בבוקר אני קמה מוקדם למדי ומבקשת מהגברת רשות להיכנס למקלחת. זה לא כל כך מוצא חן בעיניה, אבל אני מרגישה שאני חייבת מקלחת טובה. היא מאשרת לי. אני נכנסת ומשתדלת לעשות את זה במהירות הגבוהה ביותר שאני יודעת. פחות מעשר דקות אחר כך אני שוב לידה.
“את זריזה,” היא אומרת לי. “את הולכת כבר?” יש לה בעיניים מבט שקשה לי לפענח. היא לא מכירה אותי באמת ואני לא מכירה אותה. אפילו שכחתי לשאול אותה לשמה.
“אני יכולה להתעכב כאן עוד חצי שעה לכל היותר.”
“אה, את לא חייבת,” היא מפגינה אדישות.
“אז אני אצא עכשיו.” אם היא לא צריכה אותי, אין לי שום חשק להתעכב עוד. אבל בזמן שאני אוספת את החפצים שלי לתוך התיק, אני מגלה את המבט שלה עוקב אחרי. והוא דווקא מתעניין, לא אדיש בכלל. אני מתחרטת שאמרתי שאצא.
“אני יכולה להתעכב פה עוד קצת,” אני מנסה להציע שוב.
“אין צורך, אל תטריחי את עצמך בשבילי.”
יש משהו עגום ברצון הזה להיות לבד, להסתדר לבד, אני מסבירה לעצמי רק חלק מהמועקה ששוב מתיישבת לי בלב. אמא של אילה נתנה לי תחושה הרבה יותר טובה. אבל זה לא רק היה היחס שלה אלי. זה המכלול כולו. אולי זה האופי שלה, בעצם. אולי לא. הנוקשות הזו של להיות לבד, של לא להטריח, של לא להיות מעורבת באמת בחיים של אחרים קשה לי. הריחוק הזה מבני אדם. אולי אני עדיין תלותית?
אני יכולה לשבת ליד הגינה הקטנה הסמוכה לבית החולים ולחשוב קצת. אבל אני מפחדת שאגיע מאוחר מדי לפגישה שלנו עם העובדת הסוציאלית. אולי אמצא פינה קטנה לחשוב בה לפני שהפגישה שלנו תתחיל. אני לא אוהבת להגיע לשם עמוסה רגשית, הניסיון הוכיח שזה לא טוב.
אני יכולה לשבת ליד הגינה הקטנה הסמוכה לבית החולים ולחשוב קצת. אבל אני מפחדת שאגיע מאוחר מדי לפגישה שלנו עם העובדת הסוציאלית. אולי אמצא פינה קטנה לחשוב בה לפני שהפגישה שלנו תתחיל. אני לא אוהבת להגיע לשם עמוסה רגשית, הניסיון הוכיח שזה לא טוב.
טוב שלא חיכיתי ליד בית החולים, כי האוטובוס מלא במיוחד, וגם הדרך עמוסה. אנחנו זוחלים בפקקים בלתי נגמרים, עוברים מנתיב עמוס אחד לנתיב פקוק אחר. הרמזורים מתחלפים במהירות גבוהה מדי, בוודאי בהשוואה לקצב הנסיעה שלנו. לקראת אמצע הדרך אני מתחילה לחשוש שאאחר. הלחץ שלי, העצירות התכופות, דיבורי האנשים מסביבי והלחץ של אחרים, לא מאפשרים לי בכלל לחשוב.
אני מגיעה אל החדר של העובדת הסוציאלית באיחור של שתי דקות, מתנשפת. נתי מחכה לי בחוץ. אני מסתכלת לו בעיניים, והוא מצביע באגודל מורם לכיוון הדלת. אנחנו נכנסים פנימה.
“שלום, שלום,” היא מקבלת את פנינו. “איך עברו השבועיים האחרונים?”
“יותר טוב,” נתי אומר.
“מעורר מחשבות,” אני אומרת גם כן, את התשובה שכבר נתתי לרונית.
“אני אשמח לפירוט,” היא נשמעת מרוצה מהתשובות של שנינו.
“הטיפול שלי מתקדם יותר מהר ויותר בקלות כשהיא לא בבית,” נתי אומר. “אני כבר מצליח לחשוב על החיים בלעדיה, וזה מתחיל להיות לי בסדר.”
“אתה הצלחת לחשוב על החיים בלעדי כבר קודם,” אין לי מושג למה אני מתערבת פתאום. אולי כי הוא בכל זאת בעלי. “אני זו ששכנעתי וביקשתי שנישאר נשואים, כי הייתי תלותית.”
“יכול להיות,” הוא מתבלבל לרגע, “אבל אחרי שדיברנו על זה, הבנתי שהמחשבות שלי היו רק בתיאוריה. ברגע שזה היה אמיתי יותר, ידעתי שלא אצליח להסתדר בלעדיך. היום אני חושב שזה יהיה קשה, אבל זה אפשרי.”
“זה קרה בגלל הדיבורים שלכם, או כי זה נהיה אמיתי, לא הבנתי,” העובדת הסוציאלית מהרהרת בקול.
“אני,” נתי מתחיל לדבר ונתקע. הוא מרים מבט כלפי התקרה, נראה קצת אומלל. “אני לא יודע בדיוק. נראה לי שכשראיתי את הקושי של ליבי אז הכל הסתבך לי.”
“נתי הוא איש מאוד טוב,” אני מסבירה לעובדת הסוציאלית. “הוא לא יכול לראות שקשה לי, ואם אני רוצה או צריכה משהו אז הוא מיד עוזר.”
“ומה קורה כשאתה לא עוזר לה?” היא שואלת.
“זה לא קורה,” אני עונה.
“קשה לי לעמוד מול האכזבה או הכעס שלה,” הוא עונה איתי ביחד.
אני מסתכלת עליו כאילו לא ראיתי אותו זמן רב.
“תסביר,” היא מאותתת לי בעיניים, אולי מתכוונת שאשתוק. אבל אני שותקת ממילא, לא מכירה את הנושא הזה בכלל.
“אני אוהב אותה, בעיקרון,” נתי מחפש מילים, “וקשה לי לראות שהיא רוצה משהו ואין לה, או שקשה לה, או שהיא מתאכזבת. מה לא מובן בזה?”
אני עדיין שותקת.
“מה יקרה אם היא תתאכזב?”
“יקרה שהיא תתאכזב,” נתי מחפש עזרה עם העיניים שלו, אבל הוא לא מגיע עד אלי. ואני לא עוזרת.
“מה יקרה אם תתאכזבי?” עכשיו היא שואלת אותי.
“אני אהיה מאוכזבת,” מתחילה עם התשובה הפשוטה. “אולי אבכה קצת, או הרבה,” את המילים האחרונות אני אומרת בשקט, ומחייכת חיוך נבוך.
*
“אוף, אין פלפלים בבית הזה,” טרקתי את דלת המקרר.
“מה את רוצה להכין?” נתי התקרב אלי מהסלון. “את רוצה שאני אשאל שכנים אם יש להם להלוות?”
“אני רוצה להכין שקשוקה. אבל אפשר גם עם עגבניות ובצל, עזוב.”
“למה, אולי אני אקפוץ למכולת. חכי רגע, זה יקח לי חמש דקות,” הוא מיהר לשרוך מחדש את נעל ימין שלו.
“הכל בסדר, נתי,” התחלתי לחתוך בצל. “אני אסתדר עם מה שיש.”
“חכי עם הביצה, אני רץ למכולת.”
הדלת של הבית נטרקה, אבל הצליל שהיא השמיעה לא היה כועס כמו זה של דלת המקרר שטרקתי קודם.
המשכתי לחתוך את הבצל, עברתי לחתוך את העגבניות, ואז קלטתי שיש רק שתי ביצים. זה לא נורא, אבל אם נתי כבר במכולת, אולי כדאי שיקנה עוד תבנית.
ניגבתי את הידיים במגבת הכלים הכחולה, לא מצאתי את המגבת הרגילה, ומיהרתי להתקשר אליו. צליל עליז ענה לי מהספה.
טוב, שתי ביצים זה באמת מספיק. אולי אני אקפוץ בהמשך לקנות עוד קצת.
“קניתי גם פטריות,” נתי נכנס שמח. “את אוהבת גם פטריות, נכון?”
“תודה נתי, באמת,” הסתכלתי על הבעל שלי, ששמח כל כך לשמח אותי. “תהיה לנו ארוחת ערב מושלמת.”
הוא הניח את השקית על שולחן המטבח, וחמק בחזרה לסלון.
“למה התקשרת אלי?” הוא קרא לי משם.
“שום דבר,” ניסיתי להתחמק, “חשבתי שאם אתה במכולת ממילא, אז תקנה עוד משהו.”
“אויש,” הוא קצת הצטער, “מה רצית שאקנה?”
“לא משהו חשוב לעכשיו,” הבהרתי. “אני אקפוץ, אולי, בערב.”
“בסדר,” הקול שלו נשמע כאילו הוא נשכב על הספה בחזרה. “אבל מה זה היה. זה סוד?”
“תבנית ביצים,” זה לא היה סוד. “אבל יש לי מספיק לעכשיו.”
“יש לך מספיק?” בתוך שניה הוא כבר היה לידי, פתח את דלת המקרר. “אין פה כלום.”
“נכון, הוצאתי אותן,” הראיתי לו את שתי הביצים הממתינות על השיש. “איזה פטריות יפות קנית.”
“שתי ביצים?” הוא הסתכל עלי בחשש, אז לא ידעתי שהמבט הזה חושש. לא חשבתי על זה בכלל. “זה מספיק לך?”
“מספיק לשנינו,” הבטחתי לו.
*
“האמת היא,” אני דוחפת פתאום משפט נוסף, ושניהם מסתכלים עלי, “שאני מאוד השתדלתי כל הזמן לא להתאכזב, לשדר לנתי שהכל בסדר. זה לא היה משהו מודע, כמו שראיתי איך שהוא מתאמץ כל הזמן לרצות אותי, ורציתי למנוע ממנו את הצער כשלא הצליח.”
העיניים של נתי מושפלות, מבריקות.
“היית מגדירה אותו טיפוס מרצה?” שואלת העובדת הסוציאלית.
אני חושבת. “קצת. אולי כלפי יותר הרבה, אני לא יודעת.”
שוב יש שקט בחדר. ומשום מה אני נזכרת בגברת ההיא של הערב, שלא רצתה להטריח אותי ולא את הילדים שלה, ובאופן כללי היא מסתדרת לבד כל הזמן.
“אני לא רציתי שלא תוכלי להתאכזב,” נתי שוב לא מסתכל עלי. “רציתי רק שיהיה לך טוב,” הוא מוסיף. הקול שלו נתקע לקראת סוף המשפט.
“אתם כזה זוג חמוד,” העובדת הסוציאלית מחייכת אלינו. “אבל יהיה בסדר. אתם עוברים את התהליך נהדר. אני חושבת, נתי, שאתה צריך לטפל קצת בצורך שלך לרצות. דיברתם על זה בטיפול?”
“יש לנו בקבוצה מישהו שמכור ללתת לאחרים, אני לא זוכר איך קוראים לזה בדיוק,” הוא מגיב בכובד ראש, “כך שיצא שהנושא עלה כמה פעמים. בפרטני לא.”
“אוקיי,” היא עוברת לטון של סיכום, “אז אנחנו יודעים מה הלאה. ליבי, את איתנו?”
רק כשהיא קוראת לי, אני קולטת שאני עוצמת עיניים. אולי הגוף שלי קולט עוד לפני המוח שיש כאן רגע מכריע, אולי אני סתם רוצה להתרכז קצת בחוויות שצברתי בשבוע האחרון. פתאום קשה לי להיות סתם חמודה ונהדרת. הדם שלי תוסס כמו קולה דיאט מנוער.
“לא, אני לא אתכם,” אני מודה בשקט. “אני חושבת שוב על השבוע הזה. ישנתי שני לילות עם חולים בבית חולים,” אני עוברת לדחוס מילים במהירות גבוהה, “וראיתי איך שזה נראה. אז אומרים שמשפחות שההורים נשואים פחות מסתדרות, וזה נכון, יותר קשה להם פיזית. אבל הם ביחד. ואני לא חושבת שהדבר החשוב ביותר הוא מיצוי עצמי עד למקסימום. אני חושבת שהדבר החשוב ביותר הוא האושר, ושיש הרבה סוגים של אושר. אני בוחרת בעדין הזה, הרך, של זוגיות, של משפחה. זה מפריע למישהו?”
רק כשאני מסיימת לצעוק, אני מבינה שמתישהו, באמצע הדיבורים שלי, הרמתי את הקול יותר מדי. זה לא מתאים לי, ואני מרגישה בושה איומה.
“את צועקת,” העובדת הסוציאלית מעדכנת אותי בנחת. “ואני מנסה להבין מה את אומרת, וקצת קשה לי. את רוצה להסביר לנו?”
“אני אומרת,” עכשיו אני לא צועקת, רק מנסה לנסוך ולמסוך סמכותיות וביטחון במילים שלי, “שאני בדעה צלולה ומוחלטת, אחרי הרבה מחשבה,” זה שקר אבל אני משתהה בגללו רק חלקיק שניה שאף אחד לא מרגיש בה, “רוצה לעצור את התהליך הנוכחי שהצליח עד מאוד, ופשוט להאריך את הנישואין בדיוק כמו שרציתי בהתחלה. או בעצם לא כמו בהתחלה,” הסמכותיות פגה כשאני קולטת את הטעות שלי. “בעצם, עכשיו אני רוצה את זה לא מתוך תלות. אוקיי?”
“אני מבינה,” נראה שהיא מתלבטת מה לומר עוד. “הסברת קודם שזה בגלל כל מיני דברים שראית השבוע?”
“כן,” אני שמחה על ההזדמנות לומר את זה שוב. שנתי ישמע, שיבין למה התכוונתי. “הייתי עם קשישה עצמאית מאוד, שמיצתה את עצמה היטב. היא משדרת הרבה שביעות רצון ממצבה. הייתי גם עם ילדה חד-משפחתית שאמא שלה היתה צריכה להיות בבית עם כל שאר הילדים. היה להם הרבה יותר קשה, אבל הם היו ביחד. ואני יודעת שיש מחירים לביחד הזה, ושהוא מסובך מאוד. אבל אני בוחרת בו. ועכשיו לא מתוך פחד, ולא מתוך תלות, אלא רק בגלל ההבנה שזה המיצוי העצמי שאני רוצה. זה גם סוג של מיצוי עצמי, נחת כזו. אני בוחרת בה.”
“מה אתה אומר?” היא מפנה את המבט שלה לנתי.
“מה אני אומר?” הוא נראה הלום לגמרי למרות שהמבט שלו מושפל וקשה להבחין בהבעה שלו. אם אני חושבת על זה, ההלם מוצדק. לא היה שום דבר שיכל לבשר את ההודעה המפתיעה שלי, שהתבשלה בימים האלה כה לאט עד שהגיעה לנקודת רתיחה בדיוק עכשיו. “אני לא יודע. אולי ליבי התקדמה קצת יותר ממני, גם בטיפול וגם בהחלטות. אני צריך לחשוב קצת, בכלל לא בטוח שאני רוצה את זה.”
הלב שלי מפסיק לפעום. אולי בעצם לא. אולי בדיוק להיפך, הוא פועם מהר מדי. משהו משתולל לי בין הצלעות, אולי זה הריאות שנאבקות לנשום, וזה כואב.
“אולי אני טיפוס מרצה, כמו שאמרתן מקודם,” הוא כולל אותי עם העובדת הסוציאלית בנשימה אחת, ואני עוצרת את עצמי כדי שלא לתקן אותו. “אז באמת קשה לי מה שאני אומר, והנטייה שלי, הטבעית, היא להסכים מיד עם ליבי ולרצות גם כן, ביחד איתה, להאריך נישואין. זה גם יחסוך את הטיפול ואת כל הכאב שבא איתו,” ושוב אני מרחמת עליו. “אבל אני חושב שזה דבר כל כך מכריע, ולכל החיים. אז אני רוצה לעבור את התהליך גם כן, כמה שזה יכאב. ואם אחרי כן אני עדיין אסכים להישאר נשוי, או שארצה את זה אפילו,” הוא מרים אלי את העיניים שלו, אדומות ונפוחות, ואני מגלה שכמה שריחמתי זה לא היה מספיק, או לא היה באמת. “בקיצור, סליחה ליבי. את כועסת?”
“אז מה עכשיו?” אני הולכת לאיבוד בתוך הרחמים והכעס. כי כן, אני כועסת מאוד. וגם מאוכזבת ועייפה. “נמשיך לחיות בנפרד עד שתסיים את התהליך? נגור ביחד?” אני מסתכלת על העובדת הסוציאלית במבט מאשים. היא זו שדחפה אותנו לתוך המצב הבלתי אפשרי הזה.
“מה אתם אומרים?”
“אני לא מוכנה להסדרים זמניים,” אני אומרת. “זה לא נוח בכלל, וזה גם לא אחראי כלפי הילדים, אם בסוף באמת נחזור. כמה טלטלות הם יכולים לספוג?” הטון שלי לא מצליח לשכנע אפילו אותי. התקווה שלי שנישאר נשואים מצטמקת במהירות שגורמת לי בחילה. אבל כמה אוכל להתנדב בבתי חולים או להתארח אצל אחרים?
“אני לא מוכנה להסדרים זמניים,” אני אומרת. “זה לא נוח בכלל, וזה גם לא אחראי כלפי הילדים, אם בסוף באמת נחזור. כמה טלטלות הם יכולים לספוג?” הטון שלי לא מצליח לשכנע אפילו אותי. התקווה שלי שנישאר נשואים מצטמקת במהירות שגורמת לי בחילה. אבל כמה אוכל להתנדב בבתי חולים או להתארח אצל אחרים?
“אני חושב שזה יקח זמן,” נתי נכנס לתוך הסוף של הדברים שלי. “אז או שנשכור דירה נוספת, וזה יעלה סכום שאיננו יכולים לעמוד בו, כרגע, או שנישאר ביחד. אי אפשר להמשיך להתארח אצל אחרים, זה לא בריא לאף אחד.”
הוא שוב מסכים איתי, ואני שמחה כמעט שניה תמימה.
“אז החלטנו שאתם חוזרים לגור ביחד, באופן זמני, עד שנתי מחליט מה הוא רוצה, נכון?” העובדת הסוציאלית מסכמת בחיוך רחב.
“כן,” אני אומרת. נתי מהנהן בצייתנות. “בתקווה שלא אני אהיה זו שאתחרט בסוף,” אני מנסה להקליל את האווירה בהערה צינית.
“לחזור היום, או מחר?” אני שואלת את נתי כשאנחנו יוצאים מהחדר.
“איך שאת רוצה,” הוא משאיר לי את הזכות. “לי זה לא משנה.”
מהטון שלו נשמע לי שזה משנה מאוד, רק שאני לא מצליחה להחליט מה הוא מעדיף. אבל בעצם, למה שהוא ירצה שאגיע הביתה? הוא מסתדר יפה מאוד בלעדי, ועם כל הבלגן של הגמילה ממני, ועכשיו גם הרצייה כלפי, למה שהוא ירצה אותי המאתגרת לידו?
“טוב,” יש לי טעם מר מאוד בפה. “אני אחזור מחר וזהו.”
“את בטוחה?” הוא שואל אותי.
“מה זה משנה?” אני עונה, והטון שלי עולה למרות הניסיון שלי למתן אותו. “אתה לא צריך לְרַצּוֹת אותי. וגם לא לִרְצוֹת,” אני מוסיפה בלי לנשום.
“מזה בדיוק פחדתי,” עכשיו נתי מדבר בקול של מישהו שמתאמץ מאוד שלא להחצין את הכעס שלו. “מזה פחדתי. שאת תכעסי ושאני אכעס. ואז ניפרד ונתגרש, אבל הילדים יחוו תקופה קשה. וגם אנחנו.”
פעם פעם, לפני המון זמן, חיפשתי מידע ברשת על תהליך שלום בית. קראתי על זוגות שהצליחו לא רע לומר שלום זה לזו, אבל אחרי מריבות וכעס. הבטחתי אז לעצמי שאצלנו זה לא יקרה, ביקשתי גם מנתי שיבטיח שהתהליך שלנו יהיה אחר.
והנה. הכל קורה בדיוק כמו שחששתי.
בסוף אנחנו נתגרש, עכשיו אני כבר יודעת. נתי לא ירצה להקריב את המימוש העצמי שלו למען האהבה או היחד, או הנחת הזוגית. וגם אם הוא ירצה, עד שזה יקרה כבר לא יישאר דבר מכל מה שהיה לנו, אפילו הזכרונות הטובים שהיו לנו יימוגו בעשן של הכעס ההדדי שלנו. הכעס המוצדק.
מתחשק לי להתאבל עכשיו, לבכות את החיים שהיו לי, אבל אני לא בטוחה שיש על מה לבכות בכלל.
אני מפנה גב לגבו המתרחק של נתי, ומוציאה את הטלפון שלי. צריך לישון הלילה במקום כלשהו, וההיא מהארגון לא תחכה לי עד אין סוף.
