המחליפה שלי בעבודה היא צעירונת שהתחתנה ממש עכשיו, כך זה נראה. אני תוהה אם לפני שש שנים בערך גם אני נראיתי כך.
“שלום,” אני מקבלת את פניה.
אין שום סיכוי בעולם שאני אחבב אותה, אני חושבת לעצמי בזעף כשאני מדליקה את המחשב.
“מה את מראה לי בעצם?” היא נשמעת הססנית כל כך שאני כמעט מרחמת עליה. אבל אז אני נזכרת שהיא עומדת להחליף אותי כאן, ושאין לי בינתיים שום חלופה אחרת לעבודה מכניסה.
“את הסדר של הקבצים,” הטון שלי נוקשה ואני נבהלת קצת מעצמי, למרות שביעות הרצון שאני מרגישה מהרתיעה שלה. אולי, בעצם, גם זה תורם להרגשה שאני לא באמת מכירה את עצמי.
כמה דקות אחר כך, כשהיא מבינה את ההיגיון של סידור הקבצים, אני נואמת לה בשטף על ההסטוריה וההקשרים של כל תיקייה. היא כותבת נקודות על דף מסודר, והטלפון שלי מצלצל.
לראשונה מזה הרבה זמן, אני צריכה לצאת מהחדר כדי לנהל שיחה פרטית.
“כן, אמא. מה נשמע?” אני נושמת עמוק.
המון זמן לא דיברתי עם אמא. כל הזמן תירצתי לעצמי שזה בגלל העומס. אבל המתח שאני מרגישה עכשיו מספר על רובד נוסף שאני משתדלת כל הזמן להתכחש לו.
“ברוך השם יום יום,” אמא עונה. “מה שלומך ליבי?”
“בסדר גמור,” אני עונה גם.
“לא שמעתי ממך כל כך הרבה זמן,” אמא משתתקת לרגע ומיד ממשיכה. “מה שלום כולם?”
“נהדר,” אני עונה. “אתמול זהבי אמרה משהו מצחיק, מה זה היה?”
אני מנסה להיזכר, כי אין כמו חכמה של הילדים כדי להחליק על חוסר נעימות או על התחושה שהשיחה עם אמא משום מה לא זורמת. אבל הדבר היחיד שאני נזכרת בו הוא שזהבי ביקשה שאספר לה סיפור לפני השינה, וכשהתחלתי לספר לה, היא התעקשה שהגיבורה צריכה להיות ילדה כמוה, שאבא ואמא שלה גרים בבית אחד.
אני מנסה להיזכר, כי אין כמו חכמה של הילדים כדי להחליק על חוסר נעימות או על התחושה שהשיחה עם אמא משום מה לא זורמת. אבל הדבר היחיד שאני נזכרת בו הוא שזהבי ביקשה שאספר לה סיפור לפני השינה, וכשהתחלתי לספר לה, היא התעקשה שהגיבורה צריכה להיות ילדה כמוה, שאבא ואמא שלה גרים בבית אחד.
יש לי תחושה שאמא לא תאהב את הסיפור הזה.
“נו, מה?” אמא אוהבת את החוכמות של הילדים שלי, או שגם היא שמחה על קרש ההצלה הזה כדי לשבור את הקרח.
“אני לא מצליחה להיזכר. אבל היא חמודה, הילדה הזאת.”
“ברוך השם.” יש שתיקה קצת לא נעימה בקו, ואמא שוברת אותה. “את באמצע עבודה עכשיו? את עסוקה מאוד?”
“אני באמצע העבודה,” אני מספרת לה. “אני חופפת עכשיו את המחליפה שלי. אמרתי לך שאני מסיימת לעבוד פה עוד יומיים, בערך?”
“עוד יומיים?” אמא משתנקת.
“בסוף השבוע,” אני מדייקת. “אבל מכיוון שמחר אני לא אהיה בעבודה, אז זה יוצא שיש לי יומיים לחפוף אותה.”
“וזה מספיק?” אמא דואגת.
“זה גם כן יותר מדי,” אני משוכנעת. “בתוך כמה דקות הסברתי לה את הרוב. יש עוד ממש מעט דברים שאני יכולה ללמד אותה.”
“אז זה נוח לך לדבר עכשיו?” אמא שואלת שוב. “רגע, בעצם, יש לך עבודה אחרת?”
אני נאנחת.
“אין לך משהו אחר?” אמא נשמעת אפילו דואגת יותר. “אז מה תעשי? איך תסתדרו?”
“נסתדר בעזרת השם,” אני מתחמקת. “אז למה התקשרת בעצם?”
“רציתי לדבר איתך על שבת,” אמא נשמעת קצת עצבנית. “כבר הרבה זמן לא הייתם פה.”
“אני אשאל את נתי מה דעתו,” אני מהססת. “חשוב לי שהוא ייהנה, ובמצב הנוכחי נראה לי שהוא יותר נהנה בבית.”
“אני לא אציק לו,” אני מזהה עלבון בתוך הטון הציני והמתלוצץ של אמא. “את יודעת ליבי, אני דואגת. יש לי לב של אמא, זה הכל.”
“לא אמרתי שאת מציקה,” אני נשמעת כמו נתי מלפני כמה ימים, וזה הופך גם אותי לעצבנית. “אמרתי שהוא, שכולנו בעצם, במצב קצת רגיש. ושאנחנו רוצים את הפינה שלנו. את מבינה?”
משהו מתחנן בי להבנה שלה. שתבין כמה קשה לי, שתבין עד כמה המצב הזה לא פשוט גם לי. שתבין שאין לי ברירה אחרת, שזו הדרך שאני מאמינה בה, שבחרתי אותה. שלהתגרש נשמע לי כמו הפתרון הקל והשגוי, במקרה שלנו.
אוף.
“טוב,” אמא עונה. “אני פשוט דואגת, וגם מתגעגעת מאוד אליך ואל הילדים.”
“אז אולי נקפוץ במוצאי שבת,” אני מבטיחה בפזיזות.
*
“אני יוצאת לסבתא,” אמא היתה עם הפנים לכיוון הדלת כשהיא אמרה את זה.
“לסבתא?” הרמתי את הראש מעל ספר ההיסטוריה. היה אמור להיות מבחן די גדול ביום שני. “מה קרה?”
אמא אף פעם לא נהגה ללכת לסבתא במוצאי שבת.
“הרבה זמן לא הייתי אצלה,” אמא ענתה לי. “והיא לא נשמעת הכי טוב בטלפון. אני דואגת לה.”
“את רוצה שאצטרף?” שאלתי אותה. קיוויתי מאוד שהיא תענה בשלילה.
“אין צורך,” אמא מיהרה. “את לומדת, זה גם חשוב. ואני רק יוצאת לביקור קצר, לראות שהכל בסדר אצלה.”
הדלת מאחורי אמא נסגרה. החזרתי את המבט שלי אל הספר, ניסיתי להיזכר איפה בדיוק עצרתי, ולהמשיך משם.
“אמא כל הזמן צריכה לדאוג למישהו,” חגי יצא בדיוק מהחדר שלו. “לא שמת לב לזה?”
“למה?” התבלבלתי.
“לזה שאמא כאילו כל הזמן צריכה לדאוג למישהו,” הוא חזר. “אם היא לא דואגת לסבתא אז היא דואגת לך, או לי, או לשכנה שעוברת תקופה קשה, או למישהי בעבודה. שמתי לב לזה לא מזמן.”
“לא יודעת.” זה היה מעניין, מה שחגי אמר. אבל הרגשתי לא נעים לנתח את אמא איתו ביחד. הרגשתי שזה לא מכבד ולא מתאים, אז חזרתי ללמוד.
“אני לא אוהב איך שהיא דואגת לי,” הוא התיישב על הספה לידי, והקול שלו היה רוטן. “היא כאילו מכריחה אותי להודות שלא טוב לי משהו, ואז היא הופכת את העולם כדי לסדר אותו. אני לא אוהב את זה,” הוא חזר.
“מה למשל?” שאלתי, כי לא היה לי ברור שאני מבינה. עכשיו כשחגי התחיל לדבר על הרגשות של עצמו, היה לי קל יותר לשמוע אותו.
“למשל, לפני כמה זמן, כשהייתי בישיבה דיברתי איתה. כאב לי קצת הראש והייתי מאוד עייף, והיא זיהתה שאני נשמע לא טוב.”
“כל הכבוד לה,” הערכתי. “זה יפה שהיא זיהתה על הקול שלך שכואב לך הראש ושאתה עייף, לא?” רציתי שהוא גם יגיד שהיא הכי בסדר בעולם.
“היא לא זיהתה שכואב לי הראש,” הוא עיסה את הרקות שלו בצורה שגרמה לי לחשוש שהוא שוב כואב. “היא רק אמרה שאני לא נשמע לה טוב, ושאלה מה עובר עלי. אז אמרתי לה שאני עייף ושכואב לי הראש, אז היא התחילה לחקור אם הכל בסדר עם החברים, ועם הלימודים, והיא פשוט לא נרגעה. על כל דבר שעניתי בשלילה, היא הציעה עוד רעיונות של דברים שאולי קשים לי. אולי זה לא שאין לי חברים, אלא שמישהו אמר משהו. שאלה אם מכבדים אותי מספיק, אם יש מספיק אוכל, אם נותנים לי עצמאות, אם יש לי עם מי לדבר, אם נותנים לי לישון. נו, את מכירה אותה.”
“כן,” המהמתי. הבנתי על מה הוא מדבר ושוב חשתי אי נוחות עזה. זו אמא שלנו. היא עושה את זה רק מרצון טוב ודאגה אלינו.
“בסוף, באמת הייתי עייף,” הקול של חגי היה מתנצל ואני תהיתי למה. “ובדיוק באותו היום החברותא של הצהריים איחר קצת והיה לא מרוכז. ורציתי לסיים את השיחה. אז אמרתי שאולי, רק אולי,” הקול שלו התרומם מעט, “אולי זה בגלל החברותא שלי שאיחר ושלא למדתי כל כך. חשבתי שהיא נרגעה והלכתי לישון.”
“נו?” הבנתי שזה לא סוף הסיפור.
“מה נו,” הוא ענה ביבושת. “אמא התקשרה לראש הישיבה לדבר איתו על החברותא של סדר ב’, וביקשה שהוא יחליף אותו.”
“אוי ואבוי,” כמעט נחנקתי.
“כן. חוץ מזה שהחברותא נעלב כולו, הראש ישיבה מתייחס אלי עכשיו כאל בחור תלותי שלא יודע לדבר בעצמו. וזה למרות שהוא מכיר אותי היטב.”
“ומה אמרת לאמא?” שאלתי.
“כלום.” הוא היה נראה מסכן כל כך, שרציתי לנחם אותו אבל לא היה לי איך.
“אז נראה לך שהיא סתם נוסעת לסבתא?” שאלתי אותו.
“לא יודע,” הוא חבט בספה. “וזה גם לא מפריע לי בכלל. שתדאג לה, לא לי.” הוא הסתכל עלי, והיה חשש מסוים בעיניים שלו.
“אתה רוצה שהיא תדאג לך,” עניתי בפזיזות, “אבל,” המשכתי מיד מול הפה שנפתח כדי להשיב לי, “רגע. אתה רוצה שהיא תדאג אבל לא רוצה שהיא תסדר את העניינים, לא?”
“מה שתגידי,” הוא זעף. הטלפון שצלצל קטע את השיחה שלנו.
“סבתא?” עניתי לשיחה, “מה שלומך?”
“אמא בבית?” היא שאלה אותי. הקול שלה באמת היה חלוש, לא כמו שאני מכירה.
“אמא יצאה,” עניתי. לא אמרתי לה שאמא יצאה אליה, כי לא ידעתי אם היא רוצה שאגיד. הרי אם אמא היתה רוצה שסבתא תדע שהיא בדרך, היא היתה מעדכנת אותה לפני שיצאה.
“אה, בסדר. אני לא מרגישה טוב כל כך,” סבתא אמרה. “תוכלי לומר לה כשהיא תחזור שתתקשר אלי לטלפון הנייד? נראה לי שאני אזמין מונית ואסע למוקד. בסדר?”
“אני אגיד לה,” הבטחתי.
“למה לא אמרת לה שאמא בדרך?” חגי לא הבין. “ולמה לא אמרת לה שתתקשר לטלפון הנייד של אמא?”
ניסיתי להשיג את אמא בעצמי בטלפון הנייד, אבל הקו לא היה זמין.
“תגידי לה שאמא בדרך.”
“אני לא רוצה לומר דברים במקום אמא,” הרמתי אליו עיניים אדומות. “אני לא אמא, אתה לא מבין?”
“את בדיוק כמוה,” הוא סינן, “את מנסה לסדר דברים מאחורי הגב שלה, את משתפת פעולה עם אמא.”
“אני לא,” התנגדתי. “אם הייתי אומרת דברים במקום אמא, זה היה לסדר מאחורי הגב.”
פתאום התביישתי שאנחנו מדברים כך על אמא שלנו. “היא נסעה לסבתא כי היא דאגה. אתה אמרת קודם שהיא סתם ממציאה דאגות, נכון? והנה, אתה רואה? אמא צדקה.”
“היא נסעה מאחורי הגב שלה,” חגי לא נרגע. “זה הכל. אני יותר לא מספר לאמא שום דבר שעלול לגרום לזה שהיא תעשה משהו בלי לשאול אותי קודם.”
“טוב, יש לנו דאגות יותר חמורות עכשיו,” קטעתי אותו. “מה עושים?”
חגי נטל את הטלפון מהידיים שלי, הוא חייג במהירות.
“סבתא, זה חגי,” הוא גם דיבר במהירות. “איך את מרגישה עכשיו?” הוא חיכה שניה ואז המשיך. “אמא יצאה אליך והיא לא עונה לנו בטלפון. אבל אולי כדאי שתחכי קצת, לפי החשבון שלי היא אמורה להגיע בתוך עשר דקות, בסדר?” הוא הקשיב שוב. “היא אמרה שלא נשמעת טוב ושהיא דואגת לך. כן, בדיוק.” ואז הוא הסמיק, אמר שלום וניתק.
“מה סבתא אמרה?” הקול שלי היה בהול.
“היא אמרה תודה שסיפרתי לה,” חגי השתהה, כאילו יש עוד משהו שהוא לא אומר.
“ומה עוד?” לחצתי.
“שאני דומה לה בדאגה שלי,” הוא הצליח לחלץ את המילים מפיו, ואז הסמיק וצחק.
*
אני חוזרת לחדר. המחליפה שלי פותחת וסוגרת תיקיות במחשב, נראה שהיא די משועממת.
אני מסבירה לה על התרגומים שעשיתי, איך עבדתי. מחלקת את סוגי המסמכים לקטגוריות שונות, מבהירה מה נדרש מכל סוג. רואה שהיא מתבלבלת, מנסה לנסח כללים ברורים. אחרי חצי שעה בערך אני מתייאשת, ומעדכנת אותה שהיא יכולה לייצר גישה חדשה בעצם, כי אף אחד לא אמר שזו הדרך היחידה לתרגם מסמכים.
היא מזכירה לי שהיא גם אחראית על המזכירות, כך שהתרגומים שהיא תטפל בהם יהיו הרבה יותר פשוטים. “את הדברים הרציניים יעבירו לחברת תרגום,” היא מעדכנת.
אני חשה צביטה קטנה.
ושוב הטלפון שלי מצלצל, זאת אמא.
“ליבי,” הקול שלה מלא חיוניות חדשה. “בדקתי, עשיתי כמה טלפונים, ויש לי פה כמה משרות שיכולות להתאים לך. את יכולה לרשום?”
“עכשיו לא כל כך, אמא,” אני נשנקת.
“טוב, אני אשלח לך אותן למייל?” אמא שואלת בפרץ של מרץ. “יש כאן משרה של ספרנית בספרייה התורנית לידכם ועוד אחת של מנהלת מעון. אני יודעת שזה נשמע לך לא קשור, אבל זה ניהול וזה כסף וניסיון. ויש גם עוד שתי משרות של מזכירות ואחת בהדרכת תיירים במנהרות הכותל או משהו כזה.”
“אני אסתכל, תודה אמא,” העייפות שאני חשה עומדת בניגוד גמור לעירנות של אמא.
“המנהלת של המתנ”ס היא בת דודה שניה של אבא שלך,” אמא מפרטת לי, “והיא מחפשת ספרנית. אז יש לזה סיכוי לא רע, דיברתי איתה והיא ממש נחמדה.”
“המנהלת של המתנ”ס היא בת דודה שניה של אבא שלך,” אמא מפרטת לי, “והיא מחפשת ספרנית. אז יש לזה סיכוי לא רע, דיברתי איתה והיא ממש נחמדה.”
סומק עולה על פני. עם מי עוד אמא דברה עלי. “תודה, אמא.”
“היא עושה את זה מרצון טוב לעזור,” נתי אומר לי בערב. אני יושבת על הספה קצת מצוברחת.
“אני יודעת,” אין לי כוח להיכנס לזה. “אבל היא לא שאלה אותי קודם אם אני רוצה עזרה בזה.”
“כי היה ברור לה שכן,” הוא מתעקש ללמד על אמא שלי זכות.
“תודה נתי,” אני אומרת לו.
“שמה?” הוא לא מבין.
“שאתה מבין את אמא שלי ומרגיע אותי,” אני מפרטת לו. “אבל באמת, נראה לך שמישהו יסכים לקבל אותי לעבודה חלקית, עם כל הטיפולים שלי ושל הילדים?”
“אין לנו ברירה,” החיוך של נתי מר. “אולי הבת דודה השניה של אבא שלך תיתן לך עבודה בחלק מהימים בבוקר ובחלק מהם אחרי הצהריים?” הוא מעלה אפשרות הגיונית. “זו ספריה, בסך הכל.”
“אני רוצה להיות עם הילדים אחרי הצהריים,” אני ממלמלת בתסכול. “אני לא רוצה לעבוד כל היום.”
“את צודקת,” נתי ממהר להסכים איתי. “אבל זה נשמע כאילו אין לנו ברירה. כמה זמן אבא שלך מתכנן להכניס לנו כל חודש כסף?”
“אני לא יודעת,” המבט שלי מוסט, ואני מחזירה אותו לפניו של נתי. “אתה יודע? זה כל כך לא אופייני לאבא שלי לתת לי כסף. הוא תמיד דרש ממני להתמודד בעצמי.”
“נכון,” נתי מסכים. “אבל כנראה שהוא רוצה שתתמודדי, לא שיהיה לך קשה. וגם הוא מבין שאת צריכה עזרה עכשיו.”
“הוא אוהב אותי,” אני מסכמת.
“וגם אמא שלך,” נתי מוסיף.
“נכון. לפחות היא לא עושה לנו הפתעות,” אני צוחקת במרירות. “למרות שבאמת כן הופתעתי.”
נתי צוחק. אני מרגישה שעד כמה שהחיים שלנו מסובכים, הרבה יותר טוב לו עכשיו. ובדיוק לכן אני מרחיקה שוב את המחשבה החצופה והמיותרת שעולה לי בפעם המי יודע כמה אל הראש.
הוא כבר שם לב שטוב לו? הוא רואה את זה?
הוא רוצה להמשיך את הטוב הזה?
