קיץ ארוך מדי – פרק מ”ו

במקום להמשיך לסמינר, היא עשתה את שארית היום עם פליאה בחנות. זה היה שבוע של מבצעי סוף עונה על הסחורה של פסח, לקראת קולקציית הקיץ שכבר שכבה באריזות במחסן והיה צריך לפרוק ולספור. היא היתה צריכה להשלים את שש שעות המשמרת שלה כפי שהתחייבה למסודי. פליאה נשארה אחריה להמשך הערב. היא כבר עברה את גיל שמונה עשרה והיה מותר להעסיק אותה במשמרות של שמונה שעות או יותר. 

כשעזבה את החנות היתה שעת ערב. היא היתה עייפה. לרגע לא נחה. כל הזמן חיפשה מידות או צבעים, פינתה ערמות של פריטים שאנשים פשוט לקחו ואז זרקו. ענתה שוב ושוב ‘לא, אין לנו עוד מידות. מה שיש בחוץ זה מה שנשאר.’ 

עכשו היתה צריכה לנקות את הראש מההמולה של החנות ומתודעת השרות, ולחזור להיות היא. קיוותה שהאיחור שלה לא יעורר יותר מדי שאלות. מצחיק שחוסר התעניינות יכול להיות מקור של הקלה. 

עלתה על האוטובוס והתיישבה במושב הקדמי. ואז גילתה את דמותה במראה שמעל לנהג. לפני שיצאה מהחנות אספה את השיער לקוקו חפוז, והשערות שזלגו ממנו עטפו את פניה הצנומות ושיוו לה מראה בוגר יותר. הקפוצ’ון ריפד את הרווח שבין כתפיה לראשה באופן טרזני וחמוד, והיא חשבה, כל כך קל להיות יפה. כמו שאומרים במותחנים, לך בעקבות הכסף. 

היא צריכה להשתפץ עוד קצת, כמו שפליאה אומרת. ואולי היא תקנה עגילים. עדיף תלויים, אבל לא מדי ארוכים. היא צריכה לשמור על עצמה. 

היא צריכה להשתפץ עוד קצת, כמו שפליאה אומרת. ואולי היא תקנה עגילים. עדיף תלויים, אבל לא מדי ארוכים. היא צריכה לשמור על עצמה. 

יש לה עגילים. מזהב. היא קיבלה אותה לבת מצוה שלה מסבתא בירושלים. כשאבא שלה נסע לבקר את ההורים שלו הוא חזר עם קופסא קטנה מרופדת קטיפה ובה היו העגילים – פרח זהב עם אבן אדומה במרכז. למחרת אמא שלה יצאה אתה לעשות לה חורים. היא חשבה שיקחו אותה למקום שעושים עם אקדח, ושמים עגילים היפואלרגניים עד שהאוזן מתרגלת. אבל במקום זה אמא שלה לקחה אותה לאיזו חנות מיושנת וצרה ברובע א’, של איזה צורף גרוזיני, שעשה לאמא שלה עגילים כשהיא עצמה היתה ילדה. ובמקום לירות באקדח לתוך התנוך, הצורף הזקן שפשף לה את האוזן שוב ושוב במשך איזה רבע שעה, עד שאיבדה תחושה, ואז הוא נעץ בפתאומיות את העגיל לתוך התנוך. היא קצת נבהלה אבל לא הרגישה כלום. היא שמחה על זה, כי בעצם פחדה מהאקדח. וכך היו לה עגילים מזהב בלי שום תקופת הסתגלות. אבל אחר כך כשבאה לכיתה עם העגילים החדשים ושאלו אותה איפה עשתה את החורים, זה היה מביך לספר על השיטה הפרימיטיבית הזו, אז היא לא אמרה על זה שום דבר.

כשהן חזרו הביתה היא הלכה להראות לאבא. תמיד כשהיו קונים לה משהו אמא שלה היתה אומרת, לכי תראי לאבא. תגידי לו תודה. היתה הולכת בלי חשק, אומרת, אבא… זה הנעליים החדשות… השמלה החדשה… הוא היה מעיף עליה מבט קצר ואומר, יופי. תתחדשי. היא היתה מרגישה כמו איזה בובה בתצוגה וחומקת משם מהר. אבל העגילים היו מתנה מסבתא, אמא שלו, ואמא שלה אמרה, לכי תראי לאבא. והיא הלכה למרפסת שבה היתה פינת הכתיבה שלו. הוא הרים את הראש מלוח הדיקט המוכתם שהקלף היה מתוח עליו בשני קליפסים, ואמר, את יודעת, זה זהב אמתי. עלה הרבה כסף. והיא הנהנה. והרגישה שהיא יקרה, אבל לא ידעה מה לעשות עם המידע, ואז אחרי דקה של עמידה סתמית היא הלכה לחדר שלה ובחנה את עצמה במראה. האבנים האדומות נצצו משני צדי פניה על רקע השיער השחור הגלי שלה, והעיניים שלה היו שמחות. השמחה הזו נשארה לה עד עכשו.

מבלי משים נגעה באזניה. העגילים של סבתא היו עדיין שם. אבל הצבע שלהם קצת התעמעם. פעם היתה מסירה אותן, וממרקת במברשת שיניים עם קצת משחת שיניים כמו שמגי אמרה לה לעשות. אבל היא כבר כל כך התרחקה מהחיים הקודמים שלה, שזה היה נראה לה רמאות להמשיך לעשות דברים שהיו קשורים לחיים ההם, או למגי.

בתחנה של המשביר עלתה אשה מבוגרת. היא התבישה שתפסה את המקום הקדמי שצריך לשמור למבוגרים ונכים, והתרוממה מיד. האשה חייכה אליה ברוסית. היא החזיקה בעמוד ופתאום הרגישה חיה. פתאום היתה מודעת לכך כמה היא חיה. 

*

כשירדה מהאוטובוס כבר השמש גלשה אל שולי מערב, מגירה זהב מותך על ראשי ההרים. העולם היה מלא יופי מהוסה, שהציץ לפעמים בינות לבניינים הישנים. אבל עכשו תקף אותה מין אי שקט. היא עמדה להכנס לתפקיד הרגיל שלה, לחזור לפוזה המאובקת שלה. כאילו פיה קסומה שינתה אותה מקודם באופן פתאומי והקסם עמד להתפוגג.

פתאום הרגישה כמו הילדים ההם מהסיפור, שפגשו פיית חול, והיא נתנה להם הזדמנות לבקש משאלה. והם ביקשו להיות יפים. ואז הם נהיו כל כך יפים, שהם חזרו הביתה והמשרתים לא הכירו אותם, ולא הסכימו להכניס אותם הביתה. וכך הם נשארו בלילה בחוץ. והלכו לחפש את הפיה שתחזיר אותם לדמות הקודמת. כדי שהדלת תיפתח להם בחזרה. 

פתאום היא נהיתה מודעת לזה שהיא בתחפושת. היא שמה עליה בגדים שבעיר הקודמת בחיים לא היתה מעזה ללבוש. היתה צריכה לבוא עם הבגדים הישנים. היא חייבת להיות זהירה, לא להסתבך. היא תצטרך לתחזק שגרת סוד. 

הידקה אליה את השקית עם הבגדים וחמקה הביתה. השער היה פתוח והבית שקט. נתנאל והלל יצאו כנראה עם האופניים. היא נכנסה לחדר, מדלגת על השלום השגרתי של ‘אני כאן’ לאמא שלה. פתחה את דלת הסיבית של הארון ובחנה את עצמה במדוקדק במראה הסדוקה. 

עכשו התקשתה להפרד מן המראה הזה. אבל בעצם, למה היא צריכה להחליף בגדים? מה רע בקפוצ’ון שחור ובחצאית ארוכה? הסמינר לא מרשה, וזו זכותו. כמו שהמורות תמיד אומרות. אז לסמינר היא לא תלך ככה. אבל מה לא צנוע בה? להפך. חצאית ארוכה היא יותר צנועה מחצאית רגילה. אמצע, כך הן קוראות לזה כאן. עוד מושג שבחיים לא שמעה עליו. חצאית אמצע. 

במשובה של רגע משכה את הכובע של הקפוצ’ון על הראש שלה. חה. קווצות השיער שלה ריפדו את שולי הכובע משני צדדיו ומסגרו את פניה הצרות. עכשו היא נראית כמו שיראל. תודי שזה נראה רחובי. בעיר הקודמת רק בנות של אולפנה היו הולכות ככה. או כל מיני פרחות שהיו מבלות בטיילת. 

אבל היא לא ברחוב. בבית מותר. זה כמו להסתובב בפיג’מה. מה זה משנה אם לפיג’מה הזו יש כובע או לא? במחנה הקיץ של כיתה י’ הבנות ארגנו לכולן קפוצ’ונים עם הדפס של כל מיני משפטים אופייניים של המורות. זה היה צחוקים. מה יכול להיות בעייתי בבגד ארוך וצנוע למען ה’? 

ופתאום נמאס לה. זה, זה התחפושת, ולא הבגדים החדשים שלה. היא צריכה להכנס לתוך תדמית עלובה ולהיראות יאכנע מהמוזיאון, בשביל שמישהו – היא אפילו לא יודעת מי – יהיה מרוצה. כדי שיוכלו להמשיך להתעלם ממנה בכיף. למי בכלל היא צריכה לעשות חשבון? 

שחררה את גומיית השער ונתנה לשיער שלה ליפול חופשי. תמיד היתה מסרקת אותו בקפידה, כדי להתגבר על המראה המקורזל שלו. אבל פתאום אהבה את הגלים הלא ממושמעים שנחתו על כתפיה. היא נראתה… אולי קצת שובבה. מעניינת כזו… היא היתה רוצה להכיר את הילדה הזו, שהחזירה לה חיוך קלוש, חסר ביטחון. 

שחררה את גומיית השער ונתנה לשיער שלה ליפול חופשי. תמיד היתה מסרקת אותו בקפידה, כדי להתגבר על המראה המקורזל שלו. אבל פתאום אהבה את הגלים הלא ממושמעים שנחתו על כתפיה. היא נראתה… אולי קצת שובבה. מעניינת כזו… היא היתה רוצה להכיר את הילדה הזו, שהחזירה לה חיוך קלוש, חסר ביטחון. 

היא לא תעז ללכת ככה בחוץ. אבל בבית מותר. מותר לה לאהוב את עצמה. 

נתנאל והלל נכנסו אל הבית ברעש. אמא שלה יצאה מהחדר, מזרזת אותם לשטוף ידיים ולבוא לארוחת ערב. היא הססה לרגע. היא היתה רעבה. לא אכלה מזמן. חוץ מכמה פריכיות שפליאה הכריחה אותה לנשנש. אבל קודם היא תחליף בגדים. בעצם…

בהחלטה של רגע יצאה מהחדר ופנתה אל המטבח. אמא שלה הסתכלה עליה כאילו ראתה אותה לראשונה בחייה. ואז אמרה במין זעף, מה זה רננה? 

נשכה את שפתה במרי. 

הלל סקר אותה בהתפעלות והכריז, איזה יפה, גם אני רוצה כזה קפוצ’ון. יש לחבר שלי אלי. 

דלת הכניסה נפתחה. הדמות של אבא שלה עמדה בפתח, מכניסה את צינת הדמדומים אל הבית. הלל נפנף במזלג וקרא בשמחה: אבא! 

היא נסוגה צעד אחד אחורה, מנסה להיספג אל תוך הקיר. 

אבא שלה אמר: מה זה? לכי תאספי את השיער. זה לא דיסקו פה.

להדפסה