קיץ ארוך מדי – פרק מ”ה

הרחוב היה קלידוסקופ צבעוני, חי, מתהווה. ועם פליאה לצדה, מה עוד יכלה לבקש. 

פליאה נתנה בה מבט של ‘מתי ייכנס קצת שכל לקדקודך’ ואמרה לה, בואי תלמדי איך קונים בגדים. והיא אמרה, את לא צריכה לחזור לחנות? ופליאה אמרה, לא נראה לי שהקונים ימותו מגעגועים. והיא לקחה אותה ליפו והן נכנסו אל חצי חינם, חנות בגדים שהיתה מספיק גדולה שאף מוכר לא יעמוד לה על הראש. 

והיא עמדה מול המבחר הצבעוני מרוגשת ולא ידעה מה לעשות עם עצמה, ואז פליאה השליכה עליה כמה קפוצ’ונים שתלשה מהמתלים שעל הקירות ואמרה לה, לכי תמדדי. 

עכשו עמדה מול המראה הגדולה והסתכלה בכפילה שלה הלבושה קפוצ’ון שחור וחצאית ארוכה בהירה, והגרסא החדשה הזו של עצמה מצאה חן בעיניה. 

ופליאה אמרה, הקוקו הזה הכרחי? והיא לא הבינה מה היא מתכוונת, ואז קלטה. ופרמה את הגומיה, והשיער שלה נחת בגלים כהים על כתפיה. 

ופתאום היא היתה יפה. 

עכשו היא נראתה כמו הבנות האלה שיודעות להתלבש. וזה לא היה מדע גרעין, זה היה ענין של כמה פריטי לבוש שמסתדרים ביניהם יפה. 

עכשו היא נראתה כמו הבנות האלה שיודעות להתלבש. וזה לא היה מדע גרעין, זה היה ענין של כמה פריטי לבוש שמסתדרים ביניהם יפה. 

אז זה הכל? זה מה שהיה חסר לה – כמה פריטי ביגוד ותסרוקת? היא נראתה כמו איזה דמות מצוירת בספר צביעה דהוי שפתאום יצאה מן הדפים וקיבלה חיים ונוכחות. כל הדיבורים על שהכל חיצוניות ושהעיקר מה שאדם מקרין איבדו בבת אחת את התיקוף שלהם. היא לא יכלה להקרין כלום כשהרגישה סמרטוטית ועלובה. בגדים זה כן חשוב. עכשו היא ידעה את זה מאד. זה ממש משנה את כל ההרגשה הפנימית. איך את יכולה להרגיש טוב כשאת לבושה כמו סבתא? איך בכלל חשבה שיהיה לה איזה מעמד כשהיא נראתה כמו שהיא נראתה? אי אפשר למכור לה שום סיפורים עכשו. 

אבל מה ההורים שלה יגידו? אבא שלה יהרוג אותה אם היא תצא ככה מהבית. היא תהיה בבעיה. היא תצטרך לצאת בתלבושת ולהחליף בגדים בעבודה. או אולי תחפש עליונית פשוטה, נורמלית… אולי זה היה טעות להחזיר את העליונית הסגולה… היא לא יכולה להשתנות ככה. זה אחר מדי. זה לא היא. 

אבל היא לא יכלה לוותר על הדמות שהיא ראתה במראה. היא לא יכולה לא להיות יפה. אחרי שהיא ראתה שהיא יכולה להראות אחרת, היא לא יכולה לחזור לגרסא הקודמת. 

היא לא יכולה להיות כמו מה שההורים שלה רוצים שתהיה. היא שונה מהם. מאז שהם עברו יש לה מלחמות אתם. הם לא מבינים שהצרכים שלה אחרים. לאמא שלה מספיק שני בגדים ליום חול ובגד שבת אחד וזהו. פאה אחת, מטפחת לחול ולשבת. זוג נעליים. זהו.

בארון שלה יש בגדים עוד מהשבע ברכות. שמלת תחרה צהובה מקסי עם תחתית סאטן צהוב שנשקף מן החורים. כשהיתה ילדה חלמה את עצמה בשמלה המפוארת הזו, לפעמים, בגנבה, הורידה אותה מהקולב והניחה אותה על עצמה, מניחה לה להשתפל על הרצפה. כמו נסיכה. יפה, עם כתר נוצץ על הראש. מביטה על עצמה במראה הגדולה שבדלת ארון הפורמייקה החום. נסיכה יפהפיה בשמלת תחרה צהובה. אולי היא תלבש אותה כשתגדל, כשהיא עצמה תהיה כלה. היום היא כמובן מגחכת על זה. שמלה ענתיקה שסבתא שלה תפרה במכונת התפירה הישנה שעוד עובדת על רגלית ברזל. 

איך היא יצאה כל כך אחרת מהם, כל כך רואה דברים אחרת מהם. הם חיים בפלנטה שונה. אנשים מתבגרים שהחיים חילקו להם את הקצה, את מה שנשאר. והם הסתפקו במועט והרכינו ראש. 

והיא רוצה הכל! רוצה לטעום את החיים, לחיות עד הסוף. לא, היא רוצה בסך הכל שיהיו לה חברות ושלהיות חלק מכולן. לא מתאים לה ללכת בצדי החיים. אפילו שחושבים כך. היא פשוט התרגלה, אבל זה לא אומר שהיה לה טוב עם זה. הנוף לא מתחלף והתווים מונוטוניים. כשהיתה קטנה הספיק לה. זה לא עברה לגדול. 

כשהיא ביקשה מאמא שלה לקנות גרבי לייקרה, שעולים קצת יותר אבל יותר יפים, מבריקים כאלה, כמו שכל הבנות, אמא שלה אמרה, בשביל מה, זה נקרע יותר מהר. ניסתה להסביר לה את ענין הברק, אבל היא לא הבינה.

היא לא יכולה לחזור אחורה. היא כבר לא יכולה להסכים להראות עלובה ומוזנחת. 

אבל בבגדים האלה היא נראית ילדה מקולקלת.

אין מה לעשות. אולי זה מה שהיא. היא התקלקלה מדי מכדי לחזור, כמו מנגנון של שעון שכבר לא עובד ואי אפשר להכריח אותו להסתובב בצורה נכונה. היא לא יכולה לחיות עוד חיים של התגנבות, של הסתרה. של הצטמצמות. היא נהיתה אחרת כבר. היא לא יכולה להיות ילדה טובה של אבא-אמא. משום שאין לה אבא-אמא. אבל בעיקר משום שהיא כבר לא ילדה טובה. זה נגמר. השער הסתובב על צירו והיא לכודה מן העבר השני. שומשום, היפתח! אבל אין לה שום סיסמא סודית. הדלת נטרקה ברעש על הילדות שלה. היא התרחקה מדי ופירורי הלחם נטרפו על ידי ציפורים.

ואת לא יוצאת מפה עם התיק הזה, פליאה אמרה. יש פח ליד הקופה. 

והיא הסתכלה עליה ואמרה, אה? ואז אמרה, אה… אני… לסמינר… 

ופליאה אמרה, זה האופנה אצלכם? 

והיא אמרה, לא, אני… רציתי קיפלינג… זה ייי… זה יקר…

ופליאה אמרה, התיקים המכוערים האלה? 

למה מכוער? הם דוקא ממש ממש יפים. הלוואי שהיה לה איזה קיפלינג מכוער ללכת אתו לסמינר. היא רצתה למחות, ופתאום חשבה על עצמה, קטנה ורזה ונסחבת עם איזה תוסף מגושם שנראה כמו תיק נסיעות. פליאה צודקת, בעצם.

ופליאה אמרה, אפשר לקנות אצל גוטנטג. 

והיא אמרה, מה? 

ופליאה אמרה, במכירה. בעזרת תורה. 

והיא חזרה כהד, מכירה? 

אז זה מה שהבנות בסמינר עושות? קונות תיקים במכירה בחצי או רבע מחיר? והיא כמעט הוציאה על התיק הזה משכורת של חודש. איזה פראיירית מטורללת שהיא. 

אז זה מה שהבנות בסמינר עושות? קונות תיקים במכירה בחצי או רבע מחיר? והיא כמעט הוציאה על התיק הזה משכורת של חודש. איזה פראיירית מטורללת שהיא. 

אבל מאיפה לה לדעת? הן מכירות את כל קיצורי הדרך, מדברות בקודים פנימיים. היא בסך הכל עולה חדשה, שדוברת ירושלמית רצוצה, ואין לה מושג מה נכון ומקובל ומה סתם התאבדות. מה היתה עושה בלי פליאה? 

ופליאה אמרה, ויש גם חיקויים, אם את מתעקשת. 

והיא אמרה, איפה קונים אה… תיק כמו… כמו שלך? 

לפליאה היה תיק גב קטן חינני שהתלבש על כתפיה בשתי רצועות אלכסוניות. זה בטח לא נח לחלץ אותו בכל פעם שאת רוצה שלוק מבקבוק המים, אבל שיווה לה מראה מגניב, ספורטיבי. היא רצתה גם. 

ופליאה אמרה, בדרך. אני אראה לך. 

היא הורידה את הבגדים בלי חשק. הן ניגשו לקופה, והיא קיבלה את הזהות החדשה שלה ארוזה בתוך שקית. והיא הלכה לתא המדידה והחליפה בגדים והכניסה לשקית את התלבושת ואת תכולת התיק, ואז גלגלה אותו וזרקה אותו לפח בדרך החוצה. 

משהו נחמץ בה. זו היתה פרידה חפוזה מדי מן האני הקודם שלה. והחדש היה חדש מדי. היא לא הכירה אותו מספיק בשביל לסמוך עליו. 

להדפסה