קיץ ארוך מדי – פרק נ”א

מה היא תגיד? מה היא תעשה עכשו? שום תרוץ לא יעבוד לה. הכל התהדק סביבה. 

מה זה הטלפון הזה! הוא צעק. מה הטומאה שאת מכניסה כאן לבית!

מה היא עושה, מה היא אומרת עכשו. תגיד שהוא מוגן. תגיד ש…

היא לא הספיקה לשחרר מילה. הידיים של אבא שלה כבר אחזו בטלפון והטיחו אותו לרצפה. קראאאאחחח. צליל של שבר. 

לאאאאא!!!! היא צרחה. לאאאאאאאא!!!!!!!!!

היא הפילה את עצמה על הרגל של אבא שלה שעמדה לנחות על הטלפון לשם וידוא הריגה. 

לאאאאא… היא בכתה. לאאאאא…

נשכבה על המכשיר, מגנה עליו בגופה, בועטת ברגליים ברצפה. נהמות משונות בקעו ממנה. לגימות של בכי חייתי, מכוער. 

אמא שלה אמרה בקול מתחנן, שלום, הילדים…

אבא שלה צעק, היא הורסת לי את החינוך שלהם. מכניסה תועבות אל הבית! שמות היא עושה פה. בגלל זה היא לא לומדת! מי יודע איפה היא מסתובבת כל היום! 

לא היה לה שמץ כח להגן על עצמה. על איזה חינוך בכלל הוא מדבר. בא מאוחר בלילה וזורק עליהם את כל החינוך שלו בבת אחת. אין לו מושג מה קורה אתם. רק הבית דפוס הדפוק הזה בראש שלו. מה היא עושה פה. מה היא עושה פה בכלל. כל מה שהיא עושה מחרבים לה. 

הוא המשיך וצעק וצעק. עובר למנות את כל הצרות שלו וכל מה שיש לו על הראש. 

נגסה בכף היד שלה לעצור את היפחות. מה היא אשמה. למה זה קשור אליה בכלל. שום דבר ממה שהוא אומר עליה לא אמת. ואת האמת הוא בכלל לא רוצה לשמוע. אף אחד לא עוזר לה. וכשהיא מנסה לעזור לעצמה הורסים לה. 

נגסה בכף היד שלה לעצור את היפחות. מה היא אשמה. למה זה קשור אליה בכלל. שום דבר ממה שהוא אומר עליה לא אמת. ואת האמת הוא בכלל לא רוצה לשמוע. אף אחד לא עוזר לה. וכשהיא מנסה לעזור לעצמה הורסים לה. 

לא היה בה כח לאסוף את עצמה מהרצפה. 

הוא משפיל אותה ליד האחים שלה. הבית כבר לא בית בשבילה. אפילו על הדברים שלה היא לא יכולה להגן פה. אם הוא היה דואג לה לטלפון כמו שאר הבנות היא לא היתה נכנסת לכל הצרה הזו.

איזה טלפון. אפילו תיק אין לה. 

עכשו בכתה. בכי פשוט, זורם. איזה חיים אלה. באמת היא כל כך רעה שמגיע לה כל זה? ואולי באמת מגיע לה עונש שהיא נגררה אחרי פליאה. משמים לא מרוצים ממנה. היתה צריכה להתעקש על טלפון טיפש. 

אבל אם ככה, אז למה לפליאה כן הולך? מה היא אחרת ממנה?

הקולות מסביב התרחקו. הפה שלה היה מלוח, והפנים קרות מהרצפה. הרימה את ראשה בזהירות ובלשה מסביב. הנעליים של אבא שלה נעלמו מהרדיוס הקרוב. הקולות עלו עכשו נרגזים מחדר ההורים. הכריחה את עצמה לקום, תוך שהיא אוספת אליה את הטלפון. 

המסך היה מנופץ במרכז עם שלוחות לכל הכיוונים. המוכר אמר משהו על ציפוי מגן חזק בעובי מיקרון. מה כבר אפשר לצפות ממיקרון אחד. 

נסוגה אל החדר ברגליים כושלות. לחצה ביד רועדת על לחצן ההפעלה. הילדים רואים. שיראו. היא ממילא מקלקלת אותם בעצם נוכחותה. הטלפון השמיע צליל פתיחה והמסך נדלק. נס! זה רק המסך נשבר. אולי אפשר לתקן. אולי אפשר להשתמש ככה. לא הכל אבוד.

אבל היא לא יכולה להשאר פה, היא חייבת להגניב את הטלפון החוצה, אחרת הוא ייקח לה אותו. הוא יחפש את הטלפון וישבור לה אותו לגמרי. היא לא יכולה להסתכן. תחביא בבית של סבא. או תשאיר מחר בחנות. היא תמצא פתרון. אבל היא חייבת להתחמק מכאן עכשו. 

לבשה את הבגדים על הכתונת שלה, אספה במהירות את הדברים שלה לתוך השקית. פתחה את הארון והוציאה את המחברת עם הדברים שכתבה לעצמה לפעמים. מי יודע אם לא יחטטו לה במגרות. 

נתנאל ליווה את תנועותיה בעיניים מודאגות. הלל שאל, את הולכת?

היא לא ענתה. חמקה לעבר הדלת, יצאה וסגרה אחריה את הדלת בחשאי. כשכמעט יצאה מן החצר, שמעה את הקול של אמא שלה מתוך הבית, לאן היא הלכה? 

הלל כנראה הלשין. 

ואז שמעה את אבא שלה אומר, עזבי, היא תחזור על ארבע. 

*

הלב שלה התפרע בתיפופים חסרי קצב. הערב היה צונן, והיא היתה חמה כולה. בסרט הזה היא היתה כבר פעם, לא? הפעם הוא נגמר רע. היא נפלה דרך החורים בעלילה. 

רק כשהגיעה לבית של סבא נזכרה שבשעה הזו הוא כבר עולה לישון. יודה פתח לה. ונראה מופתע. לא מופתע, מופרע. בטח הפריעה לו באחד ממשחקי המחשב שלו. 

הוא הסתכל עליה, ובמקום לתת לה להכנס אמר, מה, שכחת כמה כלים בכיור? 

זעם עלה בה. תסתום, היא אמרה. עכשו הוא יגיד שהיא חצופה. חצוף הוא בעצמו. כאילו היא המשרתת שלו. 

היא שאלה, איפה סבא? 

יודה אמר, הלך לישון. 

היא אמרה, באתי לישון פה הלילה. 

ויודה אמר, אין לכם מקום בבית? המיטה קצרה לך מדי? 

היא עמדה רגע, מרסנת את עצמה, ואז הסתובבה אל המדרגות ואמרה, לילה טוב. 

ויודה אמר, לאן את הולכת?

היא לא ענתה. ירדה לאט, מדרגה אחרי מדרגה. 

היא לא תתן לו להרוס לה את מה שנשאר. היא יכולה לעשות את זה בעצמה בלי עזרה. 

כל השרירים עוד כאבו לה מן הבכי. היא היתה למודת תלאות ושבר כלי וכוס התרעלה. כל הקלישאות התאימו לה עכשו יפה. היא היתה עלובת החיים. לא מהמתרסים של המהפכה הצרפתית. מהדור המפונק והשבע שכל הסבתות מעלות על המוקד. 

לאן תלך.

עם המשפחה הזו היא גמרה.

יד אחים הסגירתני בכלא, ותנעל בית אמי לפני. איפה זה כתוב? 

הבית פלט אותה כמו שרקמת עור פולטת קוץ. זה לא המקום שלה. הבית הזה כבר לא שלה מזמן, היא היתה עיוורת. זה היה מולה והיא סרבה לראות. אין לה מה לעשות פה יותר.

מזמן לא היה לה בית. היא רק התעקשה לראות בו בית. היא רק התעקשה לשמר את המבנים הישנים, כי בפנים כבר לא נשאר כלום, לא היתה נשמה. היא תחזקה מחשבות דמה. אשליות. אם היא תעזוב, היא רק תעשה להם טובה. יהיה לאבא שלה פה אחד פחות להאכיל. יש לה יותר מדי צרכים. תהיה לו צרה אחת פחות על הראש. 

מזמן לא היה לה בית. היא רק התעקשה לראות בו בית. היא רק התעקשה לשמר את המבנים הישנים, כי בפנים כבר לא נשאר כלום, לא היתה נשמה. היא תחזקה מחשבות דמה. אשליות. אם היא תעזוב, היא רק תעשה להם טובה. יהיה לאבא שלה פה אחד פחות להאכיל. יש לה יותר מדי צרכים. תהיה לו צרה אחת פחות על הראש. 

אבל היא גם לא תוכל להשאר עם יודה המעצבן הזה, שחושף ציפורניים ונוהם כמו חתול שמקנא לטריטוריה שלו. 

היא תישאר ברחוב. ובטח יקרה לה משהו. והיא תמות. והם יצטערו על כל המעללים שלהם. וייללו. וישאלו מה זאת עשה השם לנו. וייזכרו בכל הדברים הטובים שלה, ויגידו איך לא ראינו, איך לא ידענו. אבל יהיה מדי מאוחר. והם ישאו את האשמה עד סוף החיים שלהם. זו תהיה הנקמה שלה. אפילו בגלגול היא לא תחזור למשפחה הסרחה הזו. 

אולי תתקשר לפליאה. אבל כבר לא נעים לה ממנה. כמה סצנות היא מייצרת. פליאה היא לא פח אשפה שלה. 

פסיעות רדפו אחריה וקול קרא בשמה. והיא סובבה את הראש לאט, ויודה עמד שם בפיג’מה בפתח הבנין ואמר, סתם צחקתי אתך. מה את עושה עסק. 

והיא הסתובבה והלכה בעקבותיו. לא באמת היתה לה ברירה.

להדפסה