ואז נחמי הבריזה לה.
יום לפני היום של חסד הרכזת נכנסה עם רשימת המשפחות שהן משובצות אליהן ועם החלוקה לזוגות.
הזוג שלה היתה נחמי וקסל. היא הרימה את עיניה לחפש אותה, וקלטה את המבט של נחמי סוקר אותה ממרחק. היתה צריכה לנחש. הוא היה חשדני ומסויג, כאילו גילתה ששיבצו אותה בזוג עם ארדואן. אבל אז עוד לא קלטה, חשבה שנחמי רק מתקשה להיזכר מי היא.
דוקא שמחה שהיא משובצת עם בת שהיא פחות מכירה. אמנם מדובר בשלוש ארבע שעות של עבודה פיזית, אבל זה נתן לה צ’אנס להיות בקשר קרוב עם עוד מישהי מהכיתה. אולי כשיעבדו זו לצד זו במשך בוקר שלם, יקרה משהו ביניהן. עוד טיפה היכרות, עוד קצת קרח שיישבר. בלי כל רעשי הרקע הכיתתיים יהיה לה קצת יותר סיכוי. לאט לאט יכירו אותה. לאט לאט יתרגלו לנוכחות שלה.
היא לא מכירה את נחמי. אבל היא רצתה להכיר. זה שהיא מתעניינת באנשים יותר ממה שהם מתעניינים בה, זה תמיד יצר לה מצבים מביכים. למשל כשפעם כשהיתה בכיתה ד’ פגשה את דבורי שהיתה אתה בגן חובה, והשמחה עלתה בה אוטומטית, כאילו הזמן קפא והחברות הצעירה הזו נותרה כפי שהיתה. אבל דבורי בכלל לא זכרה אותה ולא הבינה על מה השמחה הגדולה. והיא עמדה מולה נבוכה, לא יודעת מה לשים על הפרצוף במקום החיוך המטופש שלה, וניסתה להזכיר לה שהן למדו באותו גן אצל נעמה, והיו חברות. את השעות שבילו בפינת הבובות היא כבר לא טרחה להזכיר, ולא את יום ההולדת המשותף. התגובה של דבורי נתנה לה הרגשה כאילו היא מייצרת היסטוריה ומשכנעת אנשים להאמין להמצאות שלה. היא הבינה שהמקום שאנשים שומרים לה בלבם לא זהה למקום שהם תופסים לה בלב.
מאז למדה להסתיר את הרגשות הפשוטים העולים בה, ולגשש קודם כל אם הבנאדם השני בכלל בקטע. הכשרון שלה לזכור אנשים לא היה כשרון אלא באג. הוא שם אותה בעמדת נחיתות מול האחרים, הם לא זכרו אותה בדרך כלל ולא היו מוטרדים מזה. וגם לא התלהבו כשהיא הזכירה להם מאיפה הם מכירים.
ופה בירושלים בכלל, גם אנשים שכן זוכרים אותך עושים את עצמם כאילו לא. בנות מכיתות אחרות שלומדות אתה בהקבצה עושות איזו תנועת ראש לא מחייבת כשהן פוגשות בה במסדרון, שמשמעותה, ראיתי אותך, רות עבור. כאילו, כמה שאתה פחות זוכר אחרים אתה יותר אריסטוקרט. כי זה אומר שהם לא מגיעים לקרסוליים שלך. מספיק שתזכור את הפרצוף של עצמך.
ופה בירושלים בכלל, גם אנשים שכן זוכרים אותך עושים את עצמם כאילו לא. בנות מכיתות אחרות שלומדות אתה בהקבצה עושות איזו תנועת ראש לא מחייבת כשהן פוגשות בה במסדרון, שמשמעותה, ראיתי אותך, רות עבור. כאילו, כמה שאתה פחות זוכר אחרים אתה יותר אריסטוקרט. כי זה אומר שהם לא מגיעים לקרסוליים שלך. מספיק שתזכור את הפרצוף של עצמך.
בהפסקה נחמי נגשה אליה ואמרה לה שאיזה יופי ושהן ייפגשו מחר בתשע. הן שובצו לבית של אשה מבוגרת ברוממה והיא שאלה את נחמי איך מגיעים וקיבלה ממנה הסבר מפורט וסבלני. ואז נחמי לקחה את מספר הטלפון שלה ליתר ביטחון ואמרה, צ’או, נתראה מחר.
עכשו היא חושבת שנחמי תכננה הכל כבר מראש. כי אחרת איך את מסבירה את זה שהיא התקשרה בבוקר, ממש רבע שעה לפני הזמן שהיא אמורה לצאת מהבית, ואמרה לה כמה שהיא מצטערת, אבל אחותה ילדה והיא צריכה ללכת לשמור על האחיינים שלה. ושהיא מקווה שהיא רננה תסתדר, היא מבינה שזו לא עבודה קשה, שזה אשה שגרה לבד, בטח אין שם הרבה מה לעשות.
כל המלל הזה כאילו הרגיע אותה, כאילו נחמי מתאמצת שהיא תרגיש טוב. אבל המשפט שלה בסוף גרם לה להבין שהדברים לא כאלה חלקים. היא אמרה, אכפת לך לא לרשום את זה בדיווח לרכזת? את מבינה אותי, נכון? אין לי באמת ברירה. ועניי עירך קודמים.
והיא אמרה, אוקיי. לא חשבה יותר מדי.
והיא הלכה לבד אל האשה. גברת קטנה בפאה חומה מרוטה ומשקפיים עבי עדשות. והאשה שמחה שהיא באה, וביקשה ממנה לנקות את הספות ואת הכסאות, ולשטוף כל מיני סלסלות וחפצים. ואמרה לה להזהר כשהיא מנקה את השידה כי זה בידרמאייר. היא שאלה מה זה והאשה אמרה שזה ענתיקה שהסבא שלה העלה לארץ מאוסטריה לפני השואה. מעולם לא ראתה רהיט כזה, אבל נהנתה לגלות את הדלת שהופכת לשולחן ואת כל התאים והמגרות הפנימיות הקטנות. כמעט יכלה לראות את הסבא של האשה יושב ליד שולחן הכתיבה הסודי שלו ומריץ שורות בעט ציפורן טבול בדיו, מספר על החיים הקשים בארץ. מכתב בגרמנית למשפחה שנותרה באירופה.
אבל ככל שעבר הזמן, והיא חשבה איך זה היה צריך להיות, איך הן היו אמורות שתיהן להזיז את הספה הכבדה, איך היא היתה מסבנת ונחמי מנגבת, התפשטה בה התחושה החריפה שנחמי מכרה לה צ’יזבט. שהיא המציאה או לפחות רכבה על העובדה שאחותה ילדה כדי להתחמק. ממתי שומרים על אחיינים בבוקר, ומה היא היתה עושה אם זה היה יום לימודים רגיל?
היא קולטת דברים לאט. איך לא הבינה את זה מהתחלה. נחמי פשוט לא רצתה להיות אתה בוקר שלם. פתאום זה היה ברור לה. בתמימותה חשבה שהסמינר שולח אותן לחסד, אבל בשביל הבנות זה מפגש חברתי. הנקיונות הם רק הזדמנות לשחרור מיום לימודים. והיא רננה בטח לא עניי עירך.
למה עלתה בה אכזבה? אם בת לא רוצה להכיר אותה, אז לא צריך. לא ידעה להסביר לעצמה למה זה כאב לה כל כך.
אבל לפחות היתה אומרת לרכזת. היו משבצים אותה עם אחרת. היא לא אמורה לעבוד לבד. זה כל הענין עם החלוקה לזוגות.
ואז כשעמדה לסיים, אחרי שלוש שעות מאומצות, כשהגב שלה כבר היה מפורק וכולה היתה רטובה וסחוטה, נזכרה שהבטיחה לנחמי שלא תגיד שהיא לא היתה.
היא לא באמת הבטיחה. נחמי לא חיכתה לתשובה. פשוט הניחה שזה יקרה. ידעה מראש שרננה לא תסרב.
למה בכלל היא צריכה לחפות עליה? איזה ענין יש לה לתת את הלחי השניה?
היא תלך עכשו ותדווח לרכזת על עצמה, ושהרכזת תסיק מה שהיא רוצה. המחנכת אמרה שמי שלא תגיע זה ייחשב לה חיסור. אם באמת צריכים אותה בבית, שנחמי תביא אישור מאמא שלה.
אבל את כל זה היתה צריכה להגיד לנחמי כבר בבוקר, ולא להמהם משהו ולתת לה להבין שזה בסדר מצדה.
וחוץ מזה, היא צריכה לחשוב לרחוק. אם היא לא תשמור על נחמדות, היא תשרוף לעצמה גשרים בכיתה הזו. אולי נחמי תעריך את זה שהיא שמרה על שמה הטוב. אולי זה יגרום לה לחשוב שהיא נחמדה. אם כי היא כבר אמרה ברור את דעתה על רננה.
מצד שני, היא לא יכולה לשקר ולמסור דיווח כוזב.
אין לה ברירה. הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא להשאר עוד שעתיים שלוש ולעשות גם את החלק של נחמי. אולי מספיק שעתיים, כי היא גם ככה זריזה.
אין לה ברירה. הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא להשאר עוד שעתיים שלוש ולעשות גם את החלק של נחמי. אולי מספיק שעתיים, כי היא גם ככה זריזה.
והיא שאלה את האשה אם יש לה עוד מה לעשות. והאשה שמחה וביקשה שהיא תיכנס למטבח ותעשה את הארונות.
היא אפילו לא יודעת אם הזמן הזה נחשב לה חסד בכלל. כי כל המרירות שהצטברה בה עלתה לה מהמרתפים. למה היא נתנה לנחמי לרכב על הגב שלה? ולמה אנשים מנצלים אותה בצורה כזו? מה זה התרבות הזאת? מה יש לירושלמים האלה, מאיפה זה בא להם? משהו רקוב בממלכת דנמרק.
היא לא גדלה בבית אריסטוקרטי כמו שהן והיא לא יודעת להתעלם מאנשים שהיא מכירה, אבל היא לעולם לא תפיל על אחרים דברים שהיא חייבת לעשות. ולעולם לא תנצל בציניות את טוב לבם.
.
אבל כל הזמן היא חוזרת לאותה נקודת התחלה. הכל בגלל הצורה שהיא נתפסת בעיניים של הבנות. הן נרתעות ממנה כי היא נראית עלובה ושונה. היא חייבת להשיג לעצמה מראה נורמלי ולהיות אחת מכולן. ברומא היא תהיה רומאית. היא תמצא דרך. היא בסך הכל עשתה ניסיון אחד. זה לא צריך לרפות את ידיה. עכשו היא מנוסה ויודעת שצריך לסכם מראש ולא להשאיר את נושא התשלום לפרשנות האוורירית של המעסיקים.
והיא יכולה ללמוד לאהוב כלבים.
