היא לא מצליחה לעצור את הבכי הגדול הזה. הוא מתנפל עליה, מטלטל אותה. מה קורה לה? היא לא יודעת מה עובר עליה. כל מה שהיה מאז שעברו, כל הבלבולים, כל הפינות הריקות. הכל חובט בה בבת אחת, בגוש. הסתדרה אתם אחד אחד. אחר כך, אמרה להם, אחר כך, לא עכשו. אבל עכשו כולם באו לסגור אתה את החשבון.
רננה?
היא נושכת את השפתיים. חזק. משחררת נשימה. הודפת את הגל.
אני… אל תבואי… אני… לא יכולה לבוא היום, היא אומרת בלחש.
מה קרה?
היא תוהה מה לבחור מבין כל מה שקרה. אין לי… ת… תעודת זהות, היא אומרת.
נו טוב, זו לא סיבה לבכות, פליאה אומרת.
לא תהיה לי משכורת, היא ממלמלת. כאילו זה מה שמטריד אותה עכשו.
נסתדר עם זה. פליאה אומרת.
אז… אז טוב. היא ממלמלת. ת… תודה.
אבל שניה לפני שהיא סוגרת פליאה אומרת, זה לא ככה. עד שנהיה מעניין אתך. בואי לפה. נדבר.
רק כשניתקה קלטה את משמעות המילים. פליאה אומרת לה לבוא. היא רוצה לשמוע אותה. לעזור לה. היא באמת מרגישה חברה שלה. משהו חם עלה בה. עם פליאה לצדה היא תתמודד עם הכל.
רק כשניתקה קלטה את משמעות המילים. פליאה אומרת לה לבוא. היא רוצה לשמוע אותה. לעזור לה. היא באמת מרגישה חברה שלה. משהו חם עלה בה. עם פליאה לצדה היא תתמודד עם הכל.
עכשו שוב הן ישבו בקופיקס מול הדוידקה. ופליאה שאלה, אז מה היה לנו כאן?
והיא אמרה, אה… אני… לקחתי את התעודת זהות בלי רשות, אז… אבא שלי…
פליאה אמרה, התחרפן?
והיא אמרה, כן… לא… הוא… חשב… הוא חשב ש… חשב שאני…
היה לה קשה להוציא את המילים המרשיעות מהפה.
פליאה אמרה, מרגלת איראנית?
והיא אמרה, לא, ש… שאני לוקחת לו כסף… והוא… והוא…
פליאה אמרה, מה? הזמין משטרה?
והיא אמרה, לא… הוא… צעק… הוא…
ופליאה שאלה, אבאלה במוט ואמאלה בשוט?
השיח התחיל לעצבן אותה. פליאה כל הזמן משלימה לה את הדיבורים. זה מבלבל אותה עוד יותר וגם היא שוכחת מה היא רצתה להגיד. וחוץ מזה, היא לא רצתה ללכלך על אבא שלה. זה לא היה נעים לה, כאילו הטיל כתם עליה עצמה. וגם לא היה פיר. גם היא לא היתה בסדר איך שהיא צעקה. היא אמרה דיבורים של חוצפה וזה הרתיח אותו. היא לא יודעת מה קרה לה. בחיים לא דיברה ככה. בכלל היא התנהגה כמו טפשה. היתה צריכה להמציא תרוץ. היתה צריכה לבקש מאמא שלה את התעודת זהות בערב ולא להשאיר את זה לרגע האחרון. גם היא היתה די אשמה במה שקרה.
היא אמרה בקול נמוך, אני לא אוהבת ש… לא אוהבת שאנשים… ש… ש… אומרים ביקורת. זה… זה ההורים שלי…
נכון! פליאה אמרה, גם אני לא סובלת אותם! איזה אנשים! כל היום ביקורת!
והיא פרצה בצחוק ואז נחנקה מהאייס קפה ופליאה ישבה מולה ונהנתה, ורק אמרה: הנה ציפור! הנה ציפור! וזה רק העצים את הצחוק והשיעולים שלה ואיכשהו עם כל האייס קפה והנזלת והצחוק היא התחילה לבכות.
ופליאה אמרה, יופי.
ואחר כך, כשהיא נרגעה קצת, פליאה אמרה, אגיד למסודי שתפקיד לך בינתיים לחשבון שלי.
מה? היא הופתעה. אפשר?
אז כל זה היה מיותר? כל הטררם הזה, כל המריבה הזו עם אבא שלה? יכלה לפתור אותה ככה בפשוט? כל המטען שנעמס בתוכה התרופף. הנשימה שלה סוף סוף השתחררה.
נבדוק, פליאה אמרה. ומה עכשו?
אני אלך לסבא וסבתא שלי. היא אמרה. התשובה היתה כאילו מוכנה בתוכה, אבל לא היה לה מושג על זה רגע לפני כן. היא לא ידעה לפני רגע שזה מה שתגיד.
ס… סליחה… היא אמרה. שככה נפלתי עליך…
נה, פליאה אמרה. הזמן עובר מהר כשנהנים.
*
געגועים נוראים לסבא וסבתא הציפו אותה. כאילו נקטפה מן האדמה שצמחה בה, אבל שאריות לחלוחית עדיין זרמו בעורקיה והיא לא הרגישה מנותקת, ורק אחרי זמן עלי הכותרת שלה התחילו לנבול והצימאון הכה בה. והיא לא הבינה למה עכשו. למה פתאום.
ובמקום לקחת קו 18 הביתה, עלתה על הרכבת הקלה לתחנה מרכזית. התמזגה בהמון האדם שמילא את התחנה, עלתה לקומת הרציפים, וחיפשה בעיניה את התחנה. התיישבה על ספסל המתכת הקריר והמתינה.
חבורה רעשנית של בנות עם תרמילי גב מילאה את האוויר בצחוקים ופטפוטים. נוסעות לים, עברה בה ההבנה. החופים כבר נפתחו. הן נראות בגילה, אולי אפילו בכיתה י’ או ט’. ואם להן מותר להבריז, אז בטח גם לה.
אבא שלה, תעודת הזהות, הכל התרחק, נשאר מאחור. הקצב המונוטוני של האוטובוס הרגיע אותה. ביציאה מהמנהרות נערם פקק. לא היה אכפת לה. היא לא מיהרה לשום מקום.
פתאום נזכרה. גם אמא שלה נסעה לשם הבוקר. אולי היא תחליט לבקר את סבא וסבתא גם כן? ואם היא תראה שם את רננה היא תכעס עליה. אולי אבא כבר עדכן אותה בקורות הבוקר הזה. אז לא, היא לא תסע לשם ישר. תחכה קצת, תסתובב. אולי תלך לים גם היא.
ירדה בתחנה מרכזית והמשיכה אל הטיילת. חצתה את ספסלי העץ והשמשיות הצהובות והמשיכה אל החוף. פה בעיר הולדתה הקיץ כבר היה חם וקופח. בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. בלי קונצים של סוודר בבוקר או לפנות ערב.
השאירה את התיק לצד נעליה על החוף ונכנסה אל תוך המים. נתנה להם לשטוף את רגליה. השמש הכתה על ראשה וסנוורה את עיניה. המים היו שמיכה שקופה, עם שולי תחרת קצף לבנה. היא עשויה מחומרים פשוטים. הבנות הירושלמיות לא יכולות להבין אותה. היא אחרת. היא עשויה מחול, מים ושמש. אריות שואגים השתטחו לרגליה. התנפלו לעברה בזעף קדוש ואיבדו ממשות והפכו לכבשים מקציפות. והיא עמדה במרכז הקסם הזה, היא חוללה אותו. הכל התרחש בשבילה. הכל התהווה מסביבה. והיא עמדה בתוך הקסם הזה. היא חוללה אותו.
*
סבתא אמרה, רננה נשמה, עשית לנו הפתעה, באת לבקר? והיא אמרה, כן, התגעגעתי. וסבתא אמרה, בואי שבי לאכול, את בטח רעבה.
סבתא אמרה, רננה נשמה, עשית לנו הפתעה, באת לבקר? והיא אמרה, כן, התגעגעתי. וסבתא אמרה, בואי שבי לאכול, את בטח רעבה.
אבל לפני שהתיישבה היא קודם כל היא נכנסה אל האמבטיה הקטנה. רצתה לפגוש את החתולים. בבית הקודם של סבא וסבתא היה מתלה מגבות שעליו שלושה חתולים בחליפות ירוקות, עם תיקים ביד. המתלה הזכיר לה את השיר שאמא שלה היתה שרה, מה קרה לחתלתול, מתכונן הוא לטיול. כשהיתה קטנה הם הפחידו אותה, חשבה שכל רגע הם יכולים לרדת מהמתלה ולהתקרב אליה. נמנעה ככל האפשר מלהכנס לאמבטיה. אבל היום, בסוויטה של סבא וסבתא בדיור המוגן, הם היו מזכרת מן הבית הקטן ומכל מה שעטף את ילדותה.
ואז פתאום מישהו דפק ואז לחץ על הידית. סבתא אמרה, מימי הגיעה. דודה מימי, אחות של אמא שלה, נכנסה, ואז היא ראתה אותה וחיבקה אותה ואמרה, רננה מאמוש, איזה יופי לראות אותך. מה נשמע? והיא אמרה, בסדר, ברוך השם. ומימי אמרה, את חוזרת עם אמא? והיא אמרה, לא. אה… אני… באתי לבקר. הדודה אמרה, ככה סתם באמצע החיים? והיא אמרה, כן… היה לנו יום חופש. השקר כבר יצא לה טבעי מהפה.
