“שלום ליבי,” העובדת הסוציאלית שלנו מקבלת את פני. “מה שלומך?”
“בסדר,” אני מתיישבת על קצה הכיסא ומניחה את התיק שלי על הרצפה, לידי.
“יש לנו היום הזדמנות לדבר קצת לבד,” היא קורצת אלי.
“באמת תודה,” אני מרירה, אבל יש לכך את כל ההצדקה, נראה לי.
“זה מפריע לך?” היא מתעניינת.
אני שותקת. גם היא.
“אני לא רוצה לדבר על זה,” אני מדגישה את סוף המשפט.
“בסדר גמור,” היא נשענת אחורה בחזרה. “על מה את כן רוצה לדבר היום?”
אני שוב שותקת, וגם היא. בראש שלי רצים רק נושאים שאני לא רוצה לדבר עליהם, או שאין טעם לדון בהם לבד.
“דווקא היום היה לי חשוב שבעלי יגיע. יש נושא שרציתי לדון בו איתו,” אני אומרת ומתחרטת מיד. “טוב, אני לא רוצה לדבר גם על זה. אני לא יודעת מה אני רוצה שנעשה היום.”
“אני רואה שלמרות שאת לא רוצה לדבר על זה שהוא לא הגיע, זה מפריע לך,” היא כמעט מכריחה אותי לדבר.
“לא בדיוק,” אני מנסה להתחמק.
“אז מה כן?”
אני מסתכלת על השעון. עוד לא חלפו אפילו עשר דקות, ואין שום סיכוי שאני שורדת את הביקור הזה לכל אורכו. “נראה לי שזה לא יום טוב בשבילי,” אני אומרת לה בסוף, במאמץ. “אני לא מרוכזת. תכננתי הרבה דברים שרציתי לדבר עליהם ביחד, לא לבד. ואני לא מצליחה לסדר את הראש מחדש.”
היא מהנהנת. “ואת לא רוצה לדבר עליהם עכשיו?”
“אני לא מוצאת בזה טעם,” אני מושכת כתפיים ומקווה שהתנועה הזו מביעה מספיק אדישות. “אני מאמינה שהיו דברים שהייתי שמחה לדבר עליהם, אבל קשה לי למצוא אותם מהרגע להרגע.” כשאני אומרת את זה כך גם הקול שלי מאושש קצת יותר. זה הקושי לאתר נושאים, זה הראש המאורגן שלי או בעיית הקשב. זה בכלל לא ההודעה של נתי שהוא לא מגיע.
באמת, אני מעזה לחשוב מה שדחקתי כל הנסיעה עד לכאן, למה הוא לא יכול לבוא? מה יש לו דחוף יותר ממני ומהתהליך שלנו? ולמה הוא הודיע לי על זה רק ברגע האחרון? הוא לא יכל לספר לי את זה בזמן שהתקשר למזכירה, למשל?
באמת, אני מעזה לחשוב מה שדחקתי כל הנסיעה עד לכאן, למה הוא לא יכול לבוא? מה יש לו דחוף יותר ממני ומהתהליך שלנו? ולמה הוא הודיע לי על זה רק ברגע האחרון? הוא לא יכל לספר לי את זה בזמן שהתקשר למזכירה, למשל?
אני מסתכלת על העובדת הסוציאלית, שבוחנת אותי במבט שלו. “שאלת משהו?” אני נבוכה. “לא הייתי מרוכזת לרגע.”
“שאלתי אם זה בסדר מצידך שאני אשאל אותך כמה שאלות, אולי זה יעזור לך?” היא ממשיכה להסתכל בי באותו מבט.
לא נעים לי לומר שאני רק רוצה לצאת מכאן, אבל אני מפחדת מהשאלות שלה. משהו כאילו התערער בי עכשיו, ואני לא מרגישה בטוחה מספיק בעצמי.
“בעצם, יש לי נושא. יש לי שניים,” אני מאושרת שהצלחתי להגיע לאיזה שטח בטוח. “קודם כל, אני אמורה לעזוב את העבודה בעוד פחות מחודש, ואין לי מושג איזו עבודה לחפש, בהתאם למצבי. דבר שני, המאמנת האישית שלי הציעה שאחזק קשרים עם חברות ולא ברור לי איך לעשות את זה. אבל אולי בעצם,” אני מגרדת לרגע את לחי ימין שלי, “אולי בעצם עדיף שתסבירי לי איך הולך התהליך של ההמשך. אם בסוף נתי ירצה גם כן להאריך נישואין, מה אז עושים?”
היא צוחקת. “הרבה דברים בשביל מישהי שאין לה על מה לדבר. לא נספיק את הכל, מה הכי דחוף לך?”
אני חושבת על זה. הכי בטוח יהיה לדבר על ההמשך, אבל אולי זה חתיכת בזבוז זמן. אין לי מושג מה יהיה עם נתי, וכרגע כל ההתנהלות שלו בעיקר מוזרה. אבל שני הנושאים הראשונים באמת יותר דחופים. וגם אם לא נראה לי שהיא הכתובת להתייעצות בנושא העבודה, היא ודאי תוכל לתת לי עצות טובות בנוגע לחיזוק קשר עם חברות.
“החברות,” אני אומרת בשקט.
“טוב, תספרי על החברות שלך?” היא מציעה.
“זה יהי סיפור קצר מאוד,” אני מזהירה אותה. היא מהנהנת. “טוב, אז אין לי חברות בכלל.”
“בכלל?”
“בכלל. עם החברות מהסמינר לא שמרתי על קשר. עם שכנות יש לי קשר בסיסי בלבד. בעבודה יש רק עוד אחת איתי, והיא לא נחמדה וגם לא בגיל שלי, ובכל מקרה אני עוזבת שם. ובאמת, אין לי זמן לפתח חברויות או לשמר אותן, אז זה ככה.”
“וכשאת צריכה לדבר שיחה מלב אל לב, עם מי את עושה את זה?” אני מחפשת סקרנות בקול שלה, אבל לא בטוחה שיש כזו.
“עם בעלי, נתי,” אני מתחילה בטון של פירוט. “לפעמים עם אמא שלי או אבא שלי. אני לא באמת מדברת הרבה שיחות מלב אל לב.”
“את מי שיתפת במצב הנוכחי שלך?” היא מנסה לעזור לי.
“את שירה, גיסתי לשעבר, הגרושה של אחי.”
“את יכולה לומר שהיא חברה?” שואלת העובדת הסוציאלית.
אני נעה על הכיסא, הוא לא כל כך נוח. “אני לא בטוחה, כי היא בת משפחה. לא?”
“לא ממש,” היא מחייכת אלי. “כלומר, היא אמא של האחיינים שלך, זה כן. אבל את אומרת שאת משמרת קשר איתה למרות שהיא כבר לא חלק מהמשפחה.”
זה נכון, וכשהיא מציגה את זה ככה, אז אני יכולה להסכים.
“אז עם שירה יש לי קשר חזק מאוד,” אני מספרת. “ישנתי אצלה בשבוע הראשון שהייתי מחוץ לבית, ואני מרגישה שהיא מבינה אותי היטב אפילו בלי הרבה מילים. היא באמת רוצה את טובתי. אבל,” אני מסתכלת על העובדת הסוציאלית בעיניים דומעות, “שירה היא באמת משפחה, זה הרבה יותר מחברה.”
“חברה טובה יכולה להיות הרבה יותר ממשפחה,” היא עונה לי.
“שם דבר לא באמת יותר ממשפחה,” אני מתעקשת. “אבא שלי הזהיר אותי שלא אשמע פמיליסטית, אבל בסופו של דבר, אני חושבת שאני כן. לפחות קצת.”
“בואי נתמקד בנושא שלנו,” היא מחזירה אותי בזהירות למקום. “הנושאים הנפיצים האלה פחות משמעותיים כרגע, נכון?”
אני מהנהנת.
“אז שירה היא חברה טובה. יש לך חברות נוספות חוץ ממנה?”
“לא. ואף פעם לא היו לי חברות ברמה הזו. אפילו לא בסמינר.”
*
כיתה ט’ היתה קשה אפילו יותר מכל מה שהכינו אותי. ידעתי שהאתגר החברתי הוא עצום, אבל לא שיערתי עד כמה.
“לכולן יש חבורות מהיסודי,” סיפרתי לאמא. “רק אנחנו שלוש בנות מבית הספר, והשתיים האחרות כל הזמן ביחד.”
“תחפשי חברה מבית ספר אחר,” לאמא זה היה פשוט מאוד.
“זה עובד שכל שתי בנות מתחברות עם שתיים נוספות,” הסברתי למה הרעיון הזה לא מספיק מציאותי. “כשאני לבד, אף אחת לא מסתכלת עלי.”
“תצטרפי לזוג אחר,” אמא לא הבינה מה הבעיה. “או לרביעייה. יש מישהי שאת רוצה להיות חברה שלה?”
רציתי להיות חברה של בתיה, אבל היא היתה חברה של מלכי, ושתיהן ביחד היו חברות גם של אודליה ומירי.
“יש מישהי כזו?” אמא ניסתה לעזור, באמת.
“יש, אבל יש לה חברה טובה אחת, ועוד שתיים נוספות.”
“אז תצטרפי חמישית.”
הסכמתי אפילו להיות גלגל חמישי, אבל לא ידעתי איך בדיוק לעשות את זה. ניסיתי מדי פעם לשוחח עם בתיה, לתפוס אותה לרגעים, ביקשתי ממנה ללמוד למבחנים. לפעמים אפילו הצלחתי. הייתי חולמת לפעמים בהקיץ על חברות הדוקה איתה, אבל זה לא התקדם.
“יש לנו שתי בנות בכיתה,” סיפרתי לאבא, “שהן חברות טובות כבר מהגן. רוב שעות היום הן נמצאות ביחד בבית של אמא של אחת מהן, ועושות כל מיני דברים מעניינים.”
באותו בוקר הן עצבו ביחד עמוד מעוטר ביומנים שלהן, את העמוד של היום הקודם. הראש הבלונדיני של שרי נצמד לתלתליה של חני, שהסתירו זוג עיניים ירוקות עירניות. והן היו עסוקות מאוד. הן ציירו שם מחבתות, פנקייקים, סירופים וממתקים. היה נשמע שהן נהנו לגמרי מהחיים. לי לא היה דבר כזה אף פעם.
“זה לא בריא,” אבא הגיב לי.
“מה לא בריא?” לא הבנתי. עוד לא הספקתי לספר על הפנקייק והממתקים, איך הוא יודע?
“לא בריא חברות צמודה,” אבא היה נחרץ. “בן אדם צריך לדעת להסתדר לבד, לחתור להישגים, לא להיתקע עם אנשים. ככל שתצטרכי פחות אנשים בסביבה שלך, תוכלי להתפתח טוב יותר בעצמך.”
“אבל זה נראה כיף,” התעקשתי.
“זה נראה כיף, אבל זה תחליף רדוד לפיתוח עצמי. אני לא אומר לך שאסור ליהנות עם חברות, חלילה. מותר וצריך, אבל בגבול. מהתיאור שלך נשמע שהן הגזימו. את יודעת, בגיל שלכן חברויות יכולות בקלות להסתבך ולהפריע בצמיחה האישית. יש לי חבר מהישיבה,” אבא כאילו נזכר, “שאשתו היתה תלותית בחברות שלה. אחר כך, כשהם התחתנו, היא נשארה תלותית בו, ולא הסכימה להתגרש כשהגיע הזמן.”
“מסכן,” ריחמתי עליו באמת.
“לא כל כך,” אבא משך בכתפיו. “הם כבר התגרשו, אני לא יודע איך ומה. אבל אני באמת חושב שלא כדאי להגזים.”
“לי אין שום חברה טובה,” ציינתי את העובדה הזו, חצי כדי להגיד שאני בסדר, ועוד חצי כדי לנסות להסביר למה אני בכל זאת מקנאה בהן.
“עדיף כך מהקיצוניות האחרת,” אבא חייך אלי. “ואני מאמין שזה יסתדר.”
חצי שנה אחר כך זה הסתדר חלקית. היו לי חברות, אבל לא היתה אף אחת ממש טובה.
*
“מה זה יעזור בעצם שאני אחליף תלות בבעלי בתלות בחברות?” הטון שלי הופך פתאום תקיף, אולי גם קצת תוקף.
“אל תפתחי תלות בחברות, חלילה,” היא ממהרת לתקן את דברי. “אבל את צריכה תמיכה בתהליך, נכון? תחפשי לך חברות טובות שיתמכו בך.”
“אולי יש קבוצות תמיכה מתאימות?” אני מתרגשת מהמחשבה הזו. “את מכירה משהו?”
“אני לא מכירה קבוצות כאלה באופן קרוב,” היא מצננת את ההתלהבות שלי. “וכדאי לך לבדוק מראש שלא מדובר בקבוצות בעייתיות. אני יודעת שלא רציתי להיכנס לנושא הזה, אבל חלק מהקבוצות מנוהלות על ידי נשים מאוד מאוד פמיליסטיות, כמעט קיצוניות. תיזהרי מהן, את לא רוצה להשתנות, נכון?”
“ברור שלא,” אני נבהלת.
מצב הרוח שלי קצת יותר טוב אחרי שאני יוצאת לרחוב המואר בשמש מחייכת. אני מחליטה להתעכב קצת ולא לחזור הביתה. בהחלטה של רגע אני מתקשרת לשירה.
“מה נשמע שירה?” אני שואלת אותה. “את עסוקה מאוד?”
“לא מאוד,” שירה נשמעת עליזה במיוחד. “למה? יש לך רעיון?”
“אני רוצה לבזבז את השעתיים הבאות עם מישהי נחמדה. רוצה לארח לי לחברה?”
שירה צוחקת. “איזה כיף שאת אומרת שאני נחמדה,” היא עונה לי. “אבל לא מתאים לי לצאת בהתראה קצרה כל כך. אולי תבואי את אלי?”
“אז אולי בפעם אחרת,” אני מנסה להסתיר את האכזבה שלי ויודעת שאני נכשלת. “לא נורא.”
“רוצה להיפגש בבית קפה שליד הבית שלי?” היא מציעה לי רעיון אחר. “אני אוכל להיות שם בעוד חצי שעה, נבלה רק שעה וחצי, זה גם יהיה טוב.”
“נהדר,” אני מסכימה. “ממילא יקח לי זמן להגיע אליך.”
אני מנתקת ומכניסה את הטלפון לתיק שלי. אם נתי לא מוכן לבוא ולדבר איתי, אני אשב עם חברה ויהיה לי נחמד. לא, זאת לא תלות, מה פתאום. אני ממש מרגישה איך אני עצמאית יותר כשאני מוצאת בחברה תרופה למצב הרוח הרע שלי בגלל בעלי. ואולי אני צריכה חברות נוספות, כדי שבאמת לא אהיה תלותית באחת, ואם שירה תאכזב אותי אוכל להתקשר למישהי אחרת.
לא יודעת למה, המחשבות האחרונות נשמעות לי כמו להיות תלותית באחרים, וזה מרגיז אותי. מצד שני, אנחנו תלויים בכל מיני דברים, אין מה לעשות עם זה. אנחנו תלויים באוכל ובשתיה, ובשעות שינה ובחמצן. בדיוק באנשים אחרים אי אפשר להיות תלויה?
אני יורדת מהאוטובוס, נכנסת לבית הקפה. שירה מנופפת לי משולחן בקצה המרוחק יותר שלו. אני מתקרבת אליה ומתיישבת.
“מה את רוצה להזמין?” היא שואלת אותי. אני מסתכלת על התפריט, מדלגת על שקשוקות, כריכם, פסטות, מנות ילדים, סלטים וופל בלגי. מגיעה אל הפנקייקים, בוחרת מתוכם פנקייק דואט בלונדי ופיסטוק, מקווה שיהיה טעים לי. שירה, לעומת זאת, בוחרת סלט.
“אם כבר, לפחות משהו משביע,” היא מנמקת את הבחירה שלה.
“אם כבר,” אני מנמקת את שלי, “לפחות משהו לחגוג עליו.”
בתחילה אנחנו מדברות על כל מיני דברים. שירה מספרת על העבודה שלה, על הילדים, אני מספרת על הילדים שלי. אבל ברגע שאני מספרת על העבודה שלי והפיטורין הכל כבר יוצא. אני מתארת לה את הפגישה מהיום, עם העובדת הסוציאלית, כי לא נעים לי לתאר פגישה זוגית. היא צוחקת מהתיאור שלי שאיכשהו נשמע משעשע כל כך. אני מספרת לה על הצורך שלי בחברות, והניסיון שלי לחפש אותן בגינה שליד הבית, והיא משתעלת מרוב צחוק. או שאולי היא משתעלת בגלל חתיכה מהסלט שהיא לא לעסה מספיק טוב כי הצחקתי אותה, אבל זה בעצם אותו הדבר.
“זה לא כזה כיף,” אני נזכרת להוסיף בסוף, מקשקשת עם המזלג שלי על הצלחת ומלקקת שאריות סירופ ממנו. “רוב הזמן זה פשוט מעצבן, מעייף ובלתי נגמר לגמרי.”
היא מהנהנת מולי ברצינות רבה, ואני מצטערת שהפסקתי את הצחוק שלה. הוא היה הרבה יותר נעים.
“טוב, אני חושבת שאני אזוז הביתה,” אני אומרת לה. “תודה שבאת איתי, היה כיף.”
אני מבקשת מהמלצרית שתגיש לנו חשבון. “אני משלמת, כמובן,” אני חייבת להיות מנומסת.
“מה פתאום,” שירה לא מסכימה. “אני אשלם על עצמי. מה נראה לך.”
אנחנו משאירות את כרטיסי האשראי שלנו, והמלצרית לוקחת אותם. שירה מסבירה לה איזה מנה לשלם באיזה כרטיס.
“באמת היה כיף,” אני אוספת את התיק שלי לחיבוק. הארנק עדיין מונח על השולחן פתוח, מחכה לכרטיס האשראי שיחזור מהגיהוץ. “תודה שירה,” אני ממחזרת את עצמי.
“סליחה,” המלצרית מופיעה פתאום ונראית נבוכה להפריע לנו בשיחה, או אולי בעצם מסיבה אחרת. “הכרטיס הזה לא עובר,” היא מגישה לשתינו את הכרטיס שלי.
“סליחה,” המלצרית מופיעה פתאום ונראית נבוכה להפריע לנו בשיחה, או אולי בעצם מסיבה אחרת. “הכרטיס הזה לא עובר,” היא מגישה לשתינו את הכרטיס שלי.
“לא עובר?” אני שואלת בטפשות.
“לא עובר,” היא אומרת ומסמיקה בשבילי. “יש לך כרטיס אחר או מזומן?”
“לא,” אני מחטטת בתיק שלי למרות שהתשובה ידועה לי.
“לא נורא,” שירה קלילה. “תעבירי בכרטיס הזה גם את המנה הזו.”
אני דוחפת את הראש שלי לתוך התיק, להסתיר את הסומק שלי.
“זה קורה לכולם, מה יש לך,” שירה דוחקת בי מרפק. “היה לי כיף, באמת.”
כל הדרך הביתה אני מנסה להחיות את הזכרונות מהשיחה שלי עם שירה, כדי לדחוק את הסיום המבייש של היום הזה. בסוף היא שילמה עלי. גם הטרחתי אותה לצאת מהבית בשבילי, וגם היא שילמה על זה. אוף, כמה שזה לא נעים.
“שלום,” אני נכנסת הביתה.
“שלום,” נתי מסתכל עלי בסימן שאלה, אבל אני מבינה שלא נעים לו לשאול אותי איפה הייתי עד עכשיו. אני מחליטה לא לספר לו. אם הוא מחזיק סודות ממני, אז גם אני לא צריכה לשתף אותו יותר מדי.
לכן אני רק מעדכנת ביבושת: “אתה יודע שהכרטיס אשראי שלי לא עובר.”
הוא שותק לרגע, בולע קצת רוק, ואז עונה לי. “כן, את יודעת שכל הטיפולים של הילדים ושלך משולמים מהכרטיס הזה, נכון? אין בו כמעט מסגרת, וטוב שכך, כי אנחנו בחריגה גם בלי זה. אני, ניסיתי למצוא משהו, אבל לא הלך לי בינתיים.”
“מה לא הלך בינתיים?” אני לא מבינה.
“היה לי ראיון עבודה הבוקר,” נתי מעדכן אותי. “לא רציתי שתפתחי ציפיות,” הוא מסביר את עצמו, ונראה מאוד לא בטוח בעצמו. “אבל המראיין כבר הבהיר לי שאני לא מתאים.”
“לאיזו עבודה?” ההלם שלי לא מאפשר לי להחליט אם אני יותר מופתעת או נבגדת. “לא אמרת לי כלום.”
“כי לא רציתי שתתאכזבי,” הוא חוזר על עצמו. “פחדתי שזה לא יצליח, מה שבאמת קרה. לא רציתי גם שתחשבי שאני לא מוצלח או משהו, אם זה ייכשל. והנה, נראה לי שאת חושבת את זה.”
“אני לא,” אני מוחה. “פשוט, היית יכול לשתף אותי, אני עדיין אשתך. אתה יודע. הייתי יכולה לעזור לך בבחירה, אולי?”
“זה לא שהיו הרבה אפשרויות,” הוא מזכיר לי. “ניסיתי להגיש מועמדות למשרת מנהל חשבונות, קיוויתי שיתנו לי להתחיל וללמוד תוך כדי תנועה. אני טוב בחשבון,” הוא מנסה לעודד אותי, “אבל הם לא בעניין.”
“מה חשבת לעצמך?” אני ממלמלת. “בגלל זה לא הגעת איתי?”
“כן, בגלל זה,” הוא מאשר. “איך היה?”
אין לי שום חשק לספר לו. אני עדיין פגועה מאוד מכל הבוקר הזה, ומובכת מהכרטיס שלא עבר. “היה בסדר,” אני עונה לבסוף. “תכננתי להסביר לך למה משפחה זה טוב כל כך. אפילו אמרתי לך איזה יום אחד שאני אדבר איתך על זה ביום חמישי. לא יכולת לומר לי, או לרמוז, שאתה לא מתכנן לבוא?”
“בטח אז לא ידעתי עדיין,” הוא נשמע מצטער. “רק ביום שלישי קבעו לי את הראיון הזה.”
