“אולי אני צריכה להיכנע,” אני אומרת לרונית ביום רביעי.
היא שותקת.
“אני מתכוונת,” אני ממשיכה אחרי השתהות קלה, אבל לא נוח לי בכיסא פתאום, “זה הרי נורא מטופש מצידי להמשיך להיות נשואה לנתי עוד חודשיים, ואז להתגרש.”
“מה יקרה אז?” היא שואלת אותי, ומתרווחת בכיסא של עצמה.
“הוא יחליט שהוא רוצה להתגרש,” אני אומרת. “ומי אמר שהוא יקבל את ההחלטה הזו תוך חודשיים? אולי יקח לו מאה שנים, ואני אתקע במצב הלא ברור הזה לנצח.”
“ומה קורה בינתיים?” היא שואלת.
“בינתיים לא קורה כלום. כלומר,” אני מתבלבלת פתאום, “אולי הוא מתקדם עם הטיפול ועם ההחלטות. אולי מתבשלים לו דברים. הוא כן אוהב אותי, נראה לי. וגם לו המצב קשה. והוא גם מרגיש אשם.”
כשאני אומרת את המילים האחרונות אני פתאום מבינה כל מיני התנהגויות שלו. באמת קשה לו. אבל בעצם מה זה משנה?
רונית שוב שותקת.
“בקיצור, זה לא משנה מה הוא. זה משנה רק שהמצב בלתי אפשרי לי, ואני לא אוכל לשרוד אותו עוד זמן רב.”
“אז אולי תקבעי אולטימטום?” היא מציעה.
אני נרעדת. “ואם הוא לא יחליט עד הזמן שאקבע?”
“את צודקת,” היא מתקנת את עצמה. “התכוונתי, אולי תקבעו. אם יהיה לך תאריך יעד זה יהיה קל יותר, לא?”
“זה יהיה קצת יותר נסבל,” אני מתקנת. “אבל אם הוא לא יקבל החלטה עד שהתאריך שנקבע?” אני מדגישה את ה-נ’ במילה האחרונה.
“אז תתגרשו,” היא אומרת בלי להתרגש.
אני שוקלת את דבריה. יש בהם טעם, אין ספק. אבל הטעם שלי יש בפה הוא מר.
“ליבי, אני רוצה לשאול אותך שאלה,” רונית מתכופפת מעט לכיווני. “יש לך חברות?”
אני מתבלבלת. “אני לא טיפוס חברותי במיוחד. אבל מה זה קשור?”
“אמרת שאת רוצה להישאר נשואה כי הבנת שיש נינוחות מיוחדת במשפחה. ואני מסכימה איתך, בתאוריה, בוודאי. אבל אולי אם יהיו לך חברות טובות, לא תרגישי כזה צורך בזוגיות? יהיה לך עם מי לדבר, עם מי לשהות בזמני קושי או שמחה, מישהו שיתמוך בך.”
אני מנסה לחשוב על הגברת ההיא מבית החולים. יש לה חברות? מן הסתם כן. אבל איך שהצלחתי לקלוט אותה, היא לא תרצה להטריח גם אותן, בדיוק כמו שהיא לא רצתה להטריח את הילדים שלה.
אני מנסה לחשוב על הגברת ההיא מבית החולים. יש לה חברות? מן הסתם כן. אבל איך שהצלחתי לקלוט אותה, היא לא תרצה להטריח גם אותן, בדיוק כמו שהיא לא רצתה להטריח את הילדים שלה.
“חברות זה כמובן לא רק להיעזר,” רונית כאילו קוראת את המחשבות שלי. “בחברות צריך להשקיע, גם לתת, לעזור ולתמוך. אבל לחברה את לא מחויבת כל הזמן. את יכולה להשקיע כשיש לך זמן ולהפסיק כשאין. אפשר להחליף חברות, למנן את המספר שלהן ואת הקשר לפי תקופות. את מבינה? אולי הצורך שלך במשפחה הוא בגלל החשש מהבדידות. חברה טובה תפתור את זה, בלי להפריע ובלי החשש מהשפעה על הילדים.”
“אני לא בטוחה שיש לי זמן לזה,” קשה לי לנשום. “מתי בדיוק אני אכניס את זה לסדר היום שלי? אני עובדת בבוקר, ונמצאת עדיין עם הילדים, ויש את כל הטיפולים שלי ושלהם, זה לא הגיוני.”
“היית רוצה את זה?” היא שואלת אותי. “כי אם כן, אולי זה יעזור לך לקבל החלטה.”
אני שותקת. הכיסא שוב לא נוח לי, מעניין מתי אי הנוחות של קודם הפסיקה.
“מה את אומרת?” היא שואלת בעדינות, לא באמת דוחקת בי.
“אני לא יודעת איך ליצור איתן קשר מחדש.”
*
היום האחרון של כיתה י”ד היה רחוק מאוד מכל מה שדמיינתי. בעיקר, לא הצלחתי להרגיש שהוא היום האחרון, שמחר אקום בבוקר ויהיה חופש, ואחר כך לא אלמד עוד, לפחות עד שיהיו לי בן ובת מעל גיל שנתיים. לא הצלחתי לקלוט שאת החברות האלה, איתן למדתי יום יום, אני אפסיק לראות החל ממחר. ידעתי את כל הדברים האלה, אבל זה לא שינה כלום.
“תשמרי על קשר?” הודיה התיישבה לידי בחצר.
“בטח,” נגסתי מהאפרסק וטיפת מיץ נטפה על היד שלי.
אחר כך המשכנו לדבר. שום דבר לא היה חשוב יותר מדי. אבל כשנפרדנו היא שוב הזכירה לי.
“תשמרי על קשר, שמעת?”
“כן כן,” העפתי את הגלעין כמעט עד הפח, וקמתי כדי להרים אותו למקומו. “אבל תעזרי לי לשמור, נכון? שזה לא יפול רק עלי.”
היא צחקה, וגם אני.
שבועיים לא שמעתי ממנה. בערב הראשון של השבוע השלישי לפרידה שלנו נזכרתי בה, אבל זה קרה בדיוק באמצע שיחה עם אבא, אז דחיתי את הטלפון אליה. אחר כך היה מאוחר מדי. שלושה ימים אחר כך שוב נזכרתי להתקשר אליה, אבל משהו אחר גרם לי לדחות את זה. וכך, חודש אחרי שנפרדנו, מילאתי את הבטחתי והתקשרתי.
“מה שלומך, הודיה?”
“בסדר. אה, ליבי, איזה כיף לשמוע אותך.” היא לא נשמעה מאושרת מדי, למרות שלא ברור למה ציפיתי שזה יקרה. זה לא שהיא חיכתה יום יום לטלפון ממני. היא גם יכלה להתקשר אלי, אם כן.
“אני בסדר,” סיפרתי לה. “מה איתך?”
“טוב.”
לא היה לי משהו מיוחד לספר לה, אבל אף פעם לא הייתי צריכה לכתוב נושאים על פתק לפני שהתחלנו לדבר.
“יופי, אז מה חדש?”
שמעתי את ההתלבטות למרות שהיא שתקה. באמת שלא היה לה שום דבר מיוחד לעדכן אותי.
“הלכתי אתמול עם אמא שלי ואחי לטיילת ליד הים,” הרגשתי שאני חייבת לספר משהו, אבל נתקעתי. מה אספר לה? שקנינו גלידות ושדיברנו? על מה דיברתי איתם בעצם? “מה את עשית?”
“שום דבר מיוחד. הלכתי לקניות, אבל לא מצאתי כלום.”
כמעט צחקתי, כי אף פעם הודיה לא מוצאת משהו ששווה לקנות. “אז חסכת להחזיר את זה לחנות אחרי שעתיים,” הזכרתי לה.
היא צחקה.
“טוב,” הרגשתי קצת יותר מעודדת, “תשמרי על קשר.”
“בטח,” היא ענתה כמו שאני עניתי חודש קודם.
אבל היתה לי הרגשה די ברורה שהיא לא תשמור על קשר, וגם אני לא.
*
“יש לך קשר עם חברים, חוץ מאלו שאתה לומד איתם בכולל?” אני שואלת את הצדודית של נתי בערב.
“מה?” הוא מרים אלי עיניים עייפות מהשולחן בסלון שהוא מנקה במרץ. “לא שמעתי מה שאלת,” הקול שלו מתנצל.
“שאלתי,” אני נושמת עמוק כדי להיות סבלנית, “אם יש לך קשר עם חברים מפעם, או חברים מחוץ לכולל.”
“לא כל כך,” הוא מזדקף. “למה את שואלת?”
“כי קיבלתי שיעורי בית,” אני מתיישבת על הספה, ושמחה לראות שהוא שומט את הסמרטוט על השולחן. “המאמנת שלי הציעה שאנסה ליצור קשר עם חברות, שוב. היא אומרת שאולי זה יהיה תחליף לנחת הזו, שאני מחפשת במשפחה.” אני בוחנת טוב טוב את התגובה שלו, אבל נתי משפיל את עיניו.
“אז מה את בעצם רוצה לדעת?” הוא שואל אותי ומתחמק ממבטי.
“אני לא יודעת איך ליצור איתן קשר שוב,” אני מודה. “חשבתי, אולי יהיה לך קצה חוט.”
נתי רוצה לעזור לי, שכן הוא מתיישב על כיסא ליד השולחן, מניח את מרפקיו על שטח שעדיין לח מהניקיון שהופסק באמצע, ותופס את ראשו בשתי כפות הידיים, חושב.
“מה,” התסכול ממלא את הקול שלי, אבל לא אכפת לי. נתי יודע שזה הפעם לא באשמתו, אני לא צריכה להיזהר עליו. “מאיפה אני אביא חברות באמצע החיים האלה? אני לא טיפוס חברותי במיוחד.”
“אולי תנסי לצאת עם הילדים לגינה,” הוא פתאום מתנער. “אמרת שיש שם נשים נחמדות, לא?”
“זה רעיון מעולה,” אני כמעט נרגשת. לא מהרעיון, כמו מזה שנתי זה שהצליח לקלוע לפתרון הגיוני למצב הבלתי אפשרי שלי. זה מזכיר כמה יכול להיות לי טוב איתו. “תודה, נתי.”
“בשמחה,” הוא אומר.
ביום חמישי אני לא מצליחה לרדת עם הילדים לגינה, וכך גם ביום שישי. מזג האוויר קריר מדי, ואני יודעת שגם אם אחליט להלביש את הילדים בשכבה נוספת ולצאת איתם, לא תהיה אף אחת על הספסל שם בשבילי.
“חסר לנו בבנק איזה אלף שקל,” נתי מעדכן אותי ביום שישי. “יש לך רעיון?”
“מה קרה פתאום?” אני תוהה.
“הגענו לקצה המסגרת,” נתי מסביר.
“לא,” אני מתקנת אותו. “מה קרה שאתה מתייעץ איתי פתאום? המצב כל כך גרוע?”
“אה זה,” הוא מבין ומשתתק. “דיברנו שתיכנסי קצת לעניינים, כדי שתוכלי לנהל את חשבון הבנק לבד, אם נתגרש. לא?”
“אתה מתכנן להתגרש וזהו?” אני מנמיכה את קולי, כי אחרת אצעק.
“אני לא יודע,” הוא נראה שוב שבור. “בכל אופן, בואי נתמקד בבעיות הדחופות. יום שישי היום, אבל אני חייב לסדר את זה. אני לא יודע מתי בדיוק האשראי יורד החודש, בגלל שבת, ואנחנו חייבים לסדר את זה.”
“מה אני יכולה לעשות?” אני נזכרת פתאום שלא סיפרתי לו שבעוד חודש הפיטורין שלי יכנסו לתוקף. “אתה רוצה הלוואה?”
“אולי,” הוא מוציא דף חשבון מהכיס. “אני לא יודע מה לעשות.”
“אני אשאל את אבא שלי אם יש לו אפשרות להלוות. אלף שקל?”
“כמה שהוא יכול,” נתי נאנח.
אני לוקחת את הטלפון, מחייגת כמה ספרות, ומנתקת. לא נעים לי לבקש מאבא הלוואה. אני מרגישה איך שאני מסמיקה כשאני רק חושבת על זה. מחייגת שוב ומתקשרת.
“מה נשמע ליבי?” אבא ברחוב, אני שומעת צפירות של רכבים.
“הכל בסדר, כמעט,” אני מנסה להרטיב את חלל הפה שלי עם הלשון, אבל זה לא כל כך עוזר.
“מה לא בסדר?” אבא שואל, “חכי שניה, אני מסדר את האוזניה, יש לי שקיות בידיים.”
אני מחכה.
“יופי. אז מה קורה, ליבי’לי? צריכה עזרה?”
“כן,” אני נושמת עמוק, וממשיכה במהירות. “אתה יודע, ה…ה…” אני לא יודעת איך לתאר את החיים שלי עכשיו. “כל הסיפור הזה של הטיפול שלום בית שלנו?” הסומק מחמם את הלחיים שלי כל כך, צורב לי בעיניים, אני ממהרת אל החלון ופותחת אותו. נתי פוסע אחרי.
“אוקיי,” אבא מבין.
“אז אני לא כל כך עובדת, וגם צריכה לשלם לכל היועצים וזה. בקיצור,” אני נושמת רק כי אני חייבת, כי עד עכשיו כנראה לא נשמתי בכלל, “אנחנו צריכים הלוואה, לא יודעת לכמה זמן,” אני מסתכלת על נתי במבט אומלל, והוא פורש ידיים לעומתי.
“הלוואה?” אבא שואל, “של כמה?”
“אלף – אלף חמש מאות,” אני עונה, “כמה שאתה יכול. רק כדי לסגור את החור, ונראה אחר כך מה לעשות.”
“קודם כל אני אעביר לך את הכסף,” אבא עונה לי. “שלא תדאגי. אבל אני רוצה שיהיה ברור שזה כסף שהלוויתי לשניכם, כן? זו גם האחריות של נתי להחזיר אותו.”
“בסדר,” ההקלה שאני מרגישה היא מהפנים ומטה, הלהט שמסמיק אותי רק מתגבר.
“אני רוצה שזה יהיה ברור לנתי,” אבא מדגיש.
“אבא שלי אומר,” אני מסובבת את הראש לכיוון נתי, הרוח מצננת רק את צד שמאל שלי עכשיו, “שההלוואה היא לשנינו, וזו גם האחריות של שנינו להחזיר אותה.”
“כן כן,” נתי מסכים.
“נתי אומר שזה ברור.”
“מעולה. יש לי את מספר החשבון שלך?” אבא שואל.
“לא יודעת, אתה יכול לרשום?” אני מוודאת.
“אני אתקשר אליך עוד מעט, מהבית. אין לי יד פנויה עכשיו,” אבא מסכם איתי.
אני הולכת לשטוף פנים.
“צריך לראות מה עושים. איך מסדרים את העניין הכלכלי,” נתי מדבר כאילו לעצמו, אבל פוזל לכיווני.
“כן, ולא אמרתי לך גם,” בשניה שהוא מרים את הראש ומסתכל עלי אני מתחרטת שהעליתי את זה בדיוק עכשיו. אבל אם לא היום אז מתי כן? “קורנפלד הודיע לי על פיטורין, בשבועיים האלה שנפרדנו.”
“פיטורין?” נתי המום.
“כן. אני צריכה לחפש משהו אחר. אבל אני לא יודעת מה אני מחפשת, כי אין לי מושג מה החיים שלי עכשיו.”
פתאום אני בוכה. בוכה ממש, בלי שום הכנה מוקדמת. אולי אני בוכה את הבושה של בקשת ההלוואה מאבא, אולי אני בוכה בגלל הצורך לבקש הלוואה בכלל. אולי אני סתם בוכה את כל החיים שלי.
ואולי סתם התרגלתי כבר לבכות.
“תשתי משהו,” נתי מגיש לי כוס מים, אבל העיניים שלו מושפלות. “אני מתנצל שביקשתי ממך לבקש מאבא שלך. הייתי אני צריך לעשות את זה, לבקש מאבא שלי.”
“זה בסדר,” אני לוקחת את הכוס ולוגמת קצת.
“אבל למה לא סיפרת לי על הפיטורין עד היום?” אני רואה שנתי משתדל לא לכעוס, וזה די מצליח לו. כלומר, הוא שולט לא רע בכעס, אבל העיניים שלו פתאום מסתכלות עלי.
“זה לא העסיק אותי, יש לי מספיק צרות אחרות,” אני עונה לו. הקול שלי עדיין יבבני, וזו כנראה הסיבה שהוא מסתובב ושותק.
“טוב, צריך לראות מה עושים,” הוא חוזר שוב על המילים שאמר מקודם.
אין לי מה להגיב, והטלפון מצלצל.
“טוב ליבי,” אבא צולל ישר לעניין. “מה החשבון שלך?”
אני נותנת לו את מספר החשבון, הקול שלי שקט ומעט צרוד.
“העברתי לך אלפיים חמש מאות עכשיו,” הוא מעדכן אותי. “אלף מתוך זה את לא צריכה להחזיר. אבל ליבי, מה קורה איתך? את מוכנה לשתף אותי במה שעובר על הבת שלי?”
“העברתי לך אלפיים חמש מאות עכשיו,” הוא מעדכן אותי. “אלף מתוך זה את לא צריכה להחזיר. אבל ליבי, מה קורה איתך? את מוכנה לשתף אותי במה שעובר על הבת שלי?”
אני שותקת, התודה שרציתי לומר נשארת תלויה באוויר.
“ליבי?”
“אני לא יודעת מה קורה איתי, אבא,” אני בולעת רוק כדי שלא אבכה שוב. “אנחנו מתקדמים. אבל לא יודעת מה יהיה בסוף.”
“ומה עכשיו?”
“אני רוצה להישאר נשואה,” אני אומרת. “נתי עוד רוצה לחשוב.”
“את רוצה להישאר נשואה?” אבא חוזר על דברי. “אבל למה, ליבי?”
“כי אני רוצה לממש את עצמי בתוך משפחה.” פתאום הקול שלי הופך בטוח בעצמו, בלי שום שאריות רטובות. “מי אמר שיש רק דרך אחת להגשים את עצמי?” אני שואלת. “אני למשל, חושבת שהרבה יותר טוב לחיות יחד, לגדל ילדים ביחד, לתמוך אחד בשני בכל שלב. לא חושבת שרק קריירה ופיתוח עצמי יכולים להביא לאושר, וגם אם כן, אני בוחרת באושר אחר. האושר של להיות נשואה ובעלת משפחה. בסדר?” רק כשאני מסיימת את המשפטים שלי, אני חושבת שאולי הייתי נחרצת מדי, קצת בוטה או אפילו מתריסה.
“אני מבין מה שאת אומרת,” אבא נשמע מהורהר. “אפשר לדון בזה, אבל לא כשאת מדברת כך. תקשיבי ליבי, את לא מדברת בצורה הזו עם חברות, נכון? עוד יגידו עליך שאת פמיליסטית.”
“אני לא מדברת עם חברות בכלל, אבא,” אני מעדכנת אותו. “ואני לא פמיליסטית.”
“אני לא יודע כלום,” אבא נאנח. “אני רק רוצה שיהיה לך טוב, ליבי. למה את עקשנית כל כך?”
2 תגובות
חייבת לציין שפמיליסטית זאת מילה פנטסטית
לייק לפמיליסטית 🙂
הסיפור מדהים. תודה רבה.