חצי שעה לוקח לי עד שאני מסיימת להתלבש הבוקר. אני מודדת כמעט את כל הבגדים בארון, עד שמצליחה להחליט להישאר עם הז’קט הלבן והחצאית התכולה. חשוב לי להיראות היום צעירה, רשמית אבל קלילה, והתלבושת הזו הכי קרובה אל המראה הזה. אני מתוחה קצת לקראת הראיון במעון, וזה הופך אותי להיות עצבנית קצת יותר מדי. מעון, איזה מין מקום קולקטיביסטי לגדל בו ילדים. מי שולח בכלל ילדים למעון?
“הראיון התחיל ממש נהדר,” אני משתפת את רונית ביום שלמחרת. “הן שאלו אותי על החוזקות שלי, על החולשות. הכנתי מראש חיסרון, אמרתי שאני לא מסודרת כל כך, אבל למדתי להתגבר על זה במהלך השנים והמצב כרגע די סביר. הרי לנצח לא אהיה מסודרת. הן החליפו מבטים מחייכים.”
“מי זה הן?” רונית מקמטת את המצח.
“שתי נשים נחמדות, הבעלים של הרשת של המעונות, והמנכ”לית.”
“אוקיי,” היא מתופפת עם כף היד שלה על ברך אחת.
“אחר כך הן שאלו אותי, אם הייתי רוצה לשנות משהו בניהול של המעונות מה הייתי עושה.” אני משתהה ובוחנת את המבט של רונית. נראה לי שהוא הופך להיות עוד קצת יותר מתעניין.
“מה ענית?” היא נשמעת מסוקרנת.
“אמרתי להן שנראה לי שהחולשה הכי גדולה של מעון זה הגישה הקולקטיביסטית שם. כולם גדלים ביחד, הולכים לישון ביחד, אוכלים ביחד. אז נראה לי שאני אכניס או אשלב שיטת חינוך כלשהי שתתמוך בכל ילד כאינדיבידואל. חשבתי על מונטסורי, והצעתי להן. היה נראה שהן דווקא נלהבות מאוד.”
“אמרתי להן שנראה לי שהחולשה הכי גדולה של מעון זה הגישה הקולקטיביסטית שם. כולם גדלים ביחד, הולכים לישון ביחד, אוכלים ביחד. אז נראה לי שאני אכניס או אשלב שיטת חינוך כלשהי שתתמוך בכל ילד כאינדיבידואל. חשבתי על מונטסורי, והצעתי להן. היה נראה שהן דווקא נלהבות מאוד.”
“את יודעת איך לעשות את זה?” רונית מחייכת אלי.
“נראה לי שכן,” אני מושכת בכתפי. “בכל אופן, אם אסתבך תמיד אוכל לבקש עזרה, אבל מה זה משנה.”
“נו, אז מה קרה?”
“ואז הן שאלו אותי עוד כמה שאלות, אחת מהן היתה מה המצב המשפחתי שלי.”
“אסור להן לשאול את זה,” רונית מעירה.
“נכון,” אני מסכימה. “אבל כשהן שאלו נאלצתי לענות.”
“והן לא קבלו אותך?”
“ראיתי את המבט על הפנים שלהן כשאמרתי שאני עדיין נשואה, ובהליכים להארכת נישואין. זה לא מצא חן בעיניהן בכלל. אבל כשהן הודיעו לי שלא, הן אמרו שהגישה החינוכית שלי לא מתאימה להן.”
“אי אפשר להוכיח שזה לא נכון,” רונית נושפת אוויר. “אולי הן לא באמת אהבו את מונטסורי?”
“אי אפשר להוכיח כלום,” אני מתוסכלת. “ואני גם יכולה להבין אותן. גם כך הן צריכות להתמודד עם תדמית קולקטיביסטית למעון, אז מנהלת חד משפחתית? זה כבר בכלל ייראה להורים יותר מדי. מי ישלח לכזה מעון?”
רונית לא עונה לשאלה שלי. גם אני לא. שתינו שותקות, מהורהרות.
“אמא שלי הציעה לי להיות ספרנית בספריה. לא רציתי את זה, כי זה היה נשמע לי הרבה עבודה קשה ומעט כסף. וגם השעות לא ממש נוחות, למרות שזה יכול להסתדר עם כל הטיפולים שלי, ושל הילדים,” אני נאנחת כמו קשישה. “בקיצור, לא תהיה לי ברירה ואצטרך להתקשר לשם.”
“יש לך עוד אפשרויות?” רונית מתעניינת.
“היא שלחה גם שתי משרות של מזכירות, אבל שתיהן לא מתאימות לשלב הנוכחי של החיים שלי. באחת הם רוצים המון שעות, ובשניה דורשים תעודת מזכירות רפואית או תואר ראשון.”
“יפה מצד אמא שלך שהיא עוזרת לך למצוא עבודה,” רונית מציינת.
אני רק נאנחת שוב. אין לי כוח לפתוח את הנושא הזה עם רונית. עכשיו אני רוצה להיות מרוכזת רק בנושא חיפוש העבודה.
“אז מה את מתכננת לעשות עכשיו?” היא שואלת בטון הזה, שאמור כנראה להזריק לי מרץ ועידוד.
“להתקשר לבת דודה של אבא שלי, ולבקש ממנה שתקבל אותי כספרנית. מה עוד יש לי?” ושוב אני נאנחת, וכשאני קולטת את זה אני מנסה להשתעל במקום, אבל לא נותר לי כמעט אוויר כדי להשתעל, ולו שיעול צרוד אחד.
*
הגברת שישבה ליד סבתא היתה מגונדרת בצורה קצת מוזרה לטעמי. שרשרת חרוזים שכמוה לא ראיתי אף פעם, שמלה עם הדפס פרחוני צעקני, ותסרוקת קצת מוזרה.
“מי זו?” שאלתי את אמא בחוסר נימוס.
“קוראים לה בלהה,” אמא נטלה את ידי והלכה איתי לכיוון הבר. “היא בת דודה של אבא שלך, אישה מאוד נחמדה.”
“אז למה לא ראיתי אותה אף פעם?” הסתקרנתי. חשבתי שהכרתי את כל בני המשפחה של אבא ושל אמא.
“היא אישה עסוקה,” אמא ענתה. “היא מנהלת מתנ”ס, או מנהל קהילתי, אני אף פעם לא יודעת מה ההבדלים. וזה תפקיד עם המון אחריות.”
“מה היא עושה?” הסקרנות שלי ניצתה עוד יותר.
“את רוצה לשאול אותה?” אמא נראתה משועשעת משום מה. “תגשי לשאול אותה, היא תהנה להכיר אותך, והיא מאוד נחמדה.”
לפי הפרצוף של אמא, היה נראה לי שהיא לא מאמינה שאגש לבת דודה הזו. אני לא רציתי לגשת אליה, פחדתי או שאולי התביישתי. ואמא תמיד אמרה על כל מיני נשים שהן נחמדות. אצל רובן לא הצלחתי למצוא את הנחמדות הזו.
חזרנו אל השולחן. ביד שלי היתה צלחת עם פירות שלקחתי מהבר. אמא התיישבה ליד סבתא, וסימנה לי לשבת לידה. התיישבתי.
“בלהה,” אמא פנתה אליה, “מה שלומך?”
“נהדר, הוי מה שלומך?” בלהה הפגינה המון לבביות. “מי זו לידך, זאת ליבי שלכם?” היא זכרה את השם שלי וזה הרשים אותי לגמרי.
“כן, זו ליבי,” אמא טפחה על הברכיים שלי. “והיא מאוד הסתקרנה לשמוע מה את עושה במתנ”ס שלכם. אולי תספרי לה?”
“את רוצה לשמוע, ליבי?” היא הסתכלה לי בעיניים.
כנראה הסמקתי עד מאוד, אך הנהנתי בראש מספיק בחוזקה כדי להיות בטוחה שהתשובה שלי ברורה.
“אז בואי, שבי קרוב יותר ואספר לך. לא נעים לי לצעוק,” היא החוותה על הכיסא שלידה.
הסתכלתי על אמא והיא הנהנה, אז עברתי לשבת ליד בת הדודה.
בתחילה היא ספרה לי על המופעים שיש שם, תיאטרוני בובות או הצגות מדי יום שני, הקרנה אור קולית מדי יום רביעי. בראשון, שלישי וחמישי יש חוגים וכמעט כל יום המשחקיה פתוחה, וגם הספריה. ויש אולם ספורט רציני, חדר כושר והרצאות למבוגרים. וגם פעילויות מיוחדות לעולים חדשים, ילדים מיוחדים ומשפחות גדולות.
“מה הכי מעניין אותך מהכל?” בלהה שאלה אותי אחרי שסיימה לפרט.
“מה הפעילויות לעולים החדשים, לילדים המיוחדים ולמשפחות הגדולות,” לא התלבטתי אפילו.
“בדיוק זה?” בלהה קמטה את המצח. “אתם משפחה רגילה, דווקא. למה זה מעניין?”
“כי מעניין אותי מה אני מפספסת,” זה היה לי מובן מאליו. אפילו לא הבנתי איך בלהה המוצלחת הזו, שמארגנת את כל הדברים האלה בעצמה, לא חושבת על זה לבד.
“שמעת אותה?” בלהה הסתובבה לסבתא וספרה לה בהתלהבות מה עניתי. סבתא צחקה, וגם בלהה. התביישתי.
“את ילדה חכמה,” היא צבטה לי את הלחי. “יש לך חשיבה מקורית. אני בטוחה שתהיי משהו מיוחד כשתגדלי.”
*
“שלום, אני מתקשרת בקשר למשרה של הספרנית,” אני קצת מתגמגמת.
“שלחת קורות חיים?” מישהי שאפילו לא שואלת אותי לשמי מדלגת ישר לעניין.
“אני אשלח,” אני עונה בכניעה. “אבל רק רציתי קודם לדבר עם בלהה.”
“היא בישיבה עכשיו. למסור לה משהו?”
“לא. לאן לשלוח את הקורות-חיים?”
“למייל,” המזכירה, או מי שזו לא תהיה, מקריאה לי את כתובת המייל. אני רושמת אותה.
אני אבקש משכנה לשלוח את קורות החיים שלי מהמחשב שלה, וזה ממש לא נעים לי. אבל זו הבעיה הקטנה יותר. הבעיה הקשה היא איך לרמוז לבלהה ששולחת קורות החיים המהוללים האלה, שאינם קשורים בשום אופן לספרנות, היא הבת של בן הדוד שלה.
במשך כל הזמן שאני שוטפת כלים, אני מחפשת רעיון יצירתי איך להשחיל בתוך קורות חיי את הרמז. אולי לשלב את שם הנעורים שלי לפני שם המשפחה הנוכחי שלי כיום? זה לא מספיק, כי לא בטוח שהיא תקשר. וחוץ מזה, זה רק ידגיש שהמצב המשפחתי שלי מורכב.
בסוף, בזמן שאני מנגבת את הידיים, אני מחליטה להתייאש. כשאני דופקת בבית של השכנה בקומה מתחתי, אני מחזיקה דיסק-און-קי עם קורות החיים הרגילים שלי, בלי שום סימן או רמז, ואני מתכננת לשלוח אותם כפי שהם.
אבל השכנה לא פותחת.
“הי ליבי,” הקול של נתי נשמע מופתע, כנראה שהוא לא חשב לראות אותי במדרגות.
“שלום נתי,” אני מקבלת את פניו, ועולה איתו הביתה. “רציתי לשלוח קורות חיים למתנ”ס הזה.”
“למה שלא תבקשי מאמא שלך לשלוח בשבילך?” נתי מציע כלאחר יד. “נראה לי שהיא תשמח לעזור לך.”
“רעיון טוב,” אני שמחה, כי זה פותר לי גם את בעיית הרמז. “אם היא תשלח מהמייל שלה, יהיה ברור שזו אני, נכון?”
“נכון.”
“מה נשמע אמא?” אני מתקשרת אליה.
“מה שלומך ליבי?” אמא שמחה לשמוע אותי, אני חושבת.
“אני בסדר,” אני עונה לה. “הייתי אתמול בראיון במעון. הם לא קבלו אותי, לא יודעת למה.”
“חבל,” אמא אומרת. “חבל בשבילם, הם הפסידו.”
“נכון,” אני מתעודדת. “ושתי המשרות של המזכירות גם לא מתאימות. באחת רוצים מישהי שתשקיע המון שעות, זה לא מתאים למצב הנוכחי שלי,” אני ממשיכה למרות שאמא מתחילה לומר משהו, “ובשניה מחפשים מישהי עם תעודה שאין לי. אז אני רוצה לשלוח קורות חיים למתנ”ס. את תוכלי לשלוח בשבילי?”
“למה קורות חיים?” אמא לא מבינה. “תדברי ישר עם בלהה, היא בת דודה של אבא שלך.”
“ניסיתי להתקשר,” אני מרגישה קצת עצבנות שמטפסת במעלה הגרון שלי. “והמזכירה שלה אמרה שהיא לא יכולה לדבר ושצריך לשלוח מייל. את יכולה לשלוח בשבילי?”
“בסדר,” אמא נשמעת לא מרוצה. “אני אשלח בשבילך.”
“תודה אמא.”
אנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד. נתי מספר לי בדיחה קלילה, ואני צוחקת. אחר כך אני מפהקת פעם ופעמיים.
באמצע שאני מתארגנת לשינה אמא מתקשרת אלי.
“כן, אמא?” אני מחביאה פיהוק נוסף מתחת לכף היד שלי, מקווה שהיא לא שומעת אותו.
“שלחתי את המייל,” אמא מספרת לי, “והתקשרתי שוב לבלהה, לומר לה שתקדם אותך.”
“נו?” זה מתחיל להישמע לי קצת נודניק מדי. “לא אמרת בעצם שדיברת איתה כבר?”
“דיברתי איתה,” אמא מסדרת את הבית כנראה, צלילים של כל מיני כלים מפריעים לי לשמוע אותה בריכוז. “אבל בפעם הקודמת, זה היה לפני כמה ימים, רק שאלתי אותה אם יש לה משרה פנויה בשבילך. היא זוכרת אותך מאוד לטובה, את יודעת?”
“אני שמחה לשמוע,” זה מחמם לי את הלב.
“כן,” אמא מרחיבה. “היא אמרה לי אז שסבתא היתה מספרת לה עליך המון. והיא גם זוכרת שישבתן פעם באיזו שמחה, ושאלת אותה כל מיני שאלות חכמות ויצירתיות. כך היא אמרה.”
“יופי,” אני שמחה.
“אז היום רציתי ללחוץ עליה שתקבל אותך. התקשרתי לומר לה ששלחתי קורות חיים שלך, ושהיא חייבת לקבל אותך כי גם ככה המצב שלך לא משהו. השלום בית, והטיפולים שעולים הון.”
“אז היום רציתי ללחוץ עליה שתקבל אותך. התקשרתי לומר לה ששלחתי קורות חיים שלך, ושהיא חייבת לקבל אותך כי גם ככה המצב שלך לא משהו. השלום בית, והטיפולים שעולים הון.”
“אוי,” אני אומרת בקול קטן. אמא אפילו לא שומעת אותו.
“בקיצור,” אמא ממשיכה בהחלטיות, “היא אמרה שהמשרה הזו של הספרנית כנראה פחות רלוונטית. הם צריכים מישהי עם גמישות גבוהה שתבוא בכל מיני שעות ולא תהיה תלויה בילדים קטנים. מלכתחילה, כך היא אמרה, הם מעדיפים נשים מבוגרות. שתי הספרניות האחרות שלהן הן בכלל פנסיונריות. אבל היא תחשוב על משהו אחר בשבילך.”
“תודה אמא,” אני אומרת לה.
“גם הספרנית ירדה,” אני קוראת לכיוון המשוער של נתי.
“לא נורא,” הוא עונה לי מהסלון. חשבתי שהוא במטבח.
אני הולכת אל הסלון. כמו שהבנתי כבר, נתי קורא עיתון. וכן, ביחס לחדשות הארציות והעולמיות, אובדן הסיכוי להיות ספרנית הוא באמת לא נורא. אבל בשבילי, זה אובדן של כל הסיכויים שהיו עד עכשיו.
“מה אכפת להן לקחת אישה נשואה להיות ספרנית?” אני רוצה לשאול את נתי, אבל לא מפריעה לו. “הורים יפחדו לשלוח את הילדים שלהם לספריה לבד? אני עלולה לקלקל אותם? זה לא מדבק, שיהיה ברור.”
“אל תדאגי,” נתי מניח פתאום את העיתון על הספה ומעיר אותי מההרהורים הנוגים שלי.
“אני לא דואגת, אבל ממש נמאס לי מהמצב הזה. אני רוצה לעבוד ודי.” אני משתדלת לא להישמע יותר מדי רטנונית, כדי שיהיה לנתי נחמד איתי למרות המצב המורכב.
“את תמצאי משהו הרבה יותר טוב מזה,” הוא מנסה להדביק אותי באופטימיות.
“נכון,” אני חייבת להאמין. “כנראה שהשם רוצה לתת לי משהו טוב יותר. אבל עדיין מעצבן אותי,” אני אומרת בכל זאת, בפרץ של עירנות, “שאמא שלי היתה צריכה להתקשר ולשכנע אותה. אם לא היא, יש סיכוי שהייתי מתקבלת לראיון ומרשימה אותה יותר, לא?”
“הכל יכול להיות,” נתי עונה על השאלה ששאלתי. “אבל אם בראיון זה היה מתגלה לה, אז אמא שלך חסכה לך להתארגן ולהילחץ, נכון?”
אני נזכרת בראיון שהיה ביום הקודם, בתקוות שתליתי לגבי המשרה הזו, ומהנהנת.
“את לא צריכה לבכות,” נתי מגיב כשאני מנגבת את עין ימין בגב היד שלי. “אולי זה לא היה רעיון טוב לבקש מאמא שלך. סליחה שהצעתי אותו.”
“גם אני חשבתי שזה רעיון נהדר,” אני הודפת את ההתנצלות המיותרת של נתי. “והיא לא בסדר, אמא שלי.”
“אמא שלך רוצה את טובתך,” נתי מסנגר. “והיא בסך הכל חסכה לך ראיון,” הוא מתעקש לשמור על הפרשנות החיובית, ואני מעריכה אותו על זה.
“נס שיש לי אותך,” אני אומרת לו. “איך הייתי עוברת את כל זה לבד?”
“אני גם שמח להיות איתך,” הוא אומר לי, ואז נושך את שפתיו במהירות, ובוחן אותי במבט חודר. “אני לא התכוונתי לומר את זה עדיין, סליחה ליבי. אני לא רוצה שתתחילי לפתח ציפיות. תני לי עוד קצת זמן.”
יש לי המון מה להגיב לו, אבל אני מחליטה שלא להכביד עליו. “בסדר, אני לא מפתחת כלום,” אני מחייכת, בכוונה. חיוך לא כל כך שמח, אבל חיוך. “תדע שאני שמחה לשמוע שאתה שמח להיות איתי.” אני נושמת עמוק. “לא משנה מה תחליט, נתי, תמיד אני אשמח שהיה לנו את כל הזמן הזה ביחד, ושגם לך זה היה שמח.”
הוא מהנהן מולי ברצינות.
ובכל זאת, כשאני הולכת לישון, אני לא יכולה שלא לחשוב איך הייתי מתמודדת בלעדיו.
נראה לי שאני רוצה להשיג עבודה לפני שהוא מקבל את ההחלטה שלו.
