קיץ ארוך מדי – פרק י’

ואז כשהיו אצל סבא, נזכרה בסבתא. 

הסבתא השניה, אמא של אמא. שהם השאירו מאחור.

מאז המעבר לא דיברה אתה, רק שבת שלום חפוז בערב שבת כמעט לפני הדלקה. כאן בירושלים שבת נכנסת בלי להסתכל בשעון. וכל הירושלמים כבר רגילים ועוזבים הכל באמצע היום ומדליקים נרות. ואז יושבים עם העיתון בנחת עד השקיעה. אבל הם לא חלק מהסיפור. אצלם זה אות הפתיחה לצאת מהכלים. כולם מתחילים להשתגע. רצים מפה לשם ושמים דברים במקום ומתנגשים אחד בשני כי צפוף וצועקים איפה המגש של הנרות ומי הוציא את הגפרורים ולא החזיר. עוד לא התרגלו.  

הלל התחיל לקפוץ על הספה הישנה, ואז יצא דרך החלון אל הפארק. וסבא שאל אותה אם היא יודעת מה הולך בבית דפוס. והיא לא ידעה. חוץ מאוטוסטרדת המילים הלא יפות של אבא שלה ששילחה את יודה לגיהני־גיהנם בכל פעם שמישהו רק הזכיר את הבית דפוס. וגם ענין הספקים והחובות והשותפות של יודה בחשבון שפגעה בדרוג האשראי של העסק, שהיא לא ידעה להסביר. היא לא יכלה להעביר דבר מזה לסבא.

סבא אמר, אני צריך ללכת לשם. לקחת את העניינים לידיים. והמשיך לשבת על הכורסא הישנה שהספוג הצהוב פרץ ממנה דרך החורים ולהחזיק את הספר פתוח על הברכיים בלי לקרוא מילה. 

והיא נזכרה בסבא השני שלה, שיושב על ספה ישנה בעיר האחרת, חצי עיוור, ומפחד לקום כדי לא ליפול ולשבור את העצמות. מאז שלחץ הדם פגע לו בראייה, רק סבתא נשארה להחזיק בשבילה את החיים הקודמים. 

והיא נזכרה בסבא השני שלה, שיושב על ספה ישנה בעיר האחרת, חצי עיוור, ומפחד לקום כדי לא ליפול ולשבור את העצמות. מאז לחץ הדם שפגע לו בראייה, רק סבתא נשארה להחזיק בשבילה את החיים הקודמים. 

היתה צריכה לדבר עם סבתא עוד קודם. 

הלל לא היה באופק והיא התיישבה ליד סבא. לא משנה מה קורה לה בפנים, העולם כולו דורש את שלו. רוצה או לא רוצה, היא חייבת לדפוק כרטיס.

סבא שאל אם היא כבר למדה להכין אוכל, היא תוכל לבשל פה במקום לסחוב מהבית. והיא אמרה שהיא רק יודעת להכין חביתה. ואז הוסיפה, וגם עוף ותפוחי אדמה. וגיחכה לעצמה. זו היתה בדיחה שהם לא גמרו למחזר. 

כשהלל היה בגן הוא חזר לפני פסח עם דף קשר, ובשבת הם שאלו אותו מה אכלו בני ישראל כשיצאו ממצרים. הוא ניסה להיזכר ולא הלך, כי כנראה היה עסוק בלהשמיד את הגן בזמן שהגננת דיברה, אבל כשראה שהם מחכים לתשובה, אימץ מאוד את ראשו הקטן והכריז בשמחה, עוף ותפוחי אדמה. 

ככה זה, אתה חוזר אל מה שאתה מכיר, כי אין לך מושג על טעמים אחרים. או אין לך ביטחון שאתה מסוגל למשהו אחר. 

סבתא ממש הצטערה שהם עברו, אמרה, מה יש לכם לחפש שמה, עם כל הערבים. באמת לזה היא לא התרגלה. בעיר הקודמת הם היו רק בחדשות, או בטנדרים הדפוקים של האלטע־זאכיין עמוסי הגרוטאות, ופה הם היו בכל מקום. כשהיתה רואה מישהו שנראה אחרת, כהה, משופם, עלתה בה חרדה והיתה מתרחקת. עוברת מקום. פעם אחד מהם גרד את הרגל, והיא היתה בטוחה שהוא מסתיר סכין בגרב וקפצה בבהלה וירדה מהרכבת. אבל כל השאר נשארו במקום. הירושלמים כנראה רגילים.

היא ביקשה רשות מסבא וחייגה את המספר של סבתא שלה. 

אחרי עשרה צלצולים כמעט התייאשה, ואז מישהו הרים בצד השני. סבא. מי זה? הוא שאל.

רננה, היא אמרה. מאוכזבת שהוא לא הכיר את הקול שלה. שלא חיכה לשיחה ממנה. 

מה שלומך סבא? 

והוא אמר, ברוך ה’ יום יום. והתחיל לספר על השטף דם ברשתית, על הזריקות שמזריקים לו לתוך העין שהמצב לא יחריף. ואיך כל הדברים הישרים נראים לו עגולים, וכל העולם ציור אימפרסיוניסטי מעורבב. ואחר כך הוא העביר את השפופרת לסבתא.

מה שלומך רננה מאמי? סבתא שאלה. 

והיא אמרה, לא טוב. חנקה את הבכי שעלה בה. יותר מדי פעמים היא צריכה לחנוק את הבכי. מה קורה לה בזמן האחרון. קיוותה שסבתא תקלוט לבד, בלי שהיא תצטרך לבכות. שתבין שלא טוב זה לגמרי איום ונורא. 

אבל סבתא אמרה, יופי יופי. תצליחי מותק. שיהיה לך תמיד אור בחיים. 

איזה אור. ואיזה חיים. לא טוב, היא חזרה, קצת יותר מדי בקול. קשה פה. 

וסבתא אמרה, יופי יופי ברוך השם. שימשיך כך. אבל אל תשכחו לחזור. ואז הנמיכה את הקול ואמרה, המצב של סבא לא כל כך טוב. 

והיא אמרה, כן, לא נשכח. וניתקה.

מחר שבת, חשבה בלי קשר.

*

בליל שבת היא עלתה מן הכאילו־חצר אל הכניסה, והסתכלה אל תוך הרחוב שנח בחסות הערב. צעדים מזדרזים של אנשים שהולכים לבית הכנסת בכיפות לבנות, גניחה של מכונית שמתמרנת לתוך החניה. היום אומר את סוף המנגינה. 

כל שבת היא מחכה למשהו. כל שבת יורדת עליה מין חגיגיות קטנה. וציפיה ל – – – למה בעצם? משהו שהיא לא יודעת לתת לו שם. עדין ואוורירי ומרגש. הריחות המתגנבים מתחת לכיסוי הפלטה העבה, שכבר נחרך בכמה מקומות בגלל חוסר זהירות. הנורות שמשתקפות בכוסות הזכוכית, נקישות הסכו”ם בצלחות שממציאות מנגינות אקראיות, כמו על קסילופון מאולתר. העולם שנעצר בחריקה ומכייל את עצמו מחדש.

איפה היא בכל זה?

היא חזרה אל הבית. אמא שלה נרדמה על הספה. ראשה נשמט על כתפה. 

לרגע העזה והתבוננה על אמא שלה הישנה. 

איזו ילדה היא היתה, אמא שלה? איזה סוג נערה היא גדלה להיות? מה היא אהבה? במה היא היתה הכי טובה? תמיד ראתה באמא שלה מישהו שצריך להיות שם למען הסדר הטוב, לא העלתה על דעתה שהיא אדם בפני עצמו, עם מחשבות, עם חלומות. מעניין אם היו לה חלומות, או מה רצתה להיות כשתהיה גדולה.

איזו ילדה היא היתה, אמא שלה? איזה סוג נערה היא גדלה להיות? מה היא אהבה? במה היא היתה הכי טובה? תמיד ראתה באמא שלה מישהו שצריך להיות שם למען הסדר הטוב, לא העלתה על דעתה שהיא אדם בפני עצמו, עם מחשבות, עם חלומות. מעניין אם היו לה חלומות, או מה רצתה להיות כשתהיה גדולה.

אף פעם לא חשבה מה היא חושבת. אמא שלה אשה שקטה. עושה את עבודתה בריכוז, בדייקנות, בארשת רחוקה, כאילו היא לא שם, אבל גם לא במקום אחר. לפעמים לפעמים, לעתים נדירות, כשמצב הרוח שלה היה טוב, היתה שרה לעצמה מין שיר שאין לו התחלה ואין לו המשך:

הי־ה הי־תההה לי יל־דה קטנטוווווו־נת – – – 

במין מנגינה שניכר שהיא זיוף של הדבר המקורי.

אבל היא לא התכוונה אליה. היא לא ראתה אותה בכלל אז.

ועם זאת היא הרגישה שהיא נוגעת באמא שלה באותו רגע, שאיזה סדק נפתח לשבריר שניה והיא רואה אותה. אחרת, במקום אחר. בצבעים שטרם דהו.

*

היה לה שבוע ארוך לאמא שלה. והנסיעות הלוך ושוב גמרו אותה. התבוננה על הפנים הצרות, שהשנים חרצו בהן סדקים רכים מצדי העיניים והפה. העפעפיים סוגרים על עיני הדבש שלה. מיהי האשה הזו בעצם? מה היא בשבילה? המחשבה היתה מגוחכת, ולרגע הרגישה שהיא מתנדנדת בתוך סירה. מה היא אוהבת? מה היא רצתה, אז, אי פעם, להיות כשתהיה גדולה? 

היא תחכה שאמא תפקח עיניים, והיא תשאל: אמא, איך זה היה להיות בגיל שלי? איזה שיעור הכי אהבת? מה רצית להיות כשתהיי גדולה?

אמא שלה כמו חשה את המבט שלה, ופקחה לרגע עיניים עייפות.

אמא… היא אמרה. מנסה להכניס רגל בסדק הצר. א… אמא…

אמא שלה נראתה תוהה היכן היא נמצאת, כאילו עדיין טיילה בחלום כלשהו באיזה יקום מקביל. מבטה התמקד בה סוף סוף.

תערכי את השלחן, רננה. היא אמרה, ושבה ועצמה את העיניים, מניחה לראשה העטוף בסנוד הסרוג השחור להשמט חזרה אל כתפה.