קיץ ארוך מדי – פרק מ’

איך לא עלה בדעתה? ההורים שלה בטח התקשרו למחנכת, והיא נתנה להם מספרים של הבנות. ומי שהם לא הצליחו להשיג כבר עודכנה בבוקר על הדרמה הלילית. היה כאן אתמול שמח, בזכותה. אין מה לומר, ההורים שלה הצליחו להרוס לה את מה שעוד נשאר לה מהתדמית.

ממוצע 5 | 2 מדרגים

ואז הוא נכנס לחדר שלה. היום הקדים לבוא והיא יכלה לנחש למה. הכינה את עצמה מראש לצעקות שלו. אבל הוא היה עייף מדי, וכנראה גם עבר שיחת ריכוך קצרה של אמא שלה. כי הוא אמר, לא באנו לפה בשביל שתעשי מה שאת רוצה. השבוע את לא יוצאת מהבית לשום מקום. את הולכת לבית הספר וחוזרת מיד, בלי שום עניינים. ברור? הוא דיבר בעמידה, לא חיכה לשמוע מה יש לה לומר.

היא הנהנה, מובסת. המילה האחרונה היתה שלו.

כשהגיעה לכיתה למחרת, הוסבו אליה מבטים. צירהלה חייכה אליה ואמרה, הי רננה, מה נשמע? וחני התעניינה אם היא מרגישה טוב. היא אמרה שכן. לחשושים עלו מסביב בתגובה. טובי הניחה על השולחן את הסיכומים של אתמול ואמרה, יש בוחן בתו”י בשיעור הבא. טובי ניסתה להיות עניינית, אבל בכל זאת לכסנה אליה מבט כדי לראות אם לא הפכה לדלעת.

הן יודעות.

מה היא עושה פה בכלל. ולמה טרחה להגיע היום. אם יש דברים גרועים יותר מלהיות שקופה, זה למשוך תשומת לב מהסוג הלא נכון. להיות או לא להיות, זו כבר לא שאלה.

בהפסקה סימנה לה המחנכת באצבע לגשת אליה.

היא קמה. מה היא תגיד לה? תנאם לה על כיבוד הורים? תשאל מי החברות שלה בכיתה, למקרה שיחפשו אותה שוב? היה ברור שהשיחה הזו הולכת לקרות. ההורים שלה העירו אותה שלשום בשתים עשרה בלילה, יש לזה השלכות.

היא קמה. מה היא תגיד לה? תנאם לה על כיבוד הורים? תשאל מי החברות שלה בכיתה, למקרה שיחפשו אותה שוב? היה ברור שהשיחה הזו הולכת לקרות. ההורים שלה העירו אותה שלשום בשתים עשרה בלילה, יש לזה השלכות.

פעם אהבה את זה שהמורות קוראות לה. נהנתה מתשומת הלב, מן המחמאות שבדרך כלל פתחו כל שיחה, אולי כמו אדם רעב שכשאין לו מה לאכול גם לחם יבש טעים לו. אבל עכשו כבר לא היה לה כח. היא היתה עייפה מדי. הזדקנה בן לילה.

פנתה אל הדלת. המורה עמדה וחיכתה לה שם, אבל כשהיא יצאה אליה היא החלה ללכת, מסמנת לה לבוא אחריה. למסלול המביש הזה לא ציפתה. כאילו מישהו תלה עליה שלט, מועמדת לשחנש. הסבה את פניה, כאילו היא סתם הולכת להנאתה במסדרון.

המורה ירדה במדרגות והיא אחריה. ואז, באזור משרדי המזכירות נעצרה ליד איזה חדרון פנוי וסימנה לה להכנס. החוותה על כסא פנוי ואמרה לה, שבי, רננה. אחר כך סגרה את הדלת.

שתגיד את זה כבר. שזה יהיה מאחוריה.

המורה התעסקה מעט בניירות שעל השלחן, הזיזה אותם הצדה, ולקחה דף, ואחר כך עט, ופתחה אותו וחיברה את הפקק לצדו השני. הקרבה המלאכותית ביניהן, בחדר הסגור, הכבידה גם עליה.

היא הביטה לעברה. פתחה את פיה כמנסה להוציא מעצמה את המילים, נעצרה.

רננה, לצערי זה לא יכול להמשך ככה.

היא הנהנה אוטומטית, בהסכמה של שבוי שגזר הדין שלו כבר ניתן ועכשו הוא רק צריך להודות באשמה. לא משנה איזו.

עכשו יבוא ‘אני נאלצת ל־’.

זה לא המקום שלה. סוף סוף הבינה את זה. כל כך התאמצה להשתייך, למצוא חן. לעשות מה שכולן. זו היתה טעות. היא לא שייכת והן צודקות. זה לא המקום שלה. לא שיש לה מקום אחר. אבל זה לא אומר שהיא צריכה להתקע להן כאן בין הרגליים בגלל זה.

אולי הגורל שלה הוא להיות לבד. אולי גם בשידוכים כבר אבוד לה. היא צריכה להפסיק להלחם. תקח את הדברים שלה ותלך. אפילו לא תעיף מבט אחרון על המקום שלא האיר לה פנים. תמצא מקום שכן מתאים לה. תלך לעבוד. אולי תשלים בגרויות. תמיד אהבה ללמוד ויהיה לה חבל שתעביר את השנים האלה ככה בלי כלום, אבל זה מה שנגזר לה. היא ניהלה מלחמה אבודה. ניסתה להתגרות בגורל וקיבלה את עונשה. רובינזון קרוזו הודה שכל הצרות באו עליו בגלל שרצה חיים יותר טובים ממה שהועיד לו הגורל. שהוא יצא למסע למרות ההתנגדות של הוריו. והוא היה כבר בחור גדול, בן עשרים וארבע. והיא בסך הכל בת שש עשרה. היא הרסה לעצמה בידיים. אין לה את מי להאשים חוץ מאת עצמה.

אבא שלה יתפוצץ עליה. ידברו עליה במשפחה. אבל מה היא יכולה לעשות. זה כבר לא בידיים שלה. והיא לא תרד על הברכיים לבקש חנינה.

את לא מגיעה לכיתה. את לא משתתפת בשיעורים. את לא יוצרת קשרים.

ועכשו גם הבלגנים שעשית, חשבה. את לא מתאימה לכאן. את לא מתאימה לנו. תגידי כבר ונגמור ענין.

את צריכה עזרה.

הרימה את עיניה בפתיעה.

דיברתי עם היועצת בקשר אליך.

אז המורה ניהלה אתן אתמול בכיתה את שיחת ‘מי מתנדבת להיות חברה של רננה’. אולי אפילו תאמו ביניהן מי תתקשר, כדי שהיא לא תקבל צונאמי של שיחות טלפון חשודות.

מענין תורה של מי היום להיות נחמדה אליה.

המורה מתחה על פניה חיוך רב חסד, שלא הגיע לעיניים.

אז תגשי אליה לחדר 112. היא מחכה לך.

הצוהר הקטן המסורג הכניס לתוך החדר שמים מחולקים לרצועות, ומהחצר האחורית עלו קריאות הצהלה של האלפיות שחבטו בכדור.

בסדר?

מחשבות דהרו בתוך ראשה כמו עננים, חסרות כיוון, חסרות מילים.

נענעה את ראשה במין תבוסה.

הצלצול חדר לתוך החדר. הבנות בחוץ חבטו בכדור חבטה סופית וקראו בעליצות משונה, יאללה כפרות, בואו לכיתה.

המורה אספה את קומתה הגבוהה ויצאה מן החדר. התרוממה מהר גם היא, חרדה להיתפס לבד בחדר – של מי? יצאה אל המסדרון. עלתה במדרגות לכיוון הכיתה.

אולי פשוט תלך הביתה. ישר. בלי להפרד.

עם היועצת לא בא לה לדבר. וגם אין לה מושג מה לומר לה.

ואולי היועצת היא שצריכה לסלק אותה? זהו, זה בדיוק. היא תמימה מדי. נאיבית ולא קולטת ענין. המורה פשוט לא רצתה להגיד לה ישירות, אז היא עטפה את זה בכל מיני מלמולים. תדברי עם היועצת ותראו ביחד מה ניתן לעשות. היועצת פשוט תגיד לה ללכת למקום אחר, שיותר מתאים לה. כאן זה לא בשבילך. היא פשוט תציע. או תייעץ לה ללכת. זה התפקיד שלה, לייעץ.

איפה זה? חדר 112? 13?

למה היא לא יכולה להיות כמו פליאה, שמדלגת ברגל קלה על משוכות כאלה. למה היא לא הולכת פשוט? למה היא לא מבינה לבד? צריכה שאנשים יגידו לה תלכי, יגרשו אותה במטאטא. למה היא לא יודעת לקחת את הרגליים ולעשות מה שנכון?

ואולי זה לא כזה נכון. ואולי כן צריך לעשות דברים בצורה מסודרת.

אבל השאלות שאולי היועצת תשאל.

שטויות, היא לא תשאל. מניסיון היא יודעת שאנשים לא באמת רוצים תשובות, הם שואלים כי צריך, כדי לצאת ידי חובה ולהרגיש טוב שמילאו את הפרוטוקול. אבל הם לא באמת מחכים לתשובה.

שטויות, היא לא תשאל. מניסיון היא יודעת שאנשים לא באמת רוצים תשובות, הם שואלים כי צריך, כדי לצאת ידי חובה ולהרגיש טוב שמילאו את הפרוטוקול. אבל הם לא באמת מחכים לתשובה.

אז מה הטעם.

כי היא הולכת מכאן ממילא, וזו הזדמנות בשבילה לומר מה שהיא חושבת על המקום הזה. לעזוב לא כי הם מעזיבים אותה, אלא כי היא לא מצאה פה את עצמה. לפרוש בהדרת כבוד.

בטח, את ממש תגידי להם מה את חושבת. כמו שאמרת למורה. כמו שאמרת לבנות. תגידי, קדימה תגידי.

לא משנה, היועצת מחכה לה, היא תגיד שלום אני רננה, המורה שלחה אותי כדי שתגידי לי שאני צריכה לעזוב. ואז היא תלך.

לא, היא תגיד שהיא עוזבת ממילא, והיא מבינה שזה מה שהיועצת באה לומר לה…

היא כבר תמצא מה להגיד. היא לא תברח כמוגת לב. כמה גרוע זה יכול עוד להיות? כמה נורא? יום אחד זה יכאב פחות. רק תקח את הדברים שלה מהכיתה. תגיד לטובי שלום אחרון.