“מתי אתה רוצה שאני אחזור?” אני שואלת את נתי בבוקר יום שישי. “ואיך בכלל אתה מתכנן שנעשה את השבת, נבשל? אני אכין חלק ואתה חלק?” אני מאוד מקווה שהוא לא יקבל דווא את ההצעה האחרונה, כי לא נעים לי לבשל אצל שירה. אני בכלל לא רוצה להתעכב אצלה עוד.
“אמא שלך לא אמרה לך כלום?” הוא שואל אותי, תמה.
“לא דיברתי איתה בכלל השבוע,” אני מרגישה פתאום קצת לא בסדר. דווקא היה לי זמן, ולמרות זאת. “למה?”
“היא התקשרה הביתה, אמרה שלא דיברתם מתחילת השבוע,” נתי משחזר. “ואבי ענה לה. הוא אמר שאת יצאת ושתחזרי רק לשבת. אז היא מיד הציעה שהיא תשלח את האוכל מוכן, ושמחתי מאוד כי זה פתרון מושלם.”
כן, זה פתרון מושלם. ואני לא יכולה לכעוס על אבי. הוא לא אמור לדעת שאני לא רוצה שאמא תדע מה המצב שלנו ואיך הטיפול שלנו מתקדם. הוא לא יודע שברגע שאמא מעודכנת אני מרגישה חנוקה ולא עצמאית בכלל.
“מצוין. אז אני אגיע באוטובוס האחד לפני האחרון.”
“יופי,” הטון של נתי טכני. “אנחנו נשאיר לך אמבטיה פנויה, שתוכלי להתקלח ולהתארגן מיד לשבת.”
איך מתאים לו לחשוב על כל הפרטים הקטנים מיד. אני מחייכת. “תודה, נתי.”
כשאני נכנסת הביתה הכל נקי ומסודר. אבי לבוש לשבת וזהבי לובשת פיג’מה נקיה.
“היא לא רצתה שום בגד שהצעתי לה, ולא היה לי כבר כוח אליה אז השארתי אותה,” נתי מדווח.
אני מחבקת את הילדונת הקטנה שלי שמתרפקת עלי בפינוק, ומיד אחר כך את אבי, ביד אחת. “איך היה?” אני מניחה את זהבי על הרצפה, אבל היא מתעקשת להמשיך לתפוס את רגלי ולתקוע את הראש שלה בחצאית שלי.
“היה טוב,” אבי אומר.
“ילדים,” נתי מגיח ממרפסת השירות, “תשחררו את אמא. היא צריכה להתארגן לשבת.”
הילדים משחררים אותי. כלומר, זהבי צריכה קצת עזרה מנתי שמושך אותה ביד עד שהיא מתרצה לעזוב אותי ומתפנקת עליו במקום. אני נכנסת לחדר שלנו. מצעים נקיים מקבלים את פני, הבגדים שלי מסודרים בארון כמו שלא היו זמן רב.
“איך הכל נקי ומסודר,” אני אומרת לנתי בדרך לאמבטיה, רואה את החיוך שהוא מסתיר באגביות.
השבת חולפת עלינו בנעימים. האוכל של אמא הכי טעים בעולם. נתי הולך לישון מיד בסוף הסעודה הראשונה, ומשאיר לי את הילדים להשלמת נוכחות. אני משכיבה אותם לישון רק אחרי שעה ארוכה של משחקים ומצטרפת לנתי הנוחר קלות בחדרנו. אחרי סעודת הבוקר אני זו שפורשת לישון מיד, ונתי נשאר לשמור על הילדים. כשאני מתעוררת, קרוב לשעת המנחה, נתי ישן לידי, והילדים ישנים בחדרם. אני אפילו מספיקה לשבת על הספה עם עיתון ולאכול אגס, לפני שזהבי מתעוררת.
“היתה שבת נפלאה,” אני אומרת לנתי אחרי הבדלה.
הוא מרים את המבט שלו אלי. נראה לי שהימים שחלפו באמת עזרו לו, המבט שלו הצטלל מעט, והוא מישיר אותו אלי עכשיו, ולא משפיל אותו כמו קודם.
הוא מרים את המבט שלו אלי. נראה לי שהימים שחלפו באמת עזרו לו, המבט שלו הצטלל מעט, והוא מישיר אותו אלי עכשיו, ולא משפיל אותו כמו קודם.
“איך עברו עליך הימים האלה?” אני נשענת על קיר מסתור הכביסה, בזמן שנתי מכין לעצמו קפה במטבח, ליד דלת מרפסת השירות.
“עברו, בסדר. היה לי זמן לחשוב.”
“זה גם מה שאני הרגשתי,” אני לא מרגישה הזדהות, כי זה שהכותרת זהה לא אומר שהתוכן גם דומה.
“כן. למה את סוגרת את הדלת?”
אני נכנסת בחזרה למטבח וסוגרת את הדלת היטב. “מישהו מעשן שם, ולא מתחשק לי לעשן איתו פסיבית. איך זה שדקה אחרי שהשבת יוצאת אנשים צריכים את הסיגריה שלהם.”
*
כשהייתי בת שבע הלכתי לקנות לאבא סיגריות בפעם הראשונה. “אחד טיים,” אמרתי למוכר, כמו ששמעתי אנשים אחרים, קצת יותר מבוגרים ממני, אומרים.
“את מעשנת?” למוכר היתה סיגריה בפה, והיא התנדנדה כשדיבר איתה. היא לא היתה דלוקה ממילא, כך שזה היה רק מצחיק ולא שום דבר אחר.
“מה פתאום,” צחקקתי, “זה בשביל אבא שלי.”
“ואיפה הוא?”
“הוא באוטו,” הצבעתי על דלת החנות, “הוא מחכה לי שם.” אבא באמת חיכה לי מחוץ לחנות, עם מנוע דלוק. זה לא היה אמור לקחת זמן רב.
המוכר זרק את החפיסה על הדלפק, ואני הרמתי אותה והגשתי לו את השטר שאבא נתן לי. הוא הוציא את הסיגריה מהפה והחזיק אותה בין שתי אצבעות בזמן שעשה את החשבון. אחר כך נתן לי עודף מדויק ואני דילגתי אל האוטו.
אהבתי את הריח של הסיגריות של אבא. זה היה הכי חזק כשהוא עישן, היד שלו נשענת על חלון הרכב הפתוח ואני מאחורה מסתכלת חליפות עליו ועל העשן שמסתלסל נגד כיוון הנסיעה. זה היה די חזק באוטו, קצת פחות בבית. לפעמים כשהייתי מחבקת אותו הייתי מרגישה את הריח גם מהחולצה שלו. זה היה ריח של אבא.
“אני אוהבת את הריח הזה,” אמרתי לפנינה. עמדנו ביחד בחלון של כיתה ד’ שלנו, והסתכלנו איך הפועלים מרכיבים מזגן לכיתות בקומה הראשונה.
“זה ריח של סיגריות, איכס,” היא לא הבינה אותי.
“אני אוהבת את הריח הזה,” חזרתי על עצמי ומילאתי את כל הריאות שלי בריח. זה היה מרגיע. “היום בערב אני הולכת לאבא שלי.”
“ואני הולכת לאמא שלי מחרתיים,” היא לא הבינה מה אני רוצה אבל ענתה די לעניין.
“אני מתגעגעת אליו פתאום.”
קרה לי לפעמים שהתגעגעתי לאבא כשהייתי אצל אמא, או להיפך. קרה לי שהתגעגעתי לאחד מהם, או לשניהם, כשהייתי בבית הספר. בדרך כלל היתה לזה סיבה. גם הפעם.
“שלום!” קראתי כשנכנסתי הביתה שלנו ושל אמא.
“זו בעיה,” אמא דיברה בטלפון וקימטה את המצח. “היו לי תוכניות, אני צריכה לבדוק אם אני יכולה לשנות אותן. אני בכלל לא בטוחה.” היא הקשיבה כמה שניות ושוב דברה. “לא, זה בסדר, אני יכולה לבדוק. זאת לא הטרחה. העניין הוא שאני לא בטוחה שאני אצליח לבטל דברים, אתה מבין?” ושוב היא עצרה כדי להקשיב. “לא, זאת לא חכמה להיות גיבור גדול. אם היית אומר בשבוע שעבר זה היה פשוט יותר. לא, מה פתאום, מה הקשר. מה הקשר מתגעגע ורוצה לראות אותם. אם אתה לא אמור להרגיש טוב, אז תעדכן.”
“אבא לא מרגיש טוב?” בבת אחת הבנתי עם מי אמא מדברת, “הוא לא יכול שנגיע אליו?”
“הכל בסדר, ליבי,” אמא היתה קצת עצורה כשהיא ענתה לי. “אני בודקת אם אני יכולה לבטל את השעות הנוספות שהבטחתי השבוע לפרויקט. אם כן, ניתן לו לנוח, ותשלימו את זה בשבוע הבא.”
“אבל אני מתגעגעת לאבא!” לא הסכמתי לקבל את השינוי. “וכל הבוקר רק חיכיתי לחזור אליו,” נעצרתי באמצע המשפט כדי לא לפגוע באמא, אבל היא היתה עסוקה מכדי להיפגע.
“זה בדיוק מה שאמרתי לו. לכולנו יש תוכניות, והיה עדיף שיגיד מראש ולא ברגע האחרון.” פתאום היא כנראה תפסה שהמשפט הזה לא מיועד לאוזניים שלי, אז היא הפסיקה לדבר.
“איך אבא יכול לדעת מראש שהוא לא ירגיש טוב?” שאלתי אותה.
“זה לא סתם לא מרגיש טוב,” אמא דייקה. “הוא מרגיש גרוע, כי הוא התחיל גמילה מהסיגריות. אבל אל תגידי לו שאמרתי לך, בסדר?” היא נבהלה קצת, “שיספר לך בעצמו, אם הוא רוצה. בכל אופן, הוא ידע שיתחיל גמילה השבוע, אז היה מעדכן והיה קל יותר. אבל לא. הוא חשב שיתגבר ויהיה אתכם כי הוא מתגעגע. שיהיה בריא, אבא שלכם.”
“והוא לא יכול להתגבר?”
“הוא יכול,” לאמא כבר לא נשארה הרבה סבלנות, שמעתי. “אבל הוא רוצה ליהנות אתכם. בקיצור, ליבי, תני לי בבקשה לבדוק את העניין, בסדר?”
קיוויתי שהיא לא תצליח לשנות כלום, והתפילה שלי נענתה. בערב נסענו לאבא, מלווים בהרבה אזהרות להתחשב בו ולא להקשות עליו.
אבא היה נראה קצת חלוש, אבל חוץ מזה הוא היה בסדר גמור.
“אתה לא מרגיש טוב?” לא התאפקתי, ושאלתי אותו כשישב ליד המיטה שלי וחיכה שארדם.
“כואב לי מאוד הראש, ואני מסוחרר,” הוא ענה לי.
“אבל מה זה קשור?”
“קשור למה?” הוא שאל אותי בחיוך שובב.
“ל…” נתקעתי. כי אמא אמרה לי לא לספר לו שהיא גילתה לי. “אתה חולה?” ניסיתי בדרך אחרת.
“לא, ליבי’לי,” אבא חייך כמו מישהו שגילה סוד ולא מגלה שגילה אותו. “אני רוצה להפסיק לעשן. וכשמישהו מפסיק לעשן, כואב לו הראש ויש לו סחרחורת והוא עצבני. בגלל זה,” הוא לחש לי באוזן, “בגלל זה לא רציתי שתבואו. פחדתי שלא תהיה לי סבלנות. לא זכרתי כמה סבלנות אתם מביאים כשאתם מגיעים.”
עצמתי את העיניים ותפסתי לו את היד. ליטפתי עם היד שלו את הפנים שלי, את השפתיים, את העיניים שלי העצומות. “אבל אבא, למה אתה רוצה להפסיק לעשן?”
“כי זה לא בריא. הרופא אמר לי כבר מזמן להפסיק.”
“ולמה לא הפסקת מזמן?”
“כי פחדתי שלא אוכל לעשן עוד. את יודעת, ליבי’לי? מי שמכור לסיגריות, אפילו אחרי זמן, אם הוא יעשן עוד סיגריה אחת, הוא יכול לחזור לזה. להיגמל זה אומר לא לעשן בכלל.”
“בכלל בכלל?” משום מה הרגשתי שאני מפסידה משהו.
“בעזרת השם,” אבא נאנח.
כמה חודשים אחר כך שוב עצר אבא ליד המכולת וביקש ממני לקנות לו סיגריות. ושוב קפצתי מהרכב, השארתי את הדלת האחורית פתוחה, ורצתי לבקש עבורו חפיסה. לא שאלתי אותו מתי הוא עישן אפילו סיגריה אחת אחרי הגמילה. משהו בעיניים שלו רימז לי שזאת לא שאלה מתאימה.
*
“אז איך את מסכמת את השבת?” נתי מסתובב ונשען על השיש, כוס הקפה בידו.
אני יושבת ליד השולחן ומסתכלת עליו. “היה נהדר,” אני מסתכלת ישר לתוך העיניים שלו. “האמת היא, שקצת פחדתי איך תיראה השבת הזו. היית כל כך, לא יודעת אפילו איך להגדיר, בשבועות האחרונים. היו רגעים במהלך השבוע שאפילו חשבתי לוותר ולעשות את השבת בנפרד. רק אחר כך נזכרתי שגם זה לא יהיה כיף.”
נתי צוחק.
“ועוד אמרת שיהיה לך יותר קל בלעדי. זה היה אפילו מעליב.”
“זה נכון, באמת היה לי יותר קל בלעדייך,” נתי חוזר על הדברים. “רגע, את רצינית שנעלבת? זה בדיוק ההיפך.”
“ההיפך?” אני מהנהנת, זכר לאישור שנעלבתי באמת. התהייה חזקה יותר.
“כן. התחלתי גמילה,” הוא מסמיק מאוד, “והיה לי קשה לראות אותך במצב הזה.”
“גמילה?” אני לא מבינה.
“כן,” הוא מסמיק עוד יותר. הכוס ביד שלו קצת רועדת, והוא מניח אותה על השיש. עכשיו הוא מפנה אלי חצי גב.
“גמילה ממה?” אני מרגישה בלתי מנומסת לחלוטין, אבל סקרנית עד מאוד.
“ממך, נו. את לא מבינה? אני הולך להביא סמרטוט.” והוא יוצא מהמטבח אל מרפסת השירות, מקפיד לסגור את הדלת אחריו, כנראה כדי שהריח שמפריע לי לא ייכנס לתוך הבית.
*
“ליבי,” זה היה חגי, אחי. “אמא נפלה ברחוב, היא התקשרה אלי ולקחתי אותה למיון. זה חשד לשבר ברגל. נראה לי שיהיה לה יותר נוח אם את תהיי כאן איתה.”
הסתכלתי על נתי. היו לנו תוכניות לאותו ערב. סוף סוף הילדים נרדמו מספיק מוקדם. ציפינו לערב ארוך ושקט של שנינו יחד. “זה חגי, הוא עם אמא שלי במיון, הוא אומר שזה כנראה חשד לשבר.”
“תזמיני מונית,” נתי לא היסס לשניה.
“ומה על התוכניות שלנו?” הסתכלתי עליו באכזבה, שלי, אבל גם בחשש קל מהאכזבה שלו.
“נשלים אותם בזמן אחר. אמא שלך צריכה אותך.”
בזמן שהתקשרתי למונית, נתי ארז לי שקית עם שוקולד, בקבוק שתיה, ארנק ומטען לטלפון. הוא אפילו ליווה אותי למטה, ונופף לי לשלום כשהתחלנו לנסוע.
אמא ישבה על הספסל ונראתה די כאובה. חגי ישב לידה. ראיתי את ההקלה על פניה כשראתה אותי.
“אל תלך,” ביקשתי מחגי, “תישאר גם אתה.”
כשהרופאה קראה לאמא נכנסתי איתה. אבל אחר כך, כשהיא בדקה אותה, העדפתי לצאת. אמא הסכימה. ישבתי ליד חגי על כיסאות ההמתנה.
“תביאי לי סיגריה אחת, אורלי,” ביקש גבר ששכב על מיטה, בשעה שזו נסעה לידינו.
“אסור לעשן כאן, אבא,” אמרה אישה צעירה שהתנשפה בזמן שניסתה להדביק את קצב הנסיעה של המיטה.
“אבל אני חייב סיגריה, להירגע,” הוא ביקש שוב. “בלי להדליק אותה, מה יש לך.”
“הרופא אמר ששזה ממש מסוכן לך,” אורלי הזו לא הסכימה לתת לו.
“בלי להדליק אמרתי לך.”
הם נעלמו מעינינו. הסתכלתי על חגי. “קשה לומר לא להורה, נכון? זה אמור להיות ההיפך,” אמרתי.
“זה קשה להצטרך סיגריה ולא לקבל אותה. זה צורך פיזי ממש,” חגי סיפר. “כשבן אדם עובר תהליך גמילה נכון, הוא מציף לו הרבה קשיים רגשיים ובורות בנפש, שההתמכרות ממלאת בדרך כלל. זה קשה.”
“זה קשה להצטרך סיגריה ולא לקבל אותה. זה צורך פיזי ממש,” חגי סיפר. “כשבן אדם עובר תהליך גמילה נכון, הוא מציף לו הרבה קשיים רגשיים ובורות בנפש, שההתמכרות ממלאת בדרך כלל. זה קשה.”
“מאיפה אתה יודע?” צמצמתי את עיני.
“אבא סיפר לי,” הוא היה קליל.
“אבא סיפר לך על הגמילה שלו? מתי?” הופתעתי.
“אבא סיפר לי באופן כללי,” חגי לא נבהל, “לא סיפר על עצמו, מה פתאום. הוא רק רצה לשכנע אותי לא להתחיל לעשן, והצליח, דרך אגב. למה, הוא ניסה להיגמל פעם? אני חושב שזה שווה את הקושי. תראי את הסוף אם לא,” הוא הצביע לעבר סוף המסדרון, המקום בו המיטה נעלמה מעינינו.
אמא יצאה בדיוק מהחדר, חבושה. זה לא היה שבר, רק נקע. וחגי החזיר את שתינו, כל אחת לביתה.
*
“כל הסיפור הזה של הגמילה הוא עמוק ולא קל בכלל,” מספר לי נתי. “אני גם לא יכול לשתף בו אף אחד, כי אף אחד לא יודע על הסיפור הזה, את מבינה? זה לא כמו גמילה מסיגריות, שאפשר לדבר, להסביר את עצמי. וזה קורע לפעמים מבפנים.”
“ואתה גם לא רוצה לשתף אותי,” אני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה כלפי הסיפור הזה, שבא פתאום.
“אני לא יכול,” הוא מדייק, “אני רוצה להיגמל, לא להצטרך יותר, את מבינה? טוב, אני חושב שאני אלך עכשיו, נכון?”
אני עומדת בפתח המטבח, בזמן שהוא ממהר לחדר. פחות משתי דקות חולפות עד שהוא מגיע שוב, עיניו מושפלות מעט.
“להתראות נתי,” אני אומרת לו, מקווה משהו שאין לי יכולת לתמלל בכלל.
“להתראות ליבי, ובהצלחה,” הוא מאחל לי.
בשניה לפני שאני סוגרת אחריו את דלת הבית, אני רואה אותו מרים את עיניו אלי. המבט שלו, מתגעגע וכמה, רודף אותי כל אותו הלילה.
תגובה אחת
וואו הסיפור הזה ירדוף אותי כל הלילה ועד שבוע הבא.
והכיוון מעניין מאוד מאוד.
אני צריכה את כל הספר, ועכשיו 😂