קיץ ארוך מדי – פרק ל”ט

אחרי סופת הרעמים התקשתה להרדם. הספה פתאום לא היתה נוחה לה. הפס באמצע בין שתי הכריות הציק לה. מה מחכה לה בבית? אבל פה היא לא יכולה להשאר. לא עכשו אחרי כל הבלגן.

הלילה עבר איכשהו, כנראה בכל זאת נרדמה לבסוף. נשאבה לשינה טרופה ונטולת נוחם.

התעוררה לקול גרירת הרגליים של סבא שקם כרגיל לוותיקין. כשראה שהיא ערה אמר לה בוקר טוב.

אבל לא ביקש שתלווה אותו לבית הכנסת.

סבתא לא אמרה לה שום דבר. והיא קמה והתארגנה מהר ליציאה. סידרה את הספה בדקדקנות. שלא להשאיר אחריה זכר. שלא להזיז רזולוציה אחת מהמקום הרגיל שלה. שישכחו שהיתה כאן.

כשכמעט היתה בדלת, סבתא קראה לה למטבח וערכה לה ארוחת בוקר של חביתה וירקות. היא לא באמת יכלה לבלוע משהו, אבל דחפה את האוכל לתוך הפה כדי לא לאתגר את השקט המדומה.

ואז סבתא שלה שאלה, למה לא התקשרת הביתה?

לא ידעה מה לומר. חשבה שסבתא כועסת על שגרמה להם דאגה באמצע הלילה. עכשו הסתבר לה שהיא כועסת על שגררה אותה לפלונטר בעל כורחה.

א… אני השארתי פתק, היא אמרה, אני לא יודעת למה הם לא ראו.

פתק? סבתא שלה נעצה בה מבט חוקר.

כן… הם לא היו בבית.

הסיפור מצא חן בעיניה. הוא הסתדר טוב. היא תדבק בגרסא הזו.

ואז מימי קפצה לבית של סבתא. שלחה את הילדים לבתי הספר ובאה. כנראה גם היא לא ישנה טוב הלילה.

מה, עשית הפגנות? היא שאלה ישירות. מזל שאמא שלך התקשרה אלי. בכלל לא עלה בדעתה שאת כאן. אמצע הלילה. כמעט עליתי לישון. ופתאום היא מצלצלת. אמרתי לה, בטח, היא אצל ההורים. הם כעסו עלי שלא עדכנתי. מה אני צריכה לחשוב, שבאת בגנבה?

מה, עשית הפגנות? היא שאלה ישירות. מזל שאמא שלך התקשרה אלי. בכלל לא עלה בדעתה שאת כאן. אמצע הלילה. כמעט עליתי לישון. ופתאום היא מצלצלת. אמרתי לה, בטח, היא אצל ההורים. הם כעסו עלי שלא עדכנתי. מה אני צריכה לחשוב, שבאת בגנבה?

עוד פעם גנבה. היא לא גנבה כלום מאף אחד! אפילו לחיות בלי לבקש כלום לא נותנים לה. זה פשוט מרגיז. ישר מצדדים בהורים שלה. למה אף אחד לא חושב שיש עוד צד לסיפור הזה, ושאף אחד לא בורח מהבית אם יותר מדי טוב לו שם?

היא אמרה במרי, כן הודעתי. השארתי להם פתק, לא חשבתי שהם לא ראו אותו…

השארת פתק? מימי חזרה אחריה בטון מפקפק. איפה?

היא אמרה, על השולחן. אולי א… הלל זרק את זה. אולי חשב ש… זה סתם נייר.

היא לא השאירה פתק ולא בטיח, אבל היא היתה לבד מול חזית אחידה והיתה צריכה להלחם על שמה הטוב. בשביל להסביר מה קרה באמת תצטרך לספר את הסיפור מתחילתו, החל מאתמול בבוקר. ולא היה לה כח ולא היה לה חשק. והוא לא הוסיף כבוד לא לה ולא לאבא שלה.

עכשו השם שלה הוכתם לנצח בתוך המשפחה. ילדה שבגללה העירו את סבא וסבתא באמצע הלילה. שבגללה הפכו את כל העולם.

אה, מימי אמרה. אבל היית צריכה להתקשר, לוודא שקראו את הפתק.

היא אמרה, כן… לא חשבתי.

מימי אמרה, למה זה לא מפליא אותי?

*

הלכה לתחנת האוטובוס. עד לפני זמן לא רב אלה היו הרחובות שלה, העיר שלה. האם אי פעם יהיה לה מקום שתקרא לו בית?

האוטובוס עצר בתחנה. ירושלים. עלתה ונכנסה לתוך פנים האוטובוס. כבשה את פניה בחלון.

מה מחכה לה בבית?

הדרך לא משכה את תשומת לבה הפעם. כל המשטחים נצבעו בירוק חי של ראשית הקיץ. בצומת בית רבן עלו בנות אולפנה. חיילים ירדו במחנה שורק. כל מיני אנשים ירדו בכל מיני מקומות נידחים. היא תהתה אם הם יגיעו לאנשהו, אם הם בכלל יודעים לאן הם הולכים.

שדה של חמניות הבשיל בשמש. בכל חמניה יש שני כיוונים של ספירלה, והם תמיד מכילים שורות במספרים עוקבים בסדרת פיבונצ’י.

היא רעה. אנוכית ורעה.

ושקרנית מקצועית בנוסף לזה.

אבל מה יכלה לעשות אחרת?

אפשר ללכת ליד האמת. קרוב קרוב. וזה לא יהיה אמת.

כמו עם מיכאל יעקובסון.

בכיתה ח’ יודה והחברים שלו ביקשו מהרבה רשות להשמיע שירים של זמר אמריקאי בשם מיכאל יוסף יעקובסון. הרבה הסכים, למה לא. והם שמו את הדיסק בנגן הדיסקים ברוב ששון.

האנגלית העילגת של הרבה הספיקה בשביל לקלוט שיעקובסון לא בדיוק שר פסוקי דזמרה. אבל הוא לא הבין למה כל הכיתה נשפכת לרצפה מהשיר הענוג הזה, שמבקש לרפא את העולם, לעשות אותו מקום טוב יותר בשבילך ובשבילי. ואז המנהל נכנס בסערה וגילה שהם שמו את הדיסק HEAL THE WORLD של מייקל ג’קסון.

כמעט העיפו את יודה ואת חבר מרעיו מהת”ת בגלל זה. הוא סיפר לה בעצמו. אפילו לא התבייש. מאיפה בכלל היה להם הדיסק?

פעם היא הביאה דיסק הרבה פחות גרוע מזה הביתה. אודליה נתנה לה ואמרה שזה שירים ממש נקיים של עידן רייכל, ממעמקים ומנעי קולך וכאלה. אבל כשהיא ניסתה להקשיב להם בבית, אבא שלה בדק מה כתוב על הדיסק ואז שבר אותו לשניים. וצעק עליה שלא תעז להכניס כאלה שירים לבית הזה. ואיך שהיה לה לא נעים אחר כך מאודליה. אפילו לא שילמה לה על הדיסק השבור.

לאבא שלה לא היה מושג על התעשיה השלמה של דיסקים ואונ-קיים שנצרבו והחליפו ידיים אצלן בכיתה בהפסקות.

אולי יש לה גנטיקה פגומה.

גם היא הולכת מאד קרוב לאמת. שאפשר יהיה להאמין לה מספיק. אולי זה אפילו יותר גרוע משקר גס.

מימי אמרה לה שהם התקשרו למשטרה כשראו שהשעה מאוחרת. אבל הכוננית אמרה להם שלא פותחים קריאה לפני שעוברות כמה שעות. אז הם השתגעו, התקשרו לכל העולם. לא העלו בדעתם שהיא נסעה מחוץ לעיר.

התביישה בעצמה. הם דאגו לה ולה לא היה אכפת מהם. מה זה אומר עליה?

מה שנהיה ממנה.

הרגליים שלה היו כבדות.

מי יחכה לה שם? ומה הוא יעשה לה?

ומה יקרה אם עוד פעם היא תעלה לו את הסעיף?

ומה יהיה על העבודה שלה? על המשכורת שלה? אם לא תלך השבוע מסודי כבר לא תשלם לה.

כשהיא נכנסה הביתה אמא שלה סגרה בחפזה את הטלפון. ואז דיברה במהירות ובזעף, איפה היית? למה הלכת בלי רשות?

והיא אמרה… אה… השארתי פתק.

כמעט התחילה להאמין לשקר של עצמה.

אמא שלה אמרה, איזה פתק? ולמה לא התקשרת?

היא לא ענתה.

חלפה על פני אמא שלה. נכנסה לחדר ונשכבה לישון. השעה היתה קרובה לצהרים. הסמינר התרחק מן ההויה שלה והתיישב על פלנטה אחרת בשולי הקוסמוס. הבנות, הכיתה, החיים שניהלה מבחוץ. הקליפה הדקה שהחזיקה את הכל התפוררה. החיים עשויים מדברים פשוטים. כשהכל מתקלף, נשארים דברים פשוטים לגמרי. מיטה, כרית, כוס תה עם שתי כפיות סוכר. בשביל מה היא סיבכה את הכל.

*

רננה, טלפון!

הקול של הלל חדר לתוך סיוטי החלומות שלה. היא קמה בחדות והתיישבה.

טלפון? מי יכול לרצות אותה עכשו?

הורידה רגל אחת, גיששה אחר נעל הבית. תחבה את רגלה לתוך הפלסטיק השקוף הוורוד, שקנתה בחיים הקודמים שלה בשוק של יום רביעי ליד הים בחמישה שקלים. הלל עמד שם לצדה עם הנייד של אמא שלה ביד.

מה, את עוד בפישמה? הוא שאל והושיט לה את המכשיר.

‘סתום, סיננה בזעם והפנתה את תשומת לבה אל הנייד. הלו?

רננה? הקול עלה מהצד השני רענן ולא מוכר. מה נשמע?

מי זאת? שאלה.

מי כבר יכול לרצות אותה?

זו צירה’לה. מה שלומך? היית חסרה.

מאיפה יש לה המספר של אמא שלה?

אה… אה… אמרה, הרווחים משתלטים לה על הפסקול. אה… אני לא מרגישה טוב.

הקול מהצד השני קיבל גוון מודאג, מה יש לך? שפעת?

משהו כזה… אמרה. אה… לא יודעת בדיוק.

מה פתאום צירה’לה מתקשרת?

צירהלה אמרה, זה די מוזר, שפעת בקיץ.

היא אמרה, כן, לא, לא יודעת.

צירה’לה שאלה, גם אצלכם לא הולכים לרופא עד שלושה ימים? אמא שלי תמיד אומרת שווירוס עובר אחרי שלושה ימים, עם או בלי רופא. גם אמא שלך ככה?

צירה’לה שאלה, גם אצלכם לא הולכים לרופא עד שלושה ימים? אמא שלי תמיד אומרת שווירוס עובר אחרי שלושה ימים, עם או בלי רופא. גם אמא שלך ככה?

כן… אמרה. אמא שלה לא ממהרת לרוץ לרופאים. היא והאחים שלה היו שפני המעבדה לכל תרופות הסבתא שרצו במשפחה.

אמא שלי לא אוהבת שהרופאים נותנים אנטיביוטיקה על כל דבר, צירה’לה אמרה. היא מחכה שזה יעבור לבד. אין לה זמן לרוץ לרופא על כל קרעכץ.

כן… גם אצלנו, אמרה.

גם אמא שלך בקטע בריאותי כזה? צירה’לה שאלה.

כן… אמרה, ואז תהתה מה זה קטע בריאותי כזה. ומה זה קרעכץ.

אז גם אתם אוכלים רק קמח מלא וכל זה?

אה… תהתה מה תגיד. לללאאא. אאא… אצלנו זה לא ילך. ה…האחים שלי לא…

מנסה לדמיין את הלל נוגס בלחם כפרי מלא נבט חיטה וגרעיני דלעת. או את אבא שלה יושב מול צלחת מלאה קינואה.

גם אצלנו לא כולם, צירה’לה נשמעה שמחה, אין סיכוי. אבא שלי פחות בענין. וגם אני לפעמים מזייפת עם לחם לבן. לפעמים אין לי כח לסנדויץ’ אז אני לוקחת מהלחם הלבן של הסמינר, עם שוקולד… הוסיפה הבהרה.

בחיים לא היתה מעזה לקחת לחם של הסמינר. חשבה שזה בשביל בנות שאין להן אוכל בבית.

אצלי הלפעמים הזה כמעט כל יום, אמרה.

צירה’לה צחקה, יכלה לראות את הגומות שלה מתקפלות פנימה. כן, את עושה יום התנ”ך.

יום התנ”ך? שאלה בחוסר הבנה.

כן, את מכירה את זה, עם העולה החדש שלא הגיע ביום השני לעבודה. וביום השלישי הוא אמר לבוס שהיה לו יום התנ”ך. ואז למחרת שוב לא הגיע. וביום הרביעי אמר שהיה לו יום התנ”ך. אז הבוס התרגז, מה זה, כל יום יום התנ”ך? אז העובד אמר, כשעליתי לארץ אמרו לי, פה בישראל, יום אתה עובד יום אתה נח.

הכריחה את עצמה לצחוק. אבל בגלל המתח זה נשמע כאילו היא מנקה את הגרון מאיזה גרגר שחדר לה לקנה הנשימה.

וצירה’לה אמרה, אז מחר את באה?

היא אמרה. א… אני אב… ואז נזכרה והוסיפה מיד, אם אני ארגיש טוב.

כשניתקה את השיחה היא ישבה עוד זמן מה ובהתה במכשיר שבידה.