קיץ ארוך מדי – פרק ל”ג

מנצ’מע?

היא כל כך לא רגילה שצריכים אותה, שבכלל לא הבחינה שזו פליאה וכמעט לא שמעה את השאלה. 

אה, זו את. תגובה מושהית, כמו שבריר הרגע הזה שמחמיץ את הכדור שנזרק לעברך. היא מנסה להנפיק חיוך אבל הוא מתעקם לה. 

איך מצאת את הכיתה?

בימים שעשתה בחנות למדה שפליאה בסך הכל שנה מעליה. זה הדהים אותה, אבל גם הסביר איך הבחורה הזו בכלל נמצאת במסגרת לימודית כלשהי. קשה להאמין שההורים שלה ישלמו שכר לימוד של י”ג י”ד בשביל שהסמינר ישאיר בשבילה כסא. אבל אולי. ילדה חסרת עול שצריך לשמור עליה בתוך המסגרת, אחרת תתאייד. שתהיה רשומה באנשהו, חוץ מהתעודת זהות של ההורים. כמו בילבי ארך־גרב, הבחורה הזו הולכת לבית הספר רק בשביל שיהיה לה מאיפה להבריז. 

ג’י־פי־אס. נו באמת, לא כל כך קשה למצוא איזו י”א 2 בג’ונגל הזה.

היא לא יודעת מה לומר. החרדה מתחילה לעלות בה. למה היא הגיעה בכלל? היא עשתה משהו לא נכון ביום שישי? מסודי שלחה אותה כי אין לה טלפון? היא באה להודיע לה שהיא מפוטרת? 

מ… מה קרה? היא אומרת בלי קול.

מה צריך לקרות? פליאה לא מאפשרת לה להמשיך לטפח חרדות. קומי כבר. מה התחברת רגשית לכסא הזה.

ההבנה חודרת אליה לאט. היא באה סתם. לבקר אותה בכיתה. 

רגע. היא עוטפת את שארית הסנדויץ’ בשקית ומניחה על השלחן. לא בטוחה שהיא סיימה כזית אפילו. אבל לא יכולה להרשות לעצמה להבריח את פליאה. היא תברך אחר כך.

רגע. היא עוטפת את שארית הסנדויץ’ בשקית ומניחה על השלחן. לא בטוחה שהיא סיימה כזית אפילו. אבל לא יכולה להרשות לעצמה להבריח את פליאה. היא תברך אחר כך.

אז מה קורה? 

הן עוזבות מאחוריהן את הכיתה הרוחשת. פליאה מנתבת, אין לה מושג לאן. היא אמורה להתרגש מזה שהיא מתעניינת בה, אבל הסיטואציה כל כך מוזרה, שהיא לא יודעת מה היא מרגישה.

אה… בסדר.

יש לך כיתה מה זה מקסימה, כמה פרטיות הן נותנות לך.

היא משחררת גיחוך. 

אני חדשה, היא מזכירה לפליאה, נכנסתי באמצע שנה. 

אה, והקליקות כבר סגורות.

כן…

זו הפעם הראשונה שמישהו בכלל תופס מה עובר עליה. פתאום מתחשק לה לבכות. משהו נמס בתוכה והיא מתקשה לשמור את עצמה אסופה. היא נושכת את השפתיים בכוח.

פליאה מפלסת להן דרך בין גושי בנות במין דחיפות שלווה. הים נבקע לפניה לשניים והיא עוברת בין הבתרים לפני שהגלים מתלכדים מאחוריה בחזרה. 

ואיך… איך בכיתה שלך?

אה, הכיתה שלי פסדר. נחמדות. קצת חסרות מעוף אבל אין טענות.

חבל שהיא לא לומדת אתה באותה כיתה. זה היה משנה את המצב שלה לגמרי. איך היתה רוצה שיראו אותן יחד. שיעברו בנות מהכיתה שלה ויראו שיש לה חברה. ולא סתם חברה, אלא מישהי כמו פליאה, שגדולה עליה בכמה מספרים. שיתפלאו, שישאלו אותה כשתחזור לכיתה, מה זה, מאיפה אתן מכירות? איך את חברה של בת מכיתה י”ב? והיא תמציא משהו, כדי לא להסגיר את מקור ההיכרות שלהן, אבל אבק הכוכבים של פליאה ינצנץ גם עליה. 

היא נזכרת בסנדויץ’ שהשאירה על השלחן. ספק עם היא חייבת ברכת המזון. מה ההלכה במקרה הזה? כשהיא תחזור היא תוכל להמשיך או שזה נקרא שינוי מקום? אולי היתה צריכה לקחת את הסנדויץ’ אתה. אבל מה זה היה עוזר אם זה שינוי מקום. היא תשאל בשיעור דינים… אם יהיה לה אומץ. 

אבל ממילא לא היתה מסוגלת לאכול. הריגוש ממלא לה את הבטן, דוחף לה את הצלעות מבפנים, תופס לה את הלב. מזמן לא הרגישה כל כך… כל כך מה? רצויה? לא, זו לא המילה. מבוקשת? גם לא. פליאה לא צריכה אותה. בטח יש לה מיליון חברות. אולי מתוקפת. כן. מתוקפת. כאילו מישהו עושה עליה וי בצבע. כמו שקוראים שמות בכיתה. רננה דורי? קיימת. היא לא אויר. יש מישהי בעולם שהיא מוצאת חן בעיניה. לא מטעמי או־או. על באמת. מישהי שלא אכפת לה מהבגדים שלה ומהתיק שלה ומהקוקו המדובלל־עד שלה. מישהי שהיא טובה בעיניה כמו שהיא. 

אבל מה היא מוצאת בה? ואולי פליאה סתם חושבת…? אולי היא מייחסת לה דברים שאין בה? כשהיא תגלה מי היא גם היא תזרוק אותה. אז אולי כדאי להתחמק איכשהו כדי שלפחות יישאר לה הרושם הטוב… היא כבר מכירה את הריטואל. בעצם זה לא ריטואל, זה כבר גורל. מתעניינים בה בהתחלה, מין ילדה קומפקטית וחמודה, זה מסקרן. מאיזה חלק של העולם היא הגיעה, לאיזה שבט הוטנטוטי היא שייכת. ואחר כך מגלים מי היא באמת ועוברים לטרנד הבא. 

אבל זאת פליאה… פליאה היא לא מהסוג של להתלהב ממישהו בקלות. איך היא פחדה ממנה בהתחלה, חששה מהשהות אתה לאורך כל כך הרבה שעות. הכינה את עצמה להצלפות לשון בלתי פוסקות, או, יותר טוב, להתעלמות. אבל משום מה פליאה דוקא גילתה בה ענין. בשלושת הימים שהיו ביחד, בהפוגות בין הגלים של הקונות, הן דיברו קצת. בעצם קשה לומר דיברו. זה היה סוג של דו־שיח שלא נראה שהומצאה בשבילו עדיין הגדרה. היא טיפלה בסחורה ובסידור הבגדים. פליאה עשתה את מה שהיא טובה בו – לתת ללקוחות רושם שהן טרדניות מיותרות ובאופן מסתורי כלשהו לגרום להן לרצות נורא את הבגד שהן מודדות ולהיות אסירות תודה שהוד מעלתה מוכנה להעביר אותו לרשותן. אבל כשהיה שקט ושתיהן נשארו לבד בחנות, היא היתה מרימה מדי פעם את הראש מהנייד וזורקת אליה שאלה. בלי קשר לכלום. אז מה את עושה אחרי צהרים. כמה אחים יש לך. במה ההורים שלך עובדים. בטון אחיד, כאילו היה לה בגרון רק קליד אחד. וכשהיתה עונה לה, היתה מקדישה לתשובה שלה רגע של הרהור, מתייקת אותה איפשהו בראשה, ושוקעת חזרה בנייד. 

על עצמה לא נידבה שום מידע, והיא לא העזה לשאול. רק בלילה, לפני שנרדמה, ניסתה לבנות לה איזה קלסתרון מחצאי המילים שפליאה שחררה מדי פעם. בחורה בכיתה י”ב, עובדת בחנות כי זה לפחות מביא תועלת כלשהי לעולם או לעצמה. גרה ברמות. זהו פחות או יותר. את השאר ניסתה להשלים בדמיונה. 

ועכשו היא הולכת אחריה כאילו הן באמת חברות. או לפחות ידידות כאלה של טיולי מסדרון. והלב שלה מלא על גדותיו בממתקים. 

מכאן. פליאה מכוונת אותה אל חצר הכניסה. 

לאן? היא תוהה פתאום. 

לקיוסק, אני מתה מרעב.

אבל אסור…

אוי גם את? אז תלכי למרכזת אחר כך.

היא מצחקקת. כמו פייגי…

הנוכחות של פליאה משחררת אותה. לצדה זה באמת נראה לא יותר מהרפתקה חיננית שבאה בטוב. והצורה שהיא מעיפה את התלתלים שלה מהעיניים מעלה בלבה ריגוש. חומים וחצופים וזוהרים בשמש. שער עם אופי, במקום הקוקו השחור הסתמי שלה. כל מה ששייך לפליאה היה מלא טמפרמנט.

מה כמו פייגי?

אתמול היא הלכה למרכזת…

מי? מו?

פליאה מפליגה בין המוני הבנות כמו שייטת קרבית. הן כבר יצאו מן המסדרון אל החצר המוארת עד סינוור, וכעת עמדו ליד השער. פליאה תופסת את זרועה, ומנצלת רגע שהשער נפתח עבור מאחרת לבוא. תוך רגע שתיהן בחוץ. פליאה מציעה לה חיוך מקסים, שאומר, ראית? זה כלום!

בחוץ נעות עוד כמה דמויות מטושטשות בכחול תכלת, עריקות מהסוג שלהן. מכוניות נוסעות, נעצרות ברמזור, מתניעות שוב. אמהות דוחפות עגלות תינוקות עמוסות שקיות מ”ברכל”. אנשים נוהמים לתוך פלאפונים. אוטובוס חולף, לוקח אנשים למקומות אחרים. יש עולם שלם בחוץ, נע ומתפרק ומתגבש מחדש, יש המון חיים בחוץ. והסיפור על פייגי נראה פתאום תפל ושייך לתיקיה ישנה.

אוטובוס חולף, לוקח אנשים למקומות אחרים. יש עולם שלם בחוץ, נע ומתפרק ומתגבש מחדש, יש המון חיים בחוץ. והסיפור על פייגי נראה פתאום תפל ושייך לתיקיה ישנה.

… אז וידר תפסה אותה עם חולצה בחוץ.

יא?

אז היא הלכה למרכזת, ואמרה…

מה קרה, את בטראומה? דברי צפוף.

היא צריכה ללמוד את הקצב הזה, החברה’מני. היא צריכה ללמוד את השפה.

אז היא אמרה לה, נכון זה יצער אותך שבאים לבקש פתק? והיא אמרה לה, נכון. אז היא אמרה לה, כי אני הולכת לצער אותך…

חננה. פליאה לא מתרגשת. שתמות.

היא נשענת על החלון הקדמי של הקיוסק הצבוע כחול, לוחצת על בגט בחביתה ומלפפון חמוץ. מייצרת ‘קראש’ זעיר דרך הניילון הנצמד. טרי?

המוכר משחרר אוזניה אחת וסופג את השאלה. כן, מהבוקר, הוא אומר. על הסכין.

ותביא פחית קולה.

שמונה עשרה שקל. 

פליאה דוחפת את המטבעות הלאה ממנה, אוספת אליה את ארוחת העשר המיוחסת שלה. מפנה אליה סוף סוף את ראשה.

‘עזבי את המפגרות האלה. באה לסיבוב ביפו?