כל הערב הזה אני מחכה. מחכה ומחכה שנתי יבקש שאסביר לו את מה שלא יכולתי להסביר אצל העובדת הסוציאלית, כי הוא לא הגיע איתי. אמרתי לו בצורה מפורשת שרציתי להסביר לו משהו. אבל הוא התנצל, בכנות, על כך שלא סיפר קודם שלא יגיע, ומאז הוא אינו מראה שום התעניינות.
כל כך לא מסקרן אותו מה שרציתי לומר?
אני שוטפת כלים בבית, והוא מסדר את הסלון. אני מקפלת כביסה על הספה והוא מטאטא את החדרים. אני מתיישבת לקרוא ספר והוא מכניס את הכביסה המקופלת לארון. אני קמה ומפהקת, מותחת את זרועותיי, והוא קורא עיתון. אולי עדיף ללכת לישון ולגמור כבר את היום הזה. אבל לא מספיק מאוחר בשביל להירדם מיד, והדברים שלא אמרתי, ושסידרתי אותם כל כך יפה על הלשון שלי, בוערים בי.
אני חוזרת לשבת על הספה, לידי נתי שקוע בעיתון. אני מסתכלת עליו.
*
פעם, וזה לא היה מזמן, אני קראתי בספר והוא קרא בעיתון, אבל היינו ביחד. זו לא היתה חפיסת הבמבה שחלקנו. זו היתה התחושה, הלב שחלקנו יחד. מוזיקה נעימה דלקה בבית והילדים ישנו. ביד שלי החזקתי ספר שכבר קראתי אינספור פעמים. ספר על ילדונת שבכל דבר היא מצאה משהו שמח. “משחק השמחה” היא קראה לזה. דודה שלה, זו שאימצה אותה, רצתה להתחתן עם מישהו אבל זה לא קרה במשך שנים רבות. ועדיין היא טיפחה את הרצון הזה, כל הזמן. בסוף הספר, כמה צפוי, זה כבר קרה.
למה אין כאלה סיפורים היום? תהיתי לעצמי. למה כל הסיפורים של ימינו מדברים רק על השאיפות האישיות של אנשים להתקדם בחיים, להצליח, להרוויח הון?
למה אין כאלה סיפורים היום? תהיתי לעצמי. למה כל הסיפורים של ימינו מדברים רק על השאיפות האישיות של אנשים להתקדם בחיים, להצליח, להרוויח הון?
העפתי מבט אל המדף עם הספרים שלי. בצד אחד ישב האוסף הישן, כל הספרים שקניתי בחנויות יד שניה מופלאות. הם היו מהוהים, ולא רק כי קניתי אותם משומשים. גם הדפדוף הקבוע שלי הוסיף לכך. בצד השני היו ספרים במצב כמעט חדש. “יעד לרוץ אליו,” “סיפור על הצלחה וחושך,” “אפשר לקרוא לי עצמי,” “מחנה הקיץ של אדון אני.” כולם היו יפים, ובכל זאת חזרתי כל הזמן לספרים הישנים. הם הביאו משהו אחר, ניחוח מעולם רחוק שלא הכרתי.
*
אני קמה מהספה, ניגשת אל מדף הספרים שלי. היד שלי נשלחת, כמו מאליה, לכריכה הירוקה עם הדמות האדמונית שעליה, האהובה עלי כל כך. אבל אני מחזירה את היד שלי, לא רוצה להתערבב עכשיו בחיפוש הרגשני של הילדה האסופית אחרי משפחה אוהבת וקשר זוגי. מספיקים לי הרגשות של עצמי. מעיפה מבט על הצד השני של המדף, וחוזרת מובסת אל הספה.
למה נתי לא מסתכל עלי אפילו? אני נאנחת בקול, כשאני מתיישבת. הוא מזיז מעט את המצח שלו מתוך העיתון, אבל לא מספיק כדי לראות אותי נושכת את שפתי בעצבנות.
*
הייתי בכיתה י”א, והיה מבחן בגאומטריה. ידעתי היטב את החומר, לא הייתי צריכה בכלל ללמוד אותו.
“את מוכנה לנסוע לסבתא לעזור לה?” אמא בקשה ממני. “היא קנתה מדף חדש לטלפון, וצריכה לקדוח כמה חורים בקיר, אבל היא כבר לא מסוגלת לעשות את זה לבד. יהיה לך זמן?”
לא היה לי ניסיון גדול בקדיחת חורים, אבל ביקור אצל סבתא תמיד מצא חן בעיני. פניתי לארוז את ספר הגאומטריה, כדי לתרגל קצת בכל זאת, בדרך. אבל אז ראיתי את הספר האחרון שלקחתי מהספריה העירונית, על השולחן. נותרו לי רק כמה עשרות דפים לקרוא בו. בדחף של רגע הכנסתי אותו לשקית ויצאתי מהבית.
האוטובוס היה ריק. התיישבתי בספסל האחרון והתחלתי לקרוא. קראתי על ארבע הבנות שאביהן גויס למלחמה, על השאיפות של אחת מהן ואיך החיים הגבילו אותן והפריעו להן לממש את התקוות ואת עצמן. קראתי על האם שנסעה כדי לטפל באב שנפצע, ועל החיים שהסתבכו עוד יותר. ואז, במפתיע, הן ויתרו על המשך המאמצים והמלחמה שלהן לממש את חלומותיהן, ופשוט התחתנו והסתפקו במימוש חלקי. זה היה כל כך זר ומסעיר בעיני.
מדי פעם הצצתי לראות שהאוטובוס עדיין לא הגיע לתחנה שלי. כשנותרו לי עוד שניים או שלושה דפים לקרוא, הרגשתי שמישהי מתיישבת לידי. עוד לפני שהספקתי להרים את הראש ולראות מי זו, הספר נמשך מידי.
“את קוראת ספרים ישנים?” זו היתה בת שבע. היא לא היתה חברה טובה שלי, אבל היא היתה אחת הבנות הכי מרכזיות בכיתה.
“כן, לפעמים,” עניתי. כאילו, היא לא רואה בעצמה? הסמקתי, כי זה בהחלט לא היה נעים.
“אני לא קוראת ספרים ישנים,” היא החזירה לי את הספר. “אמא שלי אומרת שיש מספיק ספרות עדכנית, ואין שום צורך להכניס לעצמנו רעיונות זרים לראש.”
“אני לא מכניסה לעצמי רעיונות זרים לראש,” עניתי לה. “אבל אחרי שאני קוראת ספרים ישנים, כל הספרים החדשים נראים לי פתאום תפלים כאלה, רדודים. השפה של היום לא מוקפדת בכלל, והסופרים כנראה כבר לא משקיעים כמו פעם, כי את יודעת, קריירה זה לא.”
“למרות שזה מימוש עצמי אמיתי, לכתוב ספר,” ההבעה על הפנים של בת שבע חלומית.
“אז זו הסיבה שהם כותבים, אבל הם חייבים לתחזק קריירה לצד זה ולהשקיע בה. בכל אופן, רואים את ההבדל, ממש,” המשכתי להתעקש.
“נראה לי שזאת לא הסיבה,” בת שבע היתה בחורה חכמה. “אני קוראת המון ספרות עכשווית, ונכון שזו שפה אחרת לגמרי, אבל העלילות יפות ומספיקות לגמרי. מתי קראת ספר עכשווי לאחרונה?”
הסמקתי שוב.
“בקיצור, זהו. כנראה שאת אוהבת את האווירה הרחוקה שיש בהם. מזה אני נזהרת כל כך. וגם מהמסרים, חלק מהם בעייתיים ממש.”
לא יכולתי להתנגד לדבריה, כי בעצמי שמתי לב לזה, בספר שעדיין החזקתי ביד.
“אני רוצה להיות אישה גדולה,” היא רמזה בעיניה על הספר. הנחתי אותו על הברכיים, כי הוא קצת רעד לי. “לא רוצה להיות אישה קטנה, אז לא קוראת על כאלה דברים.”
הכנסתי את הספר לשקית, והצטערתי שיש עוד שתי תחנות עד שהצטרכתי לרדת.
*
אני נשענת אחורה בספה, מרימה את כפות ידי מאחורי הראש, ומניחה אותו עליהן, אחר כך עוצמת את עיני. אולי אני פשוט אפריע לנתי עכשיו? אגיד לו שאני רוצה לדבר איתו, ושיקרא את העיתון אחר כך?
“נתי,” אני קוראת לו.
“כן?”
“אולי נדבר קצת? רציתי להסביר לך היום משהו אצל העובדת הסוציאלית, אולי זה זמן טוב ואני אסביר לך עכשיו למה התכוונתי?” אני מחכה שהוא יניח את העיתון בצד ויקשיב לי.
“בסדר, רק רגע,” הוא אומר וממשיך לקרוא. העיניים שלו אפילו לא זזות לרגע לכיווני.
אני שוב משחררת אוויר, או כי זו דרך מרומזת להביע כעס, או כי יש לזה אפקט מרגיע מעט. או בגלל שתי הסיבות. אני מחכה לו רגע ועוד אחד.
שניה לפני שאני מתייאשת, הטלפון שלי מצלצל לפתע.
“אבא?” אני קמה מהספה והולכת לכיוון מרפסת השירות של המטבח. “מה נשמע אבא?”
*
“אני חושבת שאת בהחלט יכולה להפחית את כמות הספרים הישנים שאת קוראת,” אמא הסכימה עם בת שבע ועם המורות ועם כל מי שאי פעם התבטא נגד ספרים ישנים.
“אני לא מרגישה שזה משפיע עלי,” כבר התחרטתי שסיפרתי לה על המפגש המביך שלי עם החברה באוטובוס.
“זה לא משפיע ברגע. שום דבר לא משפיע ברגע,” אמא הסכימה ולא הסכימה איתי. “זו השפעה מצטברת. יום אחד את עלולה לחשוב מעט שונה ממה שאת היום, או להסכים לקבל רעיונות משונים למרות שאת לא חושבת אותם בעצמך. או שתהיי סובלנית לדעות בעייתיות.”
“מה הבעיה להיות סובלנית?” שאלתי בחוסר סובלנות.
“לדעות פגומות, ליבי.”
הלכתי לחדר עצבנית. כל הטעם לקרוא את שני העמודים האחרונים יצא לי פתאום, החשק כאילו התנדף ממני.
החלטתי שאני לא אשאל את אבא לדעתו על הנושא. אם גם הוא יגיד לי לא לקרוא ספרים כאלה, או לקרוא פחות, אני אצטרך לשמוע בקולו. ובכל זאת, יומיים חלפו לפני שפגשתי את אבא ולא העזתי להתקרב לספר. פחדתי שכן אושפע ממנו.
“מה אתה אומר?” אחרי יומיים אצל אבא, כשהספר קבור במגירה שלי אצלו בבית עם שני עמודים שלא קראתי, הרגשתי צורך לשאול. רציתי גם ללכת לרחוב הסמוך, לספרייה העירונית, להחליף את הספר. אם לא אעשה את זה מהבית של אבא, אצטרך להגיע במיוחד מהבית של אמא.
“באיזה עניין?” אבא קרץ אלי.
“ספרים ישנים,” קיצרתי.
“מה הבעיה?” אבא ביקש להבין.
“מותר לקרוא או אסור?” שאלתי.
“מה זה מותר או אסור?” אבא קימט את המצח. “זה אמור להיות עניין הלכתי?”
“אולי,” באמת לא ידעתי תחת איזו קטגוריה זה נופל.
“אני לא חושב שזה עניין הלכתי, אלא אם מדובר בספרים בעייתיים ממש,” הוא התאמץ לחשוב. “את מתכוונת לכאלה?”
“לא,” מיהרתי לענות. “אני מתכוונת לספרים שמדברים על כל מיני מושגים כמו אהבה, חיים חד משפחתיים וכאלה דברים.”
“אני מבין,” אבא הסתיר חיוך. “גם אני, בגיל שלך, אהבתי מאוד לקרוא ספרים כאלה. ואחותי קראה לילות שלמים מתחת לשמיכה,” החיוך חמק לגמרי והפך לצחוק קטן. “בכל אופן, אני לא חושב שזה אסור. ואני לא אגיד לך אם לקרוא או לא.”
“אני מבין,” אבא הסתיר חיוך. “גם אני, בגיל שלך, אהבתי מאוד לקרוא ספרים כאלה. ואחותי קראה לילות שלמים מתחת לשמיכה,” החיוך חמק לגמרי והפך לצחוק קטן. “בכל אופן, אני לא חושב שזה אסור. ואני לא אגיד לך אם לקרוא או לא.”
“למה?” לא הבנתי. “אתה אבא שלי. אתה לא יכול להמליץ לי?”
“אני אבא שלך,” אבא הסכים, “ואני סומך עליך. והכי חשוב, אני לא חושב שזה קשור אלי כל הדבר הזה. את אמורה להיות זו שמחליטה איך זה משפיע עליך, לטוב או לרע, ולהחליט לפי זה אם להמשיך לקרוא או שלא.”
“בסדר,” התקשיתי לקבל את העמדה של אבא. “אבל אפילו לא להמליץ? המורות שלנו ממליצות כל הזמן, אז אתה בוודאי יכול.”
“את יכולה להקשיב להמלצה של המורות, אם את רוצה,” אבא שוב צחק. “אבל אני חושב שלא זה הדבר הנכון לעשות. יש לך שכל. זה לא אסור. זה אכן עלול להשפיע. רק את יודעת אם זה ישפיע או לא. ואת מספיק חכמה וחזקה כדי לסמוך על עצמך ועל המצפן שלך. ואם לא, אז תלמדי לשלם את המחיר על ההחלטות שלך. תמיד כשתסתבכי תצפי שאני אעזור לך?”
עכשיו הבנתי את אבא. דפדפתי שוב בספר, והחלטתי שהוא לא משפיע עלי יותר מדי. והלכתי להחליף אותו לספר ישן אחר.
*
“מה שלומך בת שלי?” הקול של אבא חם עם נגיעות דאוגות. “לא שמעתי ממך כבר המון זמן. ואני מבין שגם אמא לא. איך את מסתדרת?”
הכי קל זה לומר לאבא שהכל בסדר. הכי קשה זה לדבר על ההלוואה שנתן לנו, אבל כנראה שזאת הסיבה שהוא התקשר עכשיו.
“אני מנסה להסתדר,” אני עונה לו את האמת. “זה מסובך. נתי הלך לראיון עבודה הבוקר ולא התקבל. ואני לא מוצאת אפילו מקום שיראיין אותי. בסוף השבוע הבא אני כבר מסיימת את העבודה שלי, קצת פיצויים וזהו.” אני מצטמררת מהמחשבה על זה.
“ובינתיים? אתם שורדים?”
“שורדים,” יש המון מרירות בקול שלי. “אני לא יכולה לשלם על שום דבר מעבר. אני בקצה של המסגרת. חיה על הקצה.”
יכול להיות ששירה דברה עם אבא? זה לא הגיוני. אולי היא ספרה לאמא על הכרטיס שלא עבר אפילו על משהו קטן בבית הקפה, ואמא עדכנה את אבא? אני מקווה כל כך שלא. “מישהו אמר לך משהו, אבא?” אני שואלת בבהלה.
“מה צריך לומר לי?” אבא מיתמם.
“לא יודעת, שהמצב הכלכלי שלנו לא משהו.”
“מישהו מעורב בזה?” עכשיו יש צליל של מתח גם בקול של אבא.
“לא, לא. מה פתאום,” אני מרגיעה את שנינו יחד. “אני מקווה שאף אחד לא יהיה מעורב בזה.”
“תראי ליבי,” אבא נשמע פתאום רציני. “אני מבין שהמצב אצלך מורכב ושזה לא ייגמר ברגע. אני רוצה שיהיה לך טוב, אז מה שאני יכול לעזור אני אעזור. בסדר?”
“תודה אבא,” אני ממצמצת בעיניים כמה פעמים, למרות שאני לא מבינה מה בדיוק הוא רוצה לעזור.
“אני אכניס לך כל חודש חמש אלפים שקל לחשבון שלך. אם תוכלי יום אחד להחזיר, תחזירי. אם לא, זו תהיה מתנה מאבא לבת שלו. בסדר?”
“תודה אבא,” אני חוזרת שוב על שתי המילים היחידות שעולות בדעתי.
“ואם תצטרכי עוד, תגידי. אני אראה איך אני יכול לארגן יותר מזה. טוב?”
“טוב,” אני מצרפת מילה שלישית לאוצר המילים הנגיש אצלי. “תודה אבא.”
אני חוזרת לספה. נתי מחכה לי שם עליה, העיתון לידו, פתוח לרווחה, אבל הוא מסתכל עלי.
“אז מה רצית לומר לי?” הוא מתיישב קצת יותר זקוף ומשלב את ידיו.
“רציתי לומר לך,” אני מנסה להחזיר את כל המילים שברחו לי מהמוח, את ההרצאה המסודרת הזו שבניתי בדמיוני כבר כמה ימים. “רציתי לומר לך שיש אושר מיוחד בלחיות ביחד עם מישהו. ביכולת הזו לחלוק, ליהנות ממשהו שנינו. אני רוצה שתשים לב כמה טוב לנו ביחד, כולנו משפחה אחת. בכל הימים האלה שהייתי לבד היה לי כיף, אבל אם היית איתי זה היה אפילו עוד יותר כיף. אתה לא חושב?”
“אני מקשיב,” הוא מראה לי את הידיים המשולבות שלו.
“אני לא רוצה שתקשיב בלי לחשוב,” אני מתעצבנת. “אני רוצה שתענה לי.”
“באמת? אז למה צריך להיות נשואים כדי שתהיה משפחה? יש לנו את הילדים, יש לנו הורים, לך יש אח ולי יש אחות. יש לנו אפילו סבא וסבתא, שיאריכו ימים ושנים. למה צריך לשמור על מסגרת כזו, למי זה טוב?”
“לי,” אני עונה, “ואני רוצה שתרגיש שזה טוב גם לך, שתשים לב לזה. תנסה לחשוב כמה היה לנו טוב עד לא מזמן. אתה זוכר?”
“אני זוכר,” הידיים שלו קצת מרפות מהאחיזה החזקה זו בזו, ואז הוא שוב מהדק אותן. “אבל מה זה קשור? צריך להמשיך הלאה. יהיה לנו טוב גם בהמשך.”
אני משתתקת. לא זוכרת מה עוד רציתי לומר. נראה לי שהשיחה בכלל ברחה מהמסלול שתכננתי לה.
“אני מקשיב, אם יש לך עוד משהו לומר,” הוא מדרבן אותי לדבר, או אולי לסיים.
“אוף,” אני אומרת. “אני רוצה שתרגיש כמה זה כיף להיות ביחד, שתבין את זה, שתראה איך טוב לנו לחיות בבית הזה!” אני מסיימת את המשפט כמעט בזעקה. “אתה כבר כמה שבועות מסתובב פה כאילו אין לך ברירה ולכן אתה גר פה, או שאין לך כסף לגור במקום אחר. ואני מנסה כל הזמן להראות לך כמה נעים כאן, להסב את תשומת לבך לרגעים נעימים. אני מנסה להסביר לך שטוב לנו, ואתה פשוט ממשיך, מדלג על זה ועובר הלאה!”
“אולי במקום לרצות שאני ארגיש שזה טוב, ושאני אבין שזה טוב, ושאני אראה שזה טוב”, הקול של נתי קצת שקט, שקט שבולט עוד יותר אחרי המילים שלי שנאמרו כל כך בקול, “אולי פשוט תרצי שיהיה לי טוב?”
“נראה לך שאני לא רוצה?” אני נעלבת כמו שאף פעם לא נעלבתי. “אני דואגת רק לעצמי? אני מתעללת בך? מה, מה אתה רוצה?”
“לא התכוונתי שאת לא רוצה שיהיה לי טוב,” הוא ממהר לתקן, אבל זה כבר מאוחר.
“אז מה, אני לא דואגת שיהיה לך טוב?” אני שוב כמעט צועקת.
“את כן, את כל הזמן דואגת, ליבי,” הוא מנסה להרגיע. “אני לא אמרתי את זה.”
“אתה כן,” אני צועקת. ממש.
“אני רק אמרתי ש… אמרתי רק,” הוא מסתבך וזה מכעיס אותי עוד יותר. “אני רק אמרתי שבמקום לרצות שאני אראה ושאני אבין וש…”
“שמעתי מה שאמרת,” אני קוטעת אותו. “ואני מבינה שלא טוב לך איתי. בסדר.”
מתחשק לי לקחת שוב את התיק שלי ולברוח מהבית, ללכת רחוק רחוק, אני אפילו לא יודעת לאן, ולא לחזור לכאן אף פעם.
במקום זה אני קמה מהספה, ופוסעת לחדר שלנו, בלי להעיף אפילו מבט נוסף על נתי. נכנסת למיטה ומכסה את הראש שלי בשמיכה. ואפילו שאני לא מאמינה שאפשר לישון במצב כזה, אני נרדמת.
2 תגובות
השמות החילופיים של ספרות ההצלחה – גאוניים.
פרק נהדר.
נהניתי מהדיון על הספרים של פעם, עם הרמיזות הברורות, ועם צורת החשיבה המעניינת והרלוונטית אלינו.