קיץ ארוך מדי – פרק מ”ב

אין לה מושג איך הסתיימה השיחה ואיך יצאה מהחדר. מלמלה משהו וקמה, הרכינה את הראש כל הדרך החוצה, שהיועצת עם העיניים החטטניות לא תבחין בדמעות בעיניה. 

היועצת לא סילקה אותה. סתם פחדה. בסוף היא סילקה את עצמה. 

היועצת אמרה לה שהיא צריכה לבחור. 

והיא בחרה.

היא לא יכולה בלי פליאה. 

אולי היא הורסת לעצמה בידיים. אבל היא לא יכולה. לא יכולה. לא יכולה. 

פליאה מצחיקה אותה, משמחת אותה, מרגיזה אותה. 

גורמת לה להרגיש. גורמת לה לחיות.

היא יכולה לשמוע את המורה מטי אומרת, אין לא יכולה. אם תרצי את גם תוכלי. אז אולי היא כן יכולה. תתרחק מפליאה. תדמים מנוע. תשב בכיתה כמו פוחלץ ממולא קש. תקבל עליה את הדין. 

לאאאאאאאא. 

היא באמת לא יכולה. 

אין לה בכיתה חברה אחת שמחבבת אותה באמת, שחושבת עליה טובות. שלא ממלאת עליה את מכסת החסד השבועית. ואחרי מה שקרה ביומיים האחרונים היא שרופה לגמרי. האופציה היחידה היא לשבת בכיתה ולשאול את נפשה שהזמן יעבור. כך, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש. עד סוף השנה. עד סוף התיכון. עד סוף הסמינר.

אין לה בכיתה חברה אחת שמחבבת אותה באמת, שחושבת עליה טובות. שלא ממלאת עליה את מכסת החסד השבועית. ואחרי מה שקרה ביומיים האחרונים היא שרופה לגמרי. האופציה היחידה היא לשבת בכיתה ולשאול את נפשה שהזמן יעבור. כך, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש. עד סוף השנה. עד סוף התיכון. עד סוף הסמינר.

אם היא לא תמות עוד קודם. 

פוחלץ הוא דבר מת.

איך הם לא רואים כמה שפליאה מקסימה? ואולי היא טועה והם צודקים?

לא, היא לא טועה. הלב שלה אומר לה והוא יודע. אריסטו לא צדק. העולם הוא כן שטוח. וצבוע שחור־לבן.

היא תהיה חייבת להחליט. היא לא תוכל להיות כמו אותו הנידון למוות, שכשהציעו לו לומר משהו לפני מותו הוא ענה, יש לי מה להגיד אבל זה לא הזמן.

היא שרפה את כל הגשרים, את כל מה שעוד נשאר. אפילו עם סבא וסבתא. ועכשו גם עם הסמינר. הסמינר הכי טוב בירושלים.

מה זה אומר עליה?

.

לא שמה לב איך יצאה משערי הסמינר, איך הלכה במסלול המוכר אל גאולה. מצאה את עצמה פתאום בפתח של ‘לוקה’. 

פליאה הרימה את הראש מהנייד עם דנדון הדלת. היא אמרה, באת לסדר? והיא אמרה, מה?! ופליאה אמרה, חתיכת בלגן עשית. 

אז הם כן הגיעו עד לפליאה. פיסה אחרונה של פאזל נשרה למקומה. כך הם ידעו להתקשר למימי.

היא לא רצתה להכנס לכל זה עכשו.

פליאה, היא אמרה, א… אני רוצה לעבוד עוד ימים. בב… בבוקר. את… את יכולה לסדר לי? את הענין עם המשכורת, אני מתכוונת. 

פליאה אמרה, בקטנה. 

והיא אמרה, אני לא יודעת מה לעשות. הלך על הסיכוי להשיג תעודת זהות. 

פליאה אמרה, אז מה למדנו היום ילדים? להקשיב לפליאה ולא לעשות דברים בלי שכל.

מתי בדיוק פליאה אמרה לה? היא סתם מנכסת לעצמה כל מיני פניני חכמה. אף אחד הרי לא יתעמת עם הפה הגדול הזה. 

מישהי יצאה מירכתי החנות עם חצאית מקולקציית הקיץ. הציגה אותה קדימה ושאלה, זה במבצע? פליאה אמרה, כן, 420. בשבילך 500. נו את לוקחת?

האשה נתנה בה מבט חשדני, כתוהה אם הבחורה שפויה. נדה בראשה, והסתובבה כדי להחזיר את החצאית למקום.

רננה אמרה, אני… אני גם לא יודעת מה אני אעשה עם הלימודים.

פליאה אמרה, מה שאני עושה.

והיא אמרה, מה, ולא אכפת לך שכל החברות שלך לומדות ואת לא? ושמסתכלים עליך כמו…

פליאה משכה כתף. בטח שאכפת לי, אבל אני לא יודעת איך לעזור להן.

*

יצאה מן החנות בתחושת רווחה. מה היתה עושה בלי פליאה? איך בכלל יכלה לוותר עליה? פליאה תטפל בשבילה בדברים. ועוד מעט תהיה לה משכורת. סוף סוף. היא תוכל לפשוט על קסטרו, זארה. עבודה זארה, כמו שהבנות כאן אומרות. כל הבדיחות המרוטות. ללכת בחנות ולדעת שאת יכולה לקנות הכל. לא הכל ביחד, כמובן. אבל כל דבר שתרצה יהיה בהשג ידה. החרות שהכסף מעניק. שהיא יכולה כל מה שהיא רוצה ואין סתירה ואין כאב. זו תחושה כזו נינוחה, שיש והיא יכולה. כמו סוהר סמוי המלווה אותך כצל, ורק כשהשתחררת מנוכחותו אתה נהיה מודע לה. 

אבל אם היא תבזבז את הכל לא יישאר לה, והיא צריכה את הביטחון הזה. את הידיעה שיש כסף בכיס למה שצריך. היא אולי תקנה לה משהו אחד קטן, אולי ביסלי או אייס קפה או משהו, ואת השאר היא תשמור. ולא תוציא סתם, שיישאר לה להרבה זמן. זה צריך להספיק לה לכל כך הרבה דברים. היא תרשום בפנקס כמה היא מרוויחה וכמה היא מוציאה. ככה, שלא ייגמר לה על שטויות.

מזל טוב, היא כבר נהיית העתק של אבא שלה. מה זה עזר שהוא חסך? הבור השחור ממילא שאב את כל הכסף של המשפחה. 

מזל טוב, היא כבר נהיית העתק של אבא שלה. מה זה עזר שהוא חסך? הבור השחור ממילא שאב את כל הכסף של המשפחה. 

לא, היא תקנה כל מה שלא הרשתה לעצמה עד עכשו. איזה כיף זה לבזבז כסף. לא לחשוב על כל גרוש מה היה אפשר לעשות בו במקום זה. לקנות סתם בגלל שמתחשק. איזו חויה מטורפת זו, איזה שחרור עילאי. להתחשק טילון ולקנות. כן, ככה פשוט. זה באמת יכול לקרות. לרצות פתאום פלאפל ולמצוא בכיס עשרים שקל ולהוציא אותם ככה, בלי לחשוב פעמיים. בלי להרגיש את כובד המשקל של המטבע. להגיד, מנה אחת בבקשה, הרבה צ’יפס. ולשפוך מלא מלא טחינה על הכל. ולא להרגיש שהחשקים שלך אסורים רק בגלל שאין לך איך לבטא אותם במציאות. 

כשיהיה לה המון כסף היא לא תשמור כלום, היא תבזבז ותבזבז ותעשה לעצמה חגיגה גדולה של לא־אכפת־לי־מה־יהיה־מחר.

מה יהיה ממנה. מה קורה לה. היא ממש מפחדת על עצמה. 

לא, היא לא צריכה לפחד. היא יכולה להיות אחראית לעצמה. היא תעבוד בבקרים ותדאג לעצמה. היא לא מאמינה לחרוזי הילדות שהבטיחו שאם תלך לשם יאכל אותך זאב האאאם. שום זאבים לא יבואו. אבל לא כל האנשים טובים. ואולי זה מסוכן מדי ללכת החוצה. 

היא היתה שמורה עד עכשו, מוגנת איכשהו, בחממה לא הכי מפנקת אבל בטוחה ועם כתובת. אי אפשר ללכת לאיבוד. מהבית שלה לא יוצאים סתם כך, וצריך לתת דו”ח לכל צעד שעושים. ומה היא תגיד ואיך היא תסביר את ההליכות שלה, את הכסף שפתאום יהיה לה? היא מפחדת שיצליח לה. מה היא תעשה בכל הכסף? ואיפה תשמור אותו? ואיך היא תהיה פתאום נערת רחוב שעושה מה שבא לה? היא עלולה ללכת לאיבוד ולא למצוא את הדרך חזרה. היא תשכח איך קוראים לה ויהיה לה כל כך טוב שם, שהיא תשכח איפה הבית שלה נמצא ואיך חוזרים אליו. 

היא לא באמת רוצה ללכת עם פליאה. היא לא רוצה להכיר רחובות חדשים. כי היא תשכח את הישנים, ולא תמצא את הדרך חזרה.

להדפסה