הבריחה

מירית עמדה מאחוריי ומכשיר הבייביליס בידה פעל בעוז, מסלסל עוד כמה שערות למגדל הפאר שהלך ונבנה על גבי ראשי. מן העבר השני דקלה המאפרת עמלה להרים את ריסיי עם רימל חום. אני הייתי בתווך, ולא היה לי לאן לחמוק. הייתי כל כך נרגשת. חלמתי על היום הזה מאז אני ילדה, חיכיתי אליו עם פרפרים בבטן מאז האירוסין. רק למה זה צריך לקרות כשאני עם מגדלי שיער ואיפור מוגזם?

תקראו לי ילדת טבע נצחית, או חובבת פשטות, אבל בעודי הולכת ולובשת צורה של כלה לבושת פאר, הרגשתי שאני רק רוצה לברוח. 

“את זוכרת, כמה שיותר עדין…” מלמלתי לעבר דקלה, שנופפה בהרגעה ברימל החום. “וודאי, וודאי”.

לא ידעתי עד כמה להאמין לה.

ריקי, אחותי בת השש עשרה שצפתה במתרחש, קלטה את מבטי וצחקקה, “נעמי, היית רוצה להתחתן עם צמה ובלי איפור, נכון?”

הבדיחה של עצמה הצחיקה אותה, אך אני הזעפתי פניי. 

“באמת?” לפי הקול הייתי בטוחה שעיניה של מירית התעגלו, “היית רוצה להתחתן עם צמה…?”

לאו דווקא צמה, אפשר מקלעת צמות קצת יותר חגיגית אבל עדיין פשוטה ועדינה, רציתי לומר, אבל שתקתי. ההצעות שלי לתסרוקות מצועצעות פחות ביום תסרוקת הנסיון נתקלו בהתנגדויות של מירית ושל אמא מטעמי מראה כללי והתאמה למבנה הפנים, האופנה הנוכחית והסיכוי של התסרוקת לשרוד את הערב. 

לאו דווקא צמה, אפשר מקלעת צמות קצת יותר חגיגית אבל עדיין פשוטה ועדינה, רציתי לומר, אבל שתקתי. ההצעות שלי לתסרוקות מצועצעות פחות ביום תסרוקת הנסיון נתקלו בהתנגדויות של מירית ושל אמא מטעמי מראה כללי והתאמה למבנה הפנים, האופנה הנוכחית והסיכוי של התסרוקת לשרוד את הערב. 

“נעמי בכלל לא אוהבת חתונות כמו אלו שנערכות בימינו”, הסבירה ריקי למירית. “את צריכה לשמוע אותה”, היא אימצה את מה שמן הסתם נשמע לאוזניה כחיקוי של קולי: “למה לשכור אולם אם אפשר להתחתן בחצר בית הכנסת לצד כמה עצים. ובכלל… תזמורת. וצלם, וכל הטררם הזה. פעם הכל היה יותר פשוט. הייתה שמחה, וכולם היו מקיפים את המשפחות ביום הכלולות, ריקודים עד מאוחר לקול נגינת כלייזמר או שניים, אוכל של אמא, וכמה עוגות של כמה שכנות טובות”.

אם להסיר כמה מהתוספות הפיקנטיות של אחותי, אכן כך בערך אני חושבת. 

מירית לא הגיבה, אולי עדיין הייתה המומה במקצת, אבל ריקי המשיכה לצלוף, “נו, באמת, נעמי, היית רוצה שאמא עכשיו תגחן על סיר ענק רק כדי שתהיי שמחה? וחוץ מזה, למה להטריח את כל השכנות להכין לך עוגות? הן נשים עסוקות”.

“פעם…” השחלתי תוך כדי שדקלה משרטטת פס שחור ודקיק מתחת לעיני השמאלית, “לא היו עסוקים כל כך, הכל היה יותר…”

“פשוט”, השלימה ריקי, צחקה ופנתה למירית, “אחרי שתסיימי עם אחותי חובבת הפשטות, אל תשכחי שגם אני מחכה לתסרוקת”. 

אמא נכנסה לחדר וספקה ידיה בהתרגשות, “נעמי, את נראית נפלא!”, היא הביטה לעבר השעון, קצת לחוצה, “יש לנו עוד שעה וחצי עד שאנחנו צריכים לצאת לאולם, תצליחו להספיק את שאר הבנות?”.

שעה וחצי… הרגשתי שעוד רגע אני נופלת מהכיסא, חלשה מהצום ובעיקר מתרגשת. הלב שלי הלם. ובמקום לחשוב על התסרוקת או האיפור המוגזמים מחשבותיי פנו למשהו אחר. או ליתר דיוק, למישהו אחר. כרגע הוא עדיין רווק, אבל עוד כמה שעות הוא כבר לא יהיה. שום דבר כבר לא יכול היה לקלקל לי את ההרגשה. אפילו לא הסלסולים או הרימל.

*

כשהמכונית המקושטת נעצרה ליד האולם היקר שהורי בחרו בקפידה, אורותיו המנצנצים סנוורו אותי. מיד כשנכנסנו פנימה שמעתי את קולו הרועם של הצלם, “איחרתם, אנחנו צריכים עכשיו להריץ את התמונות”, והתחושה הבלתי נעימה שבה אלי. איך זה שכך נראית החתונה שלי?

הייתי חייבת לשתף פעולה. למתוח את שפתיי לחיוכים רחבים ומתוקים לכל שרשרת הצילומים הבלתי נגמרת. הצלם לא פסק מלפקוד, ‘תעמדי ליד אמא’, ‘תחבקי את אחותך’, ‘תפני את הראש לשמאל, לכיוון בת הדודה’, ואני, כמו בובה ממושמעת, צייתי לכל הוראותיו. מסביבי בנות המשפחה היו סמוקות ונרגשות, לבושות שמלות נשף הדורות, ויוצרות מעגל שאני במרכזו, עם שמלת פאר ענקית, שלכאורה אני בחרתי, ושלמעשה בחרו בשבילי. 

“נניח לכם קצת”, הצלם ארז את חפציו לאחר סדרת הצילומים, “ונעבור לצלם את הצד השני ואת החתן המקסים שלך”.

החתן המקסים שלי. שוב הלב שלי ניתר. הרהרתי לי בשמואל. חנוט היטב בתוך חליפה יוקרתית, וצריך גם הוא לחייך ולהצטלם. איך הוא מרגיש? גם לו זה אכפת? גם הוא היה רוצה שמחת חתונה פשוטה כמו של פעם?

דיברנו על כך מעט בפגישות. שמואל כבר ידע שאני אוהבת טבע ופשטות, ומרגישה לפעמים שנולדתי לתקופה הלא נכונה. אבל הוא לא ידע עד כמה אני מרגישה שלא נוח בתוך השמלה הזו עכשיו.

הובלתי אל כסא הכלה ההדור, עטור הפרחים החיים. שביל לבן עם שני עמודים דקורטיביים הוביל את מצעד הדודות, השכנות והמכרות שטיפסו על המדרגות המאולתרות כדי לקבל את ברכותיי ולנשק את לחיי. חייכתי, נישקתי, ובירכתי את כולן, אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי כמה עלתה התפאורה הזו, ומה המטרה של כל ההוצאה. מצידי הייתי מסתפקת כורסא מוגבהת עם כיסוי לבן בוהק. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. וממרום כיסא הכלה, השתדלתי לתת את מיטב ברכותיי לכל מי שטרחה, עלתה וטיפסה עד אליי

הגיע הרגע הגדול. הלחן המוכר נשמע, וכל המתגודדות פנו לצדדים. סוף סוף יכולתי לראות את שמואל מתקרב אלי, מלווה באבי ואביו. 

חייכתי אליו. והוא חייך אלי בחזרה, חיוך ביישן וסמוק. 

זהו, אנחנו מתחתנים.

כעת הוליכו אותי אמי וחמותי לעתיד אל החופה. כנראה גם היא על פסגת הקתדרה. במקום יריעה עם מוטות שאוחזים בהם ארבעה יהודים כשרים, הנחתי שניצבים שם עמודי שיש על רצפת בהט ושש… מתחת להינומה לא יכולתי לראות כמעט דבר. 

סבבנו את החתן לפי המנהג, ולאחר מכן החלו הברכות, ‘הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל’, שמואל ענד את הטבעת על אצבעי. טבעת חלקה שבחרתי בעצמי. טבעת אחת פשוטה בתוך ים הפאר שנגזר עליי.

זהו? אנחנו נשואים? בקושי עיכלתי כאשר כולן הסתערו עלי בחיבוקים ונשיקות, כמעט ומפרקות את מגדל הסלסולים שעמלה עליו מירית. לאחר מכן רקדו לפנינו חבריו של שמואל, מובילים אותנו אל חדר הייחוד.

*

“אז זהו, אנחנו באמת חתן וכלה, כלומר בעל ואישה…”, שמואל היה שמח ומאושר, “זה אמיתי”.

לגמתי עוד קצת מים, מתאוששת מהצום וההתרגשות של השעות האחרונות, וחייכתי אליו. “אתה בכלל מזהה אותי מתחת לכל האיפור הזה?” 

לפגישות הלכתי ‘כמו שאני’. לא משנה כמה אמא שלי ואפילו ריקי ניסו לשכנע אותי שחשוב להתאפר ולהתקשט. אם כי גם ריקי הודתה, ‘מזלך שאת יפה בלי שום תוספת’, והנה, גם ללא צללית, פודרה, או ריסים מורמים אל-על מצאתי חן כפי שאני בעיני שמואל, והוא מצא חן בעיני. התאמנו בכל.

“מהבוקר, במקום לתת לי להתפלל, רק היו עסוקים בלאפר ולהכין אותי”, התלוננתי באוזניו כעת. “והשמלה…היא כל כך נפוחה. החישוק הזה כל כך לא נוח. והתסרוקת הזו, אני פוחדת שעוד רגע רב הקומות שבנו על ראשי יקרוס ויתמוטט…”

הוא צחק צחוק שהוסיף חן לפניו, וניסה לעודד בדרכו הגברית, “זה דווקא נחמד לך, האיפור וכל זה”, 

“היה יותר נחמד בלי זה…”

“מה לעשות? ככה זה חתונות”, שמואל משך בכתפו ואז השיב לי מבט, “אה, כבר הספקתי לשכוח את הדעות שלך לגבי שמחות ואיך הן אמורות להיות”.

אני די בטוחה שהיינו החתן והכלה היחידים בהיסטוריה שגלשו בחדר ייחוד לדיון על מעלת השמחות הפשוטות של העבר. ריקי ללא ספק הייתה רואה בכך הוכחה נוספת לחוסר השפיות שלי. 

“עוד מעט נצטרך לצאת, ושוב אצטרך לחזור לכל ההצגה הזו”, רטנתי. “אתה יודע שאני בקושי יכולה לרקוד בתוך השמלה הענקית הזו? שלא לדבר על כך שכל רגע יצלמו אותי, וכל תזוזה תזכה לתיעוד…”

“נישאר כאן?” הציע שמואל בחיוך.

“לא…” השבתי, והבטתי מסביב, עיני קלטה דלת מסתורית שניצבה בקצה חדר הייחוד. “ראית את הדלת השנייה הזו?”

“היא נעולה”, הוא מיהר להרגיע אותי. “רואה את המפתח נעוץ כאן? אבא שלי ווידא מראש, כשסגרנו עם האולם והוחלט שפה יהיה חדר הייחוד”.

“היא נעולה, ותכף תהיה פתוחה”, הסרתי את החישוק הענק, זה שהפך את שמלתי לפורחת במיוחד, התקרבתי לדלת וסובבתי את המפתח בחור המנעול. 

“לאן את הולכת? את בורחת באמצע החתונה שלנו?”

“אני רק רוצה לבדוק לאן מובילה הדלת הזו. אולי יש מאחוריה פינת מסתור סודית שבה נוכל לנשום אוויר ביחד רגע לפני שחוזרים שוב להצגה”.

“כל עוד זה ביחד, אני מוכן ללכת איתך לכל מקום”, הצהיר שמואל.

אני צעדתי בראש, והוא הלך בעקבותיי. המסע המסתורי שלנו החל. הדלת נפתחה בחריקה, מובילה למסדרון חשוך. גיששנו, עד שהגענו לקצה, הסתובבנו שמאלה והגענו היישר לפתח קטן שהוביל לחניה האחורית של האולם.

“אוויר צח וטבעי”, התענגתי על כל נשימה ונשימה.

אילו רק יכולתי להסיר את כל האיפור הדביק, ולתת לתאי עור הפנים שלי לנשום משהו יותר טוב מאשר מסכת מייק אפ, היה טוב יותר. אבל גם זה משהו.

“עכשיו את באמת נראית מאושרת”, שמואל העיר, “נראה שהיית בכלל רוצה לערוך את החתונה כאן”.

“תחת כיפת השמיים, מה יותר טבעי מזה?”

“עם נוף של פחים, מכוניות, ורעשי כביש סואן”, הוא צחק.

“פחות מוצלח לחופה, נכון. אבל בשביל הפוגה מההצגה המעייפת, זה מושלם”, התיישבתי עם מלוא כובד שמלתי על גבי גדר אבנים נמוכה. 

“אז נקרא לכולם שיבואו לכאן וירקדו לך?”

“לא, קצת שקט מ’כולם’ ומה ש’כולם’ רוצים שאציג ואגלם… שקט, רק אתה ואני”.

שמואל התיישב לצדי, על אף שחליפתו המהודרת הוכתמה במעט כתמי אבק. “לילה כמעט בלי כוכבים”, הרים מבטו למעלה, “אבל אלו שישנם, זוהרים במיוחד”.

לא ידעתי שיש לי בעל משורר, אבל לא נורא. גם הוא לא ידע שיש לו אישה שתרצה לשבת עם שמלת כלה על גדר אבנים בחניית האולם. יש הפתעות בחיים.

המשכנו ללהג בשקט, מתענגים על הבריחה הסודית שלנו, כאשר מכונית התקרבה לכיווננו כדי לחנות. שנינו נסוגונו לאחור, מסתתרים היטב מאחורי טנדר גדול.

המשכנו ללהג בשקט, מתענגים על הבריחה הסודית שלנו, כאשר מכונית התקרבה לכיווננו כדי לחנות. שנינו נסוגונו לאחור, מסתתרים היטב מאחורי טנדר גדול.

מהמכונית יצא איש בגיל העמידה, עם קסקט, ז’קט דהוי שידע ימים טובים יותר, ומקל הליכה עליו נשען, גורר באיטיות את רגלו השמאלית. 

“זה אלברט. השכן מקומת הקרקע בבניין שלנו. הוא קטוע רגל, נפצע באחת המלחמות, יש לו רגל תותבת במקומה”, לחש לי שמואל, “יפה מצדו שבא… לא הכי קל לו להתנייד, הזמנו אותו, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא ככה יטרח ויבוא”.

אלברט התרחק, אולי כבר נכנס לאולם, ואני רציתי להמשיך את השיחה עם שמואל, אלא ששוב רעשים קולניים הפריעו לנו. במדרכה הסמוכה לכביש שמולנו ראיתי בבירור את דודתי חיה, המתגוררת בצפת. היא רצה עם ארבעת ילדיה, מובילה את העגלה קדימה, “מהר, שנספיק להיות קצת. יש לנו אוטובוס חזור בעשר. ובטח כבר פספסנו את החופה, אבל לא נורא, העיקר שנרקוד לה במעגל אחד או שניים”.

היא באה מצפת. שלוש שעות נסיעה הלוך. שלוש שעות נסיעה חזור. עם ארבעה ילדים, ותינוקת. רק כדי להשתתף בחצי שעה של מעגל ריקודים עבורי. אבל אני בכלל כאן. בחניון. 

לא היה לי פנאי להרהר בחיה שכה התאמצה עבורי. אוטובוס גדוש בצעירות, חברותיי שבאו עד לכאן כדי לשמח אותי, נעצר לא רחוק מאתנו. בזו אחר זו ירדו הבנות, רועשות וקולניות, את מירי ויעל ראיתי נוברות בתוך הבגאז’, שולפות בזה אחר זה את כל האביזרים.

“יש כאן הכל?” שיפי התקרבה, “הסלסלה? הסוכריות? הבלונים? לא שכחנו כלום, נכון?” היא לא הסתפקה בשאלות ותחבה את ראשה פנימה לוודא ששום אביזר לא נשכח.

“הכל כאן, שיפי, אל תדאגי, נרקיד אותה כמו שצריך”.

“בטח, לא ניתן לה לנוח רגע אחד. מגיע לה שנעשה שמח”.

הן המשיכו לשוחח, מצטופפות ומצפות לריקודים, מבלי לדעת שאני כל כך קרובה אליהן, ואילו רצו, היו יכולות לרקוד לי כבר כעת. 

“חברות נחמדות יש לך”, שמואל חייך כאשר הן הלכו והתרחקו, עם השקיות העמוסות.

“כן, הן מקסימות”, מלמלתי.

כולם מקסימים. אלברט שהטריח את עצמו עם הרגל התותבת. חיה שמוכנה לנסוע בשבילי שש שעות בדרכים, עם ילדים. והחברות שלי, שכל כך רוצות לרקוד עבורי. 

מן הטנדר המאובק ניבטה אליי דמותי, מאובקת ובעיקר נבוכה.

כולם מתאמצים וטורחים לבוא כדי לשמח אותי, ואני בורחת לי למקום מסתור?

“אולי כבר נחזו…” שמואל לא הספיק להשלים את המשפט. מהפתח הסודי ממנו נמלטנו אל האוויר החופשי הגיחו כעת אמי, אמו, שתי אחיותיי ואחותו, כולן עם מבט נוזף בעיניים.

“הקהל ישב וציפה”, זו הייתה ריקי חדת הלשון, “לזוג שסוף סוף יואיל בטובו לצאת מחדר הייחוד. נקשנו בעדינות ואז פחות בעדינות, אבל אף אחד לא ענה. התקשרנו לפלפונים שלכם, ולא עניתם…”

“קצת דאגנו והחלטנו להיכנס פנימה…” אמו המשיכה.

“ואז גילינו את הפתח שהוביל למנהרה ממנה נמלטתם”, זו הייתה ריקי.

שתקתי, בעוד שמואל ניסה להסביר, “היה שם קצת מחניק, ורצינו לנשום אוויר”.

יפה, בעל תומך יש לי, מדבר בלשון רבים. כולל את עצמו בתוך הטעויות שלי. 

“כולם מחכים לכם, אתם באים?” אמי הביטה בי במבט חודר. היא הבינה לבד מי הגה את הרעיון המהפכני שהוביל אותי ואת שמואל עד לחניה האחורית של האולם.

“תגידי”, אחותי התקרבה אליי, אוחזת במרפקי, מבט קונדסי בעיניה, “את חושבת שבלעדייך אפשר לערוך חתונה? את מרכז ההצגה”.

יישרתי את שמלתי, כיאה לכלה מכובדת, לא כזו שנעלמת לה באמצע החתונה, והנהנתי. 

“ואני בכלל לא מבינה… רק כאן בחניה המאובקת מצאת מה שחיפשת?” העירה ריקי בלחש.

חייכתי. בעיני רוחי שוב עלו מקל ההליכה של אלברט, חיה שהגיעה מצפת, והחברות שלי, שרוצות לרקוד לי עד אור הבוקר. אבל איך אסביר לאחותי שבחניון האחורי, מאחורי הקלעים, מתרחשות הסצנות המעניינות ביותר. ומה שרואים מכאן לא רואים משם. 

“נלך”, הודעתי.

כן, נחזור אל החתונה. אם זו הצגה, כולם משחקים בה בשבילנו, לפחות.