מדגיש כל מילה, “אם אני הייתי דורש ממך את כל הכספים האלה?”
“אני רוצה לעזוב את עורכי הדין האלה,” אני לוחשת לנתי. למרות כל הרגשות הקשים אני מתקרבת אליו מעט. הנוכחות שלו, לידי, מרגיעה את פעימות הלב ההולמות שלי. “אני רוצה שהתהליך לא יהיה קשה כל כך. זה שמח שאנחנו ממשיכים להיות נשואים, נכון נתי?”
הוא נושם עמוק. נראה לי שהוא בולע כל מיני משפטים שרצה להגיד.
“את רוצה לעזוב את עורכי הדין?” הוא חוזר על הדברים שלי. “אבל אבא שלך?”
“אבא שלי לא מסכים איתי,” אני אומרת במרמור. “אבל באמת, נתי, אני לא יכולה לאבד אותך, אותנו, שוב. היו לי ימים קשים כל כך, והם הסתיימו. אני לא יכולה שנישאר נשואים ונכעס זה על זה כל הזמן! זה לא הגיוני!”
“אבא שלי לא מסכים איתי,” אני אומרת במרמור. “אבל באמת, נתי, אני לא יכולה לאבד אותך, אותנו, שוב. היו לי ימים קשים כל כך, והם הסתיימו. אני לא יכולה שנישאר נשואים ונכעס זה על זה כל הזמן! זה לא הגיוני!”
“אז מה,” נתי מחייך, “את רוצה ללכת לעורך דין אחר ביחד? זה יעלה הון!”
“למה אתה מחייך? אני שואלת בחשדנות.
“כי את מזכירה לי בנאום הזה שלך חבר אחד שלמד גישור. רגע, אולי בעצם נלך למגשר?”
“אני לא יודעת מה זה מגשר,” אני מהססת, “אבל אולי נלך שנינו ביחד לאמזלג?”
“לאמזלג?” נתי מזדעזע, “בחיים לא! את יודעת מה הוא דרש ממני ומה כתב עלי?”
“אני לא יודעת,” אני מודה, או אולי מאשימה. “אבל אני יכולה לדמיין. לרובינשטיין גם לא נלך, היא בטוח תהיה לרעתי.”
“אז מה נעשה?” נתי שואל. “ומי ישלם את כל זה? אי אפשר לשלם מהכסף של אבא שלך את שני עורכי הדין, אם לא הולכים איתם בסוף, ועוד עורך דין נוסף.”
“או מגשר,” אני מוסיפה. “נכון,” אני מסכימה באיחור עם מה שאמר. “אבל נתי, אבא שלי תמיד אהב שאני מפעילה שיקול דעת, גם אם זה היה הכסף שלו.”
“נראה לי שבמקרה הזה,” נתי נחרץ, “במקרה הזה הוא לא יאהב.”
“אז אני צריכה למצוא עבודה,” אני נעמדת ומניחה את הידיים על המותניים. “בסדר. נתי, תברר אצל החבר שלך על מגשר טוב. אני אמצא עבודה, ונשלם את זה בעצמנו. ונגיד לעורכי הדין שהחלטנו ללכת על גישור. יהיה לנו הסכם בתוך שלושה שבועות?”
“איך תמצאי עבודה?” נתי קורא אחרי.
האמת היא, שאין לי מושג. אבל בתוך העורקים שלי עכשיו זורמים ליטרים של נחישות וביטחון. אני אמצא עבודה. אני אקח את האחריות על החיים שלי. אני אפעיל שיקול דעת לפי הנתונים שרק אני יודעת.
אולי אני חד משפחתית, אבל אני חזקה ועצמאית.
