פליטים

הם כבר חודש בבית של סבתא בנתיבות. חודש. מוריה מקיפה בעיגול אדום עוד תאריך ביומן שלה. יומן חדש, חילקו אותו בכיתה ביום הראשון של כיתה ז’. הן צהלו שאף פעם לא קיבלו יומן יפה כל כך, וורוד כל כך.

מאז ערב סוכות, לא מופיעים ביומן שיעורי בית. אף אחד בעיר לא חזר ללימודים עדיין. אבל היא לקחה את היומן איתה כשארזו חפצים לעזוב את קריית שמונה, ומאז היא רושמת בו רישומים שלא קשורים בכלום ללימודים. שמות לתפילה. ציורים של נרות. שרטוטים קליגרפיים של ‘ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים’. והיא מקיפה בו גם בעיגול אדום כל יום שהם בנתיבות.

כבר שלושים ימים.

יוסי אומר שזה הדבר הכי מצחיק בעולם. המלחמה עכשיו בדרום, והם ברחו מגבול הצפון כדי להתקרב למלחמה. את קריית שמונה עזבו יומיים אחרי סוכות, אבל המלון שאליו נשלחו היה בטבריה, עדיין בצפון. הם אהבו ללכת לכנרת, אבל אבא ואמא היו לחוצים כל הזמן מאזעקות. בחדר האוכל המבוגרים סיפרו כל הזמן זה לזה עד כמה הטילים של חיזבאללה מסוכנים יותר.

אז הם עברו לארץ הטילים המסוכנים פחות.

סבתא התקשרה כל יום, עודדה את אמא לבוא כבר להתארח אצלה. “שקט פה, רותי. אפילו בשמחת תורה לא נכנס אף מחבל יימח שמו. יש קצת אזעקות, לא הרבה כבר. למה שתהיו כל הזמן בחדר קטן? זה לא בריא. בטח הילדים רבים”.

סבתא התקשרה כל יום, עודדה את אמא לבוא כבר להתארח אצלה. “שקט פה, רותי. אפילו בשמחת תורה לא נכנס אף מחבל יימח שמו. יש קצת אזעקות, לא הרבה כבר. למה שתהיו כל הזמן בחדר קטן? זה לא בריא. בטח הילדים רבים”.

הילדים אכן רבו והשתעממו. בלי מסגרות, העיסוק העיקרי היה הקנטות הדדיות ודמיון משותף על הזוועות העתידיות שהמלחמה בוודאי תביא. במלון כמעט ולא היו ילדים אחרים בגילם, והמעטים שהיו, לא היו דתיים. בארוחות בחדר האוכל אבא תמיד הוביל אותם לשולחן קטן בצד, למשפחה שלהם בלבד. לפחות את האוכל של המלון הם אהבו. חוץ מאמא, כמובן, שבקושי טעמה משהו והתלוננה שלאוכל יש טעם תעשייתי ותכף היא מבקשת מצוות המטבח שיתנו לה לבשל בעצמה וזהו.

בסוף התקבלה החלטה. שוב נארזו המזוודות, והם עלו לרכב ונסעו לנתיבות. קרוב לבאר שבע הייתה אזעקה והם יצאו מהרכב ונשכבו על הרצפה, עם ידיים מעל לראש כמו שאבא הסביר להם. היו בומים של יירוטים והם חזרו לרכב והמשיכו לנסוע, עד שהגיעו לחצר הבית של סבתא ולעץ הזית הצמוד לשער שקידם אותם בעלווה מתבדרת ברוח חזקה, ולסבתא עצמה שעמדה על המדרגה בכניסה לבית, עטוית סינר וחיוך גדול, ואמרה, ‘סוף סוף, הבוריקות כבר מתקררות’.

הם נכנסו לבית, ואבא הביא את כל המזוודות מהרכב והערים אותן בקצה הסלון הקטן והמסודר להפליא של סבתא. על השולחן המעוגל הייתה פרושה מפת משבצות אדומה-לבנה, ומעליה צלחות, סכו”ם, ומגשים מלאים בבוריקות מלאות בביצים ובתפוחי אדמה. מוריה, יוסי, ואביחי היו ליד השולחן כהרף עין, נוגסים בקול גדול בקצוותיו המתפצפצים של הבצק המטוגן, אבל אבא ואמא פרשו עם סבתא למטבח. מוריה, בפה מלא בוריקה תפוח אדמה, שמעה את סבתא מעדכנת בחדשות ששמעה הבוקר, בלווית תפילות נמרצות לשלום החיילים (עם אזכורים מיוחדים ליניב של רחמים ואודי של שושי) ולמותם במהרה של כל העזתים באשר הם. היא התקרבה למטבח כדי לשמוע יותר טוב, וסבתא הסתובבה אליה ושאלה איך הבוריקה. היא אמרה שמעולה, ושחבל שאמא אף פעם לא עושה כאלה. סבתא הבטיחה ללמד אותה להכין, ואז חזרה לעדכן את אבא ואמא בחדשות.

במלון הם לא שמעו חדשות, לפחות לא בכוונה. אבא היה מתעדכן בטלפון של העבודה. אמא העדיפה לדעת כמה שפחות, והסתפקה במה ששמעה מאבא. לפעמים עברו ליד טלוויזיות דלוקות, אבל אמא פקחה עליהם שבע עיניים ומשכה אותם משם במהירות האפשרית. לסבתא כבר לא הייתה טלוויזיה, אבל הרדיו במטבח עבד ברוב שעות היום. ממילים שגונבו לאוזניה בעודה לועסת בוריקה, הבינה מוריה שהרדיו היה חלק מהמשא ומתן עם אבא ואמא לפני שהגיעו לנתיבות. סבתא הבטיחה לשמוע חדשות רק עם אוזניות.

 כבר חודש שהם אצל סבתא, והיא מקיימת את כל ההבטחות. היא לימדה את מוריה להכין בוריקה, אבל היא גם לא מפעילה רדיו בקול. על המטפחת שלה היא מרכיבה אוזניות ורודות צמריריות ומקשיבה לחדשות בדיסקמן עתיק. (‘תורג’מן השכנים נתנו לי. היה שייך מזמן מזמן לאושרי שלהם, היום הוא מפקד גדול בצנחנים, מסוכות הוא בעזה’). כשהשפתיים שלה ממלמלות, מוריה יודעת שיש חדשות רעות.

יוסי ואביחי חזרו ללימודים. אבא רשם אותם באחד מתלמודי התורה, וסיפר שהמנהל הרים גבה, סיפר שתלמידים רבים עזבו אחרי סוכות, כי משפחותיהם נמלטו לאיזורים אחרים. רק עכשיו חזרו כולם פחות או יותר, והנה הגיע תורם לקלוט פליטים. כמה מוזר. אמא נאנחה.

מורה סרבה ללכת לבית הספר. “אני לא מכירה אף אחת”.

“תכירי מהר”, אמרה אמא.

“ועד שאני כבר אדע מי זו מי בטח כבר נחזור”.

“הלוואי”.

“לא רוצה ללכת לבית הספר פה”.

“אז מה תעשי כל היום בבית? אבא צריך לעבוד ואני צריכה לעזור לסבתא, יש לה יותר עבודה כשכולנו כאן”.

“אני אעזור גם”, היא התעקשה.

“עזבי אותה”, המליצה סבתא, שהייתה באמצע גיהוץ החולצות של יוסי ואביחי ליום הלימודים מחר. “אם היא תשתעמם היא כבר תרצה ללכת לבד”.

אמא עזבה אותה.

ככה עבר החודש הזה. אזעקות היו רק פעמים בודדות, אבל: ‘יש פה שלושים שניות’ סבתא הזכירה כל פעם מחדש, כמו מתווך נדל”ן שמצביע על יתרון בולט של הנכס. ויתרון בולט זה אכן היה, לפחות עבורם. בקריית שמונה, כך גילתה מוריה בבוקר שבו ארזו בחופזה מזוודות, הם היו איכשהו אמורים למצוא עצמם במרחב המוגן ברגע ההתראה. אפילו עשר שניות לא היו להם. יוסי ואביחי חוו את אחת האזעקות בתלמוד תורה ודיווחו שכל התלמידים כבר נראים רגילים אליהן לגמרי. בכלל, מאז שמחת תורה אזעקות כבר לא היו נושא מרתק מספיק בקרב הילדים המקומיים. החליפו אותם סיפורי אימה מהטבח בישובי הסביבה וקשב נלהב להפצצות הרועמות מכיוון עזה.

עדיין, היא לא רוצה ללכת לבית הספר. יום אחר יום מסמנת ימים באדום. פעם אחת התקשרה אליה אודליה לטלפון של אמא. פעם אחת היא התקשרה לחגית. כל אחת מהן במקום אחר בארץ. אף אחת לא יודעת מתי יחזרו. הכיתה שלהן התפרקה. מי יודע אם אי פעם הן יהיו שוב כיתה אחת. אולי עד שיחזרו לקריית שמונה, כבר יגיע זמנן ללמוד בתיכון?

אמא קוראת לה למטבח, להדיח את קערות הקורנפלקס. לסבתא אין כיור חלבי והיא אף פעם לא מכינה אוכל חלבי. אבל מוריה, יוסי ואביחי מתעקשים על קורנפלקס עם חלב בבוקר, ולכן אבא קנה שלוש קערות פלסטיק צבעוניות, והודיע שהן חלביות. מוריה מדיחה אותן כל בוקר בכיור נטילת הידיים שליד השירותים. היא נושאת עכשיו את הקערות ביד אחת, מגבת כלים כתומה בידה השנייה. סבתא בדיוק נכנסת מהחצר עם צרור נענע בידיה, והטלפון מצלצל. זו דודה שושי, יודעת מוריה. היא מתקשרת כל יום בשעה הזו, בדרך לעבודה.

סבתא מניחה את צרור הנענע על השולחן ועונה לטלפון. היא אף פעם לא מפעילה רמקול אז מוריה לא יכולה לשמוע מה שושי אומרת, אבל אפשר להבין, כי סבתא תמיד אומרת אותם דברים בתגובה. השם יעזור. בטח שהוא לא מתקשר, בחדשות כל הזמן אומרים שלא נותנים להם להתקשר. עשית הפרשת חלה אתמול? יופי. בטח שאני מתפללת, כל הזמן מתפללת. אל תבכי, זה מסוכן לנהוג ככה.

מוריה מסיימת לשטוף את הקערות וחוזרת למטבח. אמא באמצע טיגון בצל. היא מסתכלת עליה. אמא עבדה בעירייה בקריית שמונה, אז בעצם שתיהן לא חזרו לשגרה. היא לא בבית הספר, אמא לא בעבודה. היא יודעת שאמא מקבלת את המשכורת בכל זאת, שמעה אותה מספרת לסבתא. אבל אולי גם היא מתגעגעת ליומיום הפשוט והנורמלי, לסדר היום שהיה שלהן כל כך הרבה שנים?

אמא מרימה ראש ומחייכת אליה. “יהיה קוסקוס עם דלעת היום. חשבתי שאולי נוסיף גם קציצות בולט. רוצה להכין? יש בשר טחון מופשר במקרר”.

היא רוצה, ממהרת אל המטבח. תמיד אהבה לבשל אבל איכשהו בקרית שמונה כמעט לא יצא לה להתנסות במטבח. לא היה מי שילמד אותה. אמא אהבה לבשל בנחת בלילות, כשהם ישנו. בימי שישי, כשהייתה מתעוררת לריח החלות בתנור, כבר כל השבת הייתה מוכנה.

סבתא נכנסת, מרתיחה מים לתה עם נענע, מודדת את התבלינים לקציצות ולתבשיל הדלעת כמו שרק היא יודעת, מחמיאה לכדורי הקציצות שמוריה מכדררת בידיה. “תכיני הרבה, אולי שושי תבוא בערב, היא אומרת שאברם עובד היום עד מאוחר והיא לא רוצה להשתגע לבד בבית”.

“אז נוסיף גם עוף לדלעת”, אמא הולכת למקפיא, שולפת עוד רבע עוף. הצעדים שלה נינוחים.

כשהן מסיימות להכין אוכל סבתא אומרת שצריך לגרוף עלים בגינה ומוריה מתנדבת מיד. סבתא יוצאת איתה, ויושבת על מדרגת האבן הרחבה כשהיא גורפת את העלים משביל הגישה לבית ומסביב לעצים. היא כבר מתורגלת בעבודה הזו. כשתסיים תיקח שקית גדולה מהמצבור מתחת לסככת כלי העבודה, תמלא אותה בעלים ותשליך לפח.

“סבתא?”

“כן, חיימשלי?”

“את לא דואגת מתי המלחמה תגמר?”

“בטח דואגת. בטח עם כל הילדים שם, שהשם ישמור עליהם”.

“כן, אבל –” היא מגיעה רגע למה שמציק לה. “חוץ מזה, עד שהיא תגמר ממש, אני לא יודעת אם נוכל לחזור הביתה. יוסי אומר שבכיתה שלו כולם אומרים שייקח עוד המון זמן עד שייגמרו להלחם גם בצפון”.

“גם בחדשות אומרים. נו מה לעשות”, היא מסדרת את מטפחתה, מושכת כתף עטופה בסוודר מפוספס שסרגה בעצמה.

“אז לא נוכל לחזור הביתה”.

“תשארו פה, מה הבעיה? יותר טוב מהמלון. אמא שלך, היא לא הייתה רגועה במלון. עכשיו היא רגועה. במלון היא לא אכלה. עכשיו היא אוכלת. גם אתם, כל פעם כשהתקשרתי כשהייתם במלון, רק צעקות ומריבות”.

“אבל אנחנו לא יודעים עד מתי נצטרך להישאר”.

סבתא שוב מושכת כתף. “כשהייתה מלחמת יום הכיפורים, ידענו כמה זמן? לא ידענו כלום. סבא שלך זכרונו לברכה היה בצבא חצי שנה בלי לחזור הביתה. אני הייתי בת עשרים עם תינוק. אז מה לעשות? בלי טלפונים כמעט, בלי הודעות. מה לעשות? אחר כך בלבנון, קראו לו למילואים. אמרו מבצע קצר. בטח קצר. עשה שם מילואים איזה שמונה שנים, עד שנהיה זקן מדי בשביל זה. חשבו שהולכים לכמה חודשים נגמר כמעט עשרים שנה. מה לעשות?”

ערמת העלים מוכנה. היא מסתכלת סביב, בודקת שלא החמיצה שום עלה סורר. הגינה נעה ברוח עדינה, כמעט בלתי מורגשת, שמלטפת את ערמת העלים מבלי לסחרר אותה. השיחים גזומים היטב, הערוגות מושקות. סבתא לימדה אותה כמעט את כל עבודות הגינה בחודש האחרון.

היא הולכת אל סככת כלי העבודה, בוחרת שקית גדולה ממצבור השקיות, ואז מסתכלת משם אל סבתא, שעדיין יושבת על המדרגה. היא רואה את הדלת נפתחת. אמא, עם הסינר של סבתא, מביטה אליה, שואלת משהו. בטח מתייעצת לגבי מנה נוספת בארוחה. היא מכירה אותן. אם שושי באה הן בסוף יכינו גם קינוח.

כל הסיפורים שלה אמיתיים, אבל היא אף פעם לא סיפרה להם על הזמנים שהזכירה עכשיו. סבא שנעלם חצי שנה למלחמה, כשהייתה אמא צעירה עם תינוק. סבא שהולך למילואים ללבנון. ושוב. ושוב. ושוב.

ברקע הדי פיצוצים, אבל כאן בגינה בועה קטנה של שקט. בבית מתבשל אוכל שהיא עזרה לבשל. בצהרים יבואו יוסי ואביחי ברעש עם כל הסיפורים שלהם, וסבתא תושיב את כולם לקפל כביסה אחרי הארוחה, תתרווח על הכורסא שלה עם כוס תה ותספר סיפורים. בקרית שמונה יוסי ואביחי אף פעם לא הסכימו לעזור בלי איומים או שוחד, אבל סבתא מוציאה מהם כל שיתוף פעולה שהיא רוצה אם היא מבטיחה לספר סיפור. כל הסיפורים שלה אמיתיים, אבל היא אף פעם לא סיפרה להם על הזמנים שהזכירה עכשיו. סבא שנעלם חצי שנה למלחמה, כשהייתה אמא צעירה עם תינוק. סבא שהולך למילואים ללבנון. ושוב. ושוב. ושוב.

היא אוספת את העלים לתוך השקית, משליכה לפח ונכנסת הביתה. סבתא ואמא שתיהן חוזרות למטבח, אבל היא הולכת לחצי החדר הקטן שבו היא ישנה, ומתיישבת על מצעי הכותנה התכולים שסבתא מתעקשת לגהץ.

היא פותחת את יומן בית הספר הוורוד, מדפדפת עד הסוף. יש שם עמודים ריקים, עם כותרת עליזה של ‘לשמור על קשר’. הם מיועדים להודעות מההורים לבית הספר, או מבית הספר להורים.

היא לוקחת את העט האדום, ומעבירה קו על ‘לשמור על קשר’.

מתחת, באותיות כתב מסולסלות, היא רושמת: ‘מחברת מתכונים’.

להדפסה