קיץ ארוך מדי – פרק ל”ד

היא הססה. מן הצד האחד היו השיעורים הארוכים והאי־נראות והסנדויץ’ הלא גמור. מהצד השני היה אביב ופליאה ועולם וחיים. 

והיא הלכה אחרי פליאה.

פליאה תמרנה אותן ללא קושי בסמטאות של רוממה וזכרון משה, בתים ישנים ונמוכים לצד בנינים חדשים שהתנשאו לגובה, טורי מכוניות ורמזורים וצפירות. שליחים על קטנועים, דחפורים, נהגי אוטובוס שפותחים את הדלת הקדמית כדי להחליף שיחות ידידות עם קולגות ברמזורים הארוכים. ירושלים של בוקר שהיא לא מכירה. 

ההליכה של פליאה נמרצת והיא נגררת אחריה. נהיה לה חם. מזל שהורידה את הסוודר בכיתה. בבוקר היה קריר. היו בנות שהגיעו עם סוודר, וכשנהיה קצת חם הן לא יכלו להוריד אותו כי הן גזרו את השרוולים של חולצת התלבושת. ואז התחילו הריבים על המזגן. הרעיון החריד אותה. להשחית חולצה טובה בידיים. אבל אחר כך חשבה, כמה נוח זה היה אם בימים כאלה של מזג אוויר מתעתע היתה יכולה לתמרן עם שכבות הביגוד. ושוב היה הפער בין מי שיכולה לגזור חולצות לבין מי שיש לה רק חולצה אחת רב תכליתית. אבל גם בכיתה הקודמת שלה אף אחת לא העלתה בדעתה לגזור חולצות. אפילו תהילה שאבא שלה חבר מועצה. אבל מזג האויר בעיר הקודמת היה הגיוני יותר. כשיצאת בבוקר ידעת מה הולך לקרות במשך היום, והשמים לא התהפכו עליך באמצע הדרך. ולא היית צריכה לשים עליך סוודר בליל קיץ שחותם יום חמסין. 

היו בנות שהגיעו עם סוודר, וכשנהיה קצת חם הן לא יכלו להוריד אותו כי הן גזרו את השרוולים של חולצת התלבושת. ואז התחילו הריבים על המזגן. הרעיון החריד אותה. להשחית חולצה טובה בידיים. אבל אחר כך חשבה, כמה נוח זה היה אם בימים כאלה של מזג אוויר מתעתע היתה יכולה לתמרן עם שכבות הביגוד.

היא מגניבה מבט אל פליאה. בכיתה המורה אולי קוראת את שמה. המורה למתמטיקה תוהה על חסרונה. נראה שהיא המורה היחידה שמבחינה בנוכחותה. הסוודר עם התיק שלה נשארו מיותמים על הכסא. אולי היתה צריכה לקחת אותם אתה. כל כך הרבה דברים השאירה מאחור. אפילו במקום שאת שקופה, יש כל כך הרבה חוטים לחתוך כשאת עוזבת. כמה זמן תימשך ההרפתקה הזו? לא העזה לשאול את פליאה. לא להחריב את הדבר העדין הזה שרוקם את עצמו באויר. תנועה לא נכונה והכל יהפוך למוטציה, יסתבך או יתפרק וישאיר אותה רעבה מתמיד. 

ירושלים יפה. יפהפיה. עיר שתמיד תישאר לה חידה. היא לא שואלת לאן הן הולכות. היא כבר מצליחה לזהות מיקומים. זו הדוידקה, פליאה אומרת כלאחר יד. היא יודעת. אבא שלה אמר לה פעם שזה הנשק של מלחמת השחרור. וזה מרכז כלל. היא מסתכלת בכיוון שפליאה מחווה אליו, ורואה בנין ענק מגושם שצמח באמצע הכיכר. ואז פליאה אומרת, יש קללה על הבנין. קברו שם גופה ביסודות. וכשהיא רואה את ההבעה המבועתת שלה היא מוסיפה, חתולים באים למות כאן. 

ואז היא אומרת, בואי. והיא חוצה לכיוון המפלצת, אבל למרבה המזל במקום להיכנס לתוך הבנין המקולל היא חותכת הצדה, לעבר מזנון קטן עם שולחנות קטנים שחורים פזורים בחוץ. היא מושיבה אותה ליד אחד השלחנות, נכנסת לתוך המזנון ומזמינה אייס קפה גדול עם שתי כוסות. אחר כך היא מתיישבת, מחלקת את האייס קפה לשתי הכוסות ותוקעת בהן קשיות שחורות. שתי! היא פוקדת. 

אי נוחות עולה בה. היא אומרת, לא… אני… 

לא נעים לה לקחת מפליאה בלי לשלם, וגם לא לשבת בחוץ ליד שלחן באמצע הרחוב. אף פעם לא ישבה לשתות בחוץ ככה. כשכל אחד יכול להסתכל עליה. 

אבל מי מכיר אותה כאן? 

לא משנה, זה נקרא לאכול בשוק וזה מוריד את הנשמה בדרגה.

לא, זה לא לאכול בשוק. היא יושבת עם חברה ליד שלחן של מזנון. וחוץ מזה, מה ההבדל בין לשתות אייס קפה בקשית לבין ללגום מים מבקבוק? היא פשוט לא מכירה את החויה הזו. אף פעם לא היו לה חברות לשבת אתן ולחלוק אייס קפה. ולהסתכל על הרחוב שקורה בינתיים ולבחון את האנשים, ולנחש לאן הם הולכים ומה הם מחפשים ומי מחכה להם בבית. לעצור את הזמן, לא להצטרך כלום. לא להיות חייבת לעשות כלום. לא להיות שייכת לאף אחד. 

פליאה שואלת, רעבה? ומתכוונת לחלוק אתה גם את הבגט שלה. אבל היא מניעה את ראשה. משהו לא מוכר ממלא אותה. כאילו לגמה שיקוי של קסם והוא מרגישה איך הוא מבעבע בתוכה ומשנה את הדי-אן-איי שלה. כאילו הסמרטוטים שעליה הפכו לבגדי פאר והיא יושבת בתוך מרכבה עשויה דלעת. הטעם של האייס קפה משכר. היא לוגמת שלוק עמוק וסופגת מכת קור לתוך עצמות האף. היא לוחצת על שורש האף בשתי אצבעות, מחלימה בזהירות מההלם. 

פליאה גורסת ברכת המזון חפוזה ומתרוממת. היא מתעכבת כדי לאסוף את הכוסות ואת הניילון הנצמד ומחפשת בעיניה פח, אבל פליאה אומרת, עזבי, בשביל מה יש מלצר. ומתחילה להתקדם משם. ואז היא מבחינה בטישו שנדבק לעקב של פליאה. יש לך טישו בנעל, היא אומרת כשהיא ממהרת אחריה. פליאה מסתובבת ובוחנת את מה שקורה מאחורה, דופקת את הרגל במרץ על המדרכה ומכריזה: מחול לך! מחול לך! מחול לך! הטישו איכשהו קולט את המסר ונפרד מן העקב. 

היא פורצת בצחוק. חם. חי. העולם מואר ודברים מתוקים קורים לה. מתי צחקה בפעם האחרונה? מאז שעברו… לא, מאז הפטירה של מגי… כאילו המון זמן היתה רעבה למשהו ולא ידעה. כמו אב מזון שהיה חסר לה ופתאום קיבלה אותו במנות נדיבות. היא היתה רעבה למילים שידברו אליה. היא שילמה עליהן בהקשבה משתוקקת. בהכרת טובה. בפרשנות נדיבה. הכל היה שווה, כל מה שעברה בדרך, כל הקשיים, כל הגישושים, כל התהפוכות, כדי לפגוש את פליאה. איך היתה רוצה לדעת עליה עוד. להכיר אותה באמת, לא את מה שהיא משפריצה בחוץ. להבין אילו מחשבות עיצבו אותה, עשו אותה למה שהיא. ללמוד להיות כמוה. לפחות קצת. בדוגמית.

פליאה אומרת, יפה לך כשאת צוחקת. כבר חשבתי שאין לך שיניים.

זה נכון. מאז שעברה לכאן היא חששה לחייך. שלא יראו את הרווח שבין השיניים העליונות. אבל פליאה לא חושבת שהוא מוזר. היא מאבדת תחושת זמן. פליאה מוליכה אותה במורד יפו. החנויות מצטופפות, מזמנות את עצמן אל דרכה.

זה נכון. מאז שעברה לכאן היא חששה לחייך. שלא יראו את הרווח שבין השיניים העליונות. אבל פליאה לא חושבת שהוא מוזר. היא מאבדת תחושת זמן. פליאה מוליכה אותה במורד יפו. החנויות מצטופפות, מזמנות את עצמן אל דרכה. כשהיא רק עומדת בפתח איזו חנות, מוכרים יוצאים לקראתה ושואלים איך אפשר לעזור לה. הן נוחתות בחנות של נעלי ספורט. פליאה מחווה באצבע על הדגם הזה – והזה – והזה – והזה. המוכרת הצייתנית ממהרת אל המחסן וחוזרת עם ערמת קופסאות שמסתירה את הפנים שלה. פליאה מודדת ושואלת את רננה בעד איזה דגם היא. והיא לא יודעת מה לענות כי כולם נראים לה אותו דבר, עם הסמל המתעקל של נייק מן הצד. ובכלל, אלה לא נעליים שמותר בסמינר. פליאה אומרת, כשתקבלי את המשכורת הראשונה שלך נביא אותך לפה. את צריכה קצת שיפוץ. היית מה זה אופנתית בשנות השלושים. ומוסיפה אחרי שביב מחשבה. בעצם עדיף שתיוולדי מחדש. 

היא מועכת את קצה הנעל באצבע, חולצת אותה ומבקשת עוד שני דגמים שנראים זהים לקודמים.

בזמן שפליאה הולכת אל הקופה ומשאירה שם בשוויון נפש שלוש מאות עשרים שקל, היא סוקרת את הנעליים שעל המדפים ומנסה להחליט אילו הכי מוצאות חן בעיניה. הרעיון שפליאה תשפץ אותה די קורץ לה. אם כי כשהגברת מרגישה שהיא נעשית מדי נחמדה היא ממהרת לחזור בתשובה. אבל קודם כל היא צריכה תיק. השאר יחכה.

להדפסה