אמא של אלחנן

ביום רביעי אלחנן אומר לה שבת שלום. היא נלחצת. “נדבר אבל ביום שישי, כן?”

“לא נראה לי”, הוא אומר. “בואי נגיד שבת שלום כבר עכשיו”.

והיא מבינה. ורוצה להגיד עוד כל כך הרבה. אבל רק אומרת: “אבל תשמור על עצמך, כן? הכי שאתה יכול, פליז”.

והוא מבטיח שכן. ואומר עוד פעם שבת שלום, אמא, ואל תדאגי.

השטויות שילדים אומרים.

כל יום חמישי היא מנקה בלי להפסיק. לא רק מרצפות וחלונות אלא גם קירות ומדפים ורגלי שולחנות ודלתות. בחצות הלילה הבית נוצץ כמו רגע לפני ליל הסדר, והיא לוקחת נשימה, מסתכלת על הטלפון. בודקת את ההודעה ששלחה בבוקר, כי אולי בכל זאת. על ההודעה עדיין יש רק וי אחד. היא הופכת את הטלפון, שלא תתפתה לבדוק שוב, ונכנסת למטבח, מתחילה לבשל.

בשלוש לפנות בוקר היא נרדמת על הספה. בשבע היא קמה וחוזרת לבשל. איציק ושלומי ומני מגיעים מהישיבה לשבת, והיא הזמינה גם את רחלי וידידיה. היא צריכה בית מלא. ואולי אפרת הקטנטנה, נכדתה הראשונה תעזור גם היא. שבת שלמה בלי לדעת מה קורה, היא תשתגע.

גם עכשיו את לא יודעת מה קורה, מזכיר לה קול מעצבן אחד בפאתי מוחה, אבל היא מטאטאה אותו מהר מתחת למחשבות אחרות. בטח שהיא יודעת, לפחות בערך. מקשיבה לחדשות כל שעה עגולה. מסתכלת בקבוצת הווטסאפ של העבודה שלה שבה מעלים כל עדכון עוד לפני שהוא מגיע לחדשות. היא לא מפספסת כלום. כשהיו ידיעות על הרוגים אתמול באמצע הספונג’ה היא עצרה הכל וצלצלה לחיים אחיה שבדק מיד עם הבן שלו ברבנות והפעיל עליו לחץ לא מתון עד שהוא הסכים לומר שההרוגים לא מגולני והיא בכתה ונשמה לרווחה וכעסה על עצמה נורא ונתנה צדקה מהר ואמרה לאלוקים שיסלח לה, בבקשה, היא אמא מבולבלת וחרדה שלא יודעת מהחיים שלה והיא לא שמחה שזה אחרים שנהרגו, רק שהבן שלה חי. ובבקשה השם תשמור על כל החיילים, בבקשה.

והיא בכתה ונשמה לרווחה וכעסה על עצמה נורא ונתנה צדקה מהר ואמרה לאלוקים שיסלח לה, בבקשה, היא אמא מבולבלת וחרדה שלא יודעת מהחיים שלה והיא לא שמחה שזה אחרים שנהרגו, רק שהבן שלה חי. ובבקשה השם תשמור על כל החיילים, בבקשה.

כל היום היא מקשיבה לחדשות ומבשלת. שנים עשר סלטים, שני סוגי דגים, שלושה סוגי בשר. ארבע עוגות. אם היא תפסיק לבשל או לאפות, מה יקרה? עוד מעט היא תצטרך להפסיק בכל מקרה, כי שבת. היא לא רוצה לחשוב מה עלול לקרות. 

הילדים מגיעים בצהרים והיא מאיצה בכולם לטעום ושואלת מה שלומם ונותנת הוראות על הכביסות אבל בתוך כל זה היא לא באמת רואה אותם. מול עיניה עומד כל הזמן אלחנן. כנראה שגם מול עיניהם, או לפחות אלה של חלק מהם. מני ושלומי מתקלחים ביעף ואחר כך מתיישבים ללמוד בסלון במקום לשקוע בעיתונים כהרגלם בשעות הללו של ימי שישי. איציק כן שוקע בעיתונים והיא רותחת מכעס אבל מחניקה את הכעס עמוק בפנים. זה אחד הדברים שקיבלה על עצמה, לנסות לא לכעוס. 

יהודה מסדר לה את הנרות בשעה הרגילה, בתנועות מתון-מתון. הוא דואג אחרת ממנה: לא בודק חדשות, לא שואל אותה אפילו מה קורה. נמצא בבית הכנסת כמה שהוא רק יכול ובעיקר ישן כשהוא בבית. כשהוא מסיים יש עוד שעה עד להדלקת נרות אבל הוא מודיע שהוא יוצא לבית הכנסת. איציק עוזב את העיתון ואומר שיבוא איתו, ושניהם סוגרים אחריהם את הדלת בשקט. 

ידידיה ורחלי מגיעים כרגיל, חצי שעה לפני הדלקת נרות. אפרתי צוחקת אליה בחיוך בעל שתי שיניים והיא מנסה לקחת אותה בזרועותיה, אבל מרגישה בהן רעד ומחזירה את הקטנה לאמה בחיוך של התנצלות. “אחר כך רחלוש, אני בקושי מרגישה את הידיים שלי עכשיו”. רחלי מסתכלת עליה, מהנהנת, מעבירה את אפרתי לידידיה והולכת לעזור במטבח. לא שנשאר מה לעשות שם. הפלטה עמוסה מקצה לקצה, הכלים כולם שטופים. אבל הן פותחות וסוגרות מגירות ביחד, מתלבטות בין שני סוגי מפיות, מזיזות את המיחם רחוק יותר על השיש.

“חבר של ידידיה נפצע אתמול”, רחלי אומרת פתאום, מהר ובשקט.

“בעזה?”

“בצפון”.

“טוב, אלחנן בעזה”. כאילו שזו נחמה. 

“כרתו לו רגל”, אומרת רחלי. 

היא נוטשת את המטבח, רצה כמעט אל החדר, להתלבש לשבת.

קשה לה למצוא מה ללבוש. היא קיבלה על עצמה כל מיני קבלות בצניעות, ומרוב שהייתה בלחץ היא כבר לא זוכרת מה בדיוק. לא חובשת פאה כי קיבלה על עצמה מטפחת לפחות עד סוף המלחמה, את זה היא זוכרת. לא זוכרת אם קיבלה או לא קיבלה משהו לגבי איפור, או החלוק עם הנצנצים. בסוף מתפשרת על בלי איפור ועם הנצנצים וכועסת על עצמה שהיא לא רשמה את הקבלות, ואיזו מין אמא חסרת אחריות היא בכלל. 

“אמא, את ממש חיוורת”, דואגת רחלי. 

חמש דקות להדלקת הנרות המוקדמת, כמו שקיבלה על עצמה. היא מהססת רגע ואז חוזרת לחדר לשים טיפת סומק על הלחיים ומסבירה להשם תוך כדי שזה כדי לא להדאיג את בני המשפחה בשבת, אתה מבין, הם גם ככה דואגים נורא.

יהודה לא הכין לה מספיק נרות, היא מגלה. תכננה להדליק עוד נר ולא זכרה לומר לו. היא מארגנת בחופזה פמוט נוסף, בזיך ופתיל צף, יוצקת מים ושמן. מדליקה נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס ומבקשת רחמים בעיניים עצומות. אלחנן. א-ל, חוננו. א-להא דמאיר, ענני. 

*

בשולחן שבת הבנים מתחזקים את הזמירות בנחישות. הזמירות זה החלק שהכי אהוב על אלחנן בשולחן שבת. גם בשלב הבלי-כיפה-בכלל בין הישיבה לצבא הוא תמיד היה יושב בשולחן עד סוף הזמירות, וקול הבריטון שלו מתרונן מעל קולותיהם של אחיו. היא משתדלת לא לעוות פנים כשהם מזייפים ב”יונה מצאה בו מנוח”. אם אלחנן היה פה, הוא כבר היה מראה להם מה זה. הילד המוזיקלי היחיד שלה. איזה מין עולם זה, שבו ילד צנום שלא מזייף אפילו ב’י-ה אכסוף’ צריך ללכת להילחם במחבלים. 

“אני הולך לישון”, מודיע מני בסוף הסעודה. היא מציצה אל השעון, מרימה גבה. הבחורים שלה לא מגיעים בדרך כלל למיטה בלילות שבת לפני השעות הקטנות של הלילה.

“שמתי שעון מעורר לשתיים בלילה”, הוא נשען על גב הכסא שלה, מדבר אליה בשקט. “אמרו לנו בישיבה שאלה השעות של הלחימה הכי רצינית, אני אקום להגיד תהילים אז”. היא מהנהנת אליו, מניחה את ידה על כף ידו. ילד טוב, מני שלה. כולם ילדים טובים. גם אלחנן, שהלך וחזר וחיפש ותעה, היה תמיד ילד טוב. אתה שומע, השם? הוא ילד טוב. תמיד עזר וכמעט לא התחצף ואם התחצף ביקש סליחה ותמיד היה אכפת לו מההורים שלו ומאז שהוא בצבא הוא תמיד עם כיפה אפילו שהוא לא בפלוגה דתית. והוא התרצן כל כך. תמיד הולך לכל התפילות כשהוא בא לשבת. השם, בבקשה, בבקשה. 

היא עצמה מתכננת להישאר ערה ולהגיד תהילים, אבל העייפות גוברת עליה. היא מתנחמת שכמו מני, גם היא תקום בלילה להתפלל. אבל למוחה המותש יש תוכניות אחרות. הוא משדר לה חלום זוועה אחרי חלום זוועה, וכשהיא מתעוררת לבסוף מכוסה בזיעה קרה השעה כבר ארבע לפנות בוקר. היא משחילה כפות רגליים לתוך נעלי הבית הפרוותיות שלה ויוצאת אל הסלון. מני בכורסא, רכון על ספר תהילים. היא נוטלת ידיים והולכת לחפש ספר תהילים גם עבורה. 

אפרת של רחלי קמה מוקדם ומעסיקה אותה בשעות הבוקר, כשהבית ריק מהבנים ורחלי ישנה. תוהה איך היא יכולה לישון כך, ואז נוזפת בעצמה שאחות זה לא אמא. היא צריכה כבר להפסיק לצפות מכולם שישתגעו כל היום וכל הלילה כמוה. 

הסעודה ביום היא שידור חוזר של סעודת ליל שבת, רק כשהיא קצת פחות עייפה, ומבחינה במאמץ הגלוי של כולם להתנהל כרגיל. שבת היום, אומר יהודה בתוקף כשאיציק מתחיל לומר משהו על המלחמה. שבת היום. כאילו שבשולחן השבת שלהם לפני המלחמה הם תמיד הצליחו לשמר שיח של דברי תורה בלבד וזמירות שבת. אבל הפעם, איכשהו, הם מצליחים, לפחות עד שברכת המזון מסתיימת ויהודה פורש לשנת צהרים. כמו נחל שהוסר ממנו הסכר, השיחה אז זורמת בכיוון הטבעי היחיד שלה בימים אלה. ידידיה מספר קצת על החבר שלו, קטוע הרגל. היא מצטמררת ומבקשת שם לתפילה. מדברים על לימוד למען החיילים. על קבלת עול מלכות שמיים של גולני לפני שנכנסו לעזה. על קשירת ציציות שאיציק ושלומי התנדבו לעשות במתנ”ס ליד הישיבה שלהם. על גוג ומגוג ונבואות הגאולה. 

הם לא מדברים על אלחנן.

*

שבת שעון חורף ראשונה, וסעודה שלישית ממהרת להגיע. הבנים רצים לתפוס מנחה, היא ורחלי עורכות שולחן. היא הכינה כל כך הרבה אוכל, שהיא מוצאת במקרר פשטידות שטרם הגישה ומצרפת אותן לסלטים הרבים שנותרו. 

אפרת הקטנה חסרת מנוחה, ואחרי סעודה שלישית חפוזה רחלי מציעה ללכת איתה לגינה ממול. היא מסתכלת על השעון ומהססת. עוד עשרים דקות יוצאת שבת. היא תרצה לדעת מה חדש.

“נחזור מיד כשתצא שבת”, מבטיחה רחלי.

היא מסכימה להצטרף.

רחלי, עדיין עייפה בבירור, צונחת על הספסל בגינה. אפרת מהדסת בהילוכה הברווזי, הראשוני לעבר המגלשה האדומה. היא הולכת באיטיות אחריה. 

מעבר לכביש רכב עוצר. אנשים במדים יוצאים ממנו. שלושה. היא בוהה בהם. כל מי שבגינה, כך נראה, קופא באותו רגע ממש. אישה מבוגרת מתרוממת מהספסל בקצה הגינה, מניחה יד על פיה. שני רוכבי אופניים על המדרכה עוצרים גם הם, הופכים לפסלים. 

מעבר לכביש רכב עוצר. אנשים במדים יוצאים ממנו. שלושה. היא בוהה בהם. כל מי שבגינה, כך נראה, קופא באותו רגע ממש. אישה מבוגרת מתרוממת מהספסל בקצה הגינה, מניחה יד על פיה. שני רוכבי אופניים על המדרכה עוצרים גם הם, הופכים לפסלים. 

הלב שלה גוש של קרח. ככה בטח מרגישים רגע לפני שמתים. 

שלושת החיילים חוצים את הכביש, נבלעים בבניין מצידה הימני של הגינה. זה לא הבניין שלהם. לא הבניין שלהם.

שתי דקות אחר כך, היא שומעת צרחות.

לא. לא. לא. ליאורי. לא. לא. לא.

ככה בטח מרגישים כשמתים.

רחלי לידה פתאום, אפרת בזרועותיה. “נלך הביתה, אמא”. זו לא שאלה. 

שלושה כוכבים בשמיים, והן הולכות הביתה. 

*

רחלי מגישה לה כוס מים כשהן מגיעות. היא אומרת, מטושטשת, ‘ברוך המבדיל’. שותה. 

“את בסדר?”

אוספת את עצמה בכוח, מישירה מבט. “כן, בטח. השם ירחם”.

רחלי מהנהנת. אומרת שהיא הולכת לארוז, אבל תכף תבוא לעזור במטבח.

היא מחפשת את הטלפון, בודקת על אוטומט. עדיין וי אחד, כמובן. אבל הוא לא מצליח לצער אותה. הלב שלה במקום אחר. עם אשה שהיא לא מכירה. עם אמא של ליאורי.

הולכת אל החלון, מסתכלת החוצה. הרכב של החיילים עדיין חונה שם. 

כל כך קרוב אליה, יש שבר שאין לו תיקון. היא יודעת. והיא צריכה להתפלל. אבל על מה. מה כבר נשאר לומר. 

“השם”, היא לוחשת. “אוי, השם”.

אין לה עוד מילים. היא מצמידה את מצחה לזכוכית הקרה, ובוכה עם אלוקים. 

להדפסה