איכשהו נגררנו לאיזו אשה טובה וחכמה ממאה שערים שאחי היה נעזר בה בצוק העתים. בואי, הוא אומר לי. את לא מוותרת. ולא רק בשבילך, גם בשביל הילדה הזו את לא תוותרי.
את צריכה ליווי, צריכה הדרכה. אל תחכי לו, הוא לא בידיים שלך, הוא עושה מה שהוא יכול בכלים שלו.
ואם הוא לא רוצה להגיע לטיפול, תלכי את. תקבלי את את המקום שאת זקוקה לו. מגיע לך לא להיות עם זה לבד.
ככה הוא מטפטף לי כמו רסקיו על לב פצוע.
מגיע לי לא להיות עם זה לבד.
לא זוכרת מה יצא אז מאותה אשה, מילים טובות, איזו דעת חדשה, ואולי רק אמפתיה וחמלה,
שגם היא מרפאה, מעט.
עוד שליחה טובה, עוד פנס בדרך, לעוד קטע דרך.
*
שאול על הקו. אני בבית, שעת לפני צהרים.
כשהוא מתקשר זה יכול להיות כל דבר, החל משאלות טכניות, ענייניות ביותר,
וכלה בשיחה טעונה המתאפשרת יותר, משום מה, כשנמצאים במרחק פיזי מסוים.
את לא אתי… הוא אומר, כששומע אותי ברקע עם משה הפעוט שהופך לי בהנף יד את ערמת
הכביסה המקופלת.
נכון, הילד פה מפעיל אותי… אבל אני משתדלת להיות אתך.
מתנצלת, מתאמצת, מטשטשת את חוסר הריכוז שלי בהמהומים שרק מרגיזים את שאול.
מנסה להבין מה הוא רוצה לומר, מה הוא מעביר לי.
אני שומעת אותו גונח, כואב לו משהו.
הילדים, הוא אומר. אני יושב מול הגמרא ולא מפסיק לחשוב…
החברותא שלי כבר מיואש, אומר לי לך תוציא את מה שיש לך בראש, אתה ממילא לא פה.
הילדים, הוא אומר. אני יושב מול הגמרא ולא מפסיק לחשוב…
החברותא שלי כבר מיואש, אומר לי לך תוציא את מה שיש לך בראש, אתה ממילא לא פה.
אז הוא מתקשר אלי ושח לי את כאבו.
איך גדלו הילדים, איך?
איך זה קרה כל כך מהר, ואני לא הייתי שם?
אני מרגיש שהם יותר שלך. כל היום הם בראש שלך. דואגת להם, מטפלת.
ואני לא שייך לזה, אני בחוץ.
למה לא משתפים אותי? למה הם לא באים לספר לי סיפורים?
הם לא מכבדים אותי… ככה אני מרגיש.
למה זה ככה, למה???
ככה הוא יורה, והקול שלו בוכה.
למה זה ככה, באמת למה? אני שואלת אתו באלם קול.
וגם הקול שלי בוכה.
למה אתה לא פנוי לחוות את הילדים שלך, את מה שהם מביאים אתם? והרי חיים הם מביאים.
במה אתה עסוק כל כך, במה? לא אומרת, רק חושבת.
אני משקפת לו בעדינות את סדר היום העמוס שלו, שמתחיל במקרה הטוב בשעות הבוקר אחרי שהילדים יוצאים, ובמקרה הפחות טוב, מאוחר הרבה יותר. את המחויבות לסדרים של הכולל שנותנים לו מסגרת ומשמעות, עד תשע בערב כשהילדים כבר ישנים.
מתי אתה פוגש אותם? חי את העולם שלהם… באמת מתי?
השיחה פותחת את הלב, את המודעות.
אני רוצה להשקיע, אני רוצה להתקשר יותר לילדים…
עולה רעיון מעשי, על בסיס ימים יפים, לצאת עם מרים, הבכורה, לזמן ‘פרטיות’,
זמן פרטי עם אבא. בשעת ארוחת צהרים. בדרך למסגרת הלימודים שהיתה קרובה לגינה הציבורית.
זמן, מקום, נפש. אולי ככה נפגשים?
אולי. ימים יגידו מה היה שם.
.
אורזת מנה חמה, פירות טריים ובקבוק מיץ לאבא ולילדה שמוכנים לצאת מאזור הנוחות שלהם כדי להפגש.
מלווה אותם בעיני, מתרחקים, צועדים בקצב לא אחיד.
ניסוי וטעיה, רצון ומעצור. מה שבטוח יש פה רצון, עמוק, אחד. אני עדה לו.
שמים עדים.
בזה אני נאחזת, מאמינה בכל לבי.
גם כשמגיע רפיון ושוב הכל חוזר להיות אפור, משעמם, כבד, קודר.
והגינה כבר לא מעניינת את שניהם עוד.
*
שבת חתן. מאמץ נוסף. התשה. חולשה.
מפגש משפחתי היה תמיד רגיש ומועד לפורענות. השבת מאתגרת במיוחד. שאול ביקש סדר מסוים, וכשלא קיבלו את דעתו, הוא נחלש והסתגר. כח הסבל נמוך. האוירה טעונה.
כמה אתה טעון, שאול, כמה, כמה האנרגיות שלך משפיעות על כולם. ולמה. וקשה לי עם זה, מרגישה לא נעים במקום הזה, כאילו אני אמורה לתווך־לרכך־לגונן על מישהו מפני מישהו.
מציינת לעצמי תוך קריאת השורות (מיומן מסע שכתבתי באותם ימים) ששאול היה נתון אז לטיפול תרופתי, אסיוואל היה עובד עליו יפה. ציפרלקס, קלונקס וכדומה. החוויה אתו היתה מעורבבת בין להיות אתו לבין לצפות בו.
מתי יוצא ממנו משהו אמיתי, גולמי, ומתי זה חוסר האיזון או השיגעון או תופעות הלוואי של הכדורים?
.
נסענו לנופש בכינר.
סוג של ניסיון להביא נופש לנפשו.
שאול נוסע לשם לבדו. בהמשך אני אמורה להצטרף אליו . הוא מתקשר משם. נשמע חלש ורגיש מאוד. הבחנות דקות. משתף בתחושות עמוקות שמציפות אותו. מדבר בקושי, ישן הרבה.
אורות ללא כלים – רשמה שם האשה על הדף.
מה אני אעשה עם המחשבות שלי, רוחמי, מה אני אעשה? אני לא יכול אתן… לא יכול, הוא גונח.
אני מציעה לשים הכל במזוודה, ואני אחזיק לך אותה עד שיהיה לך כח. שים, שים הכל.
מעודדת אותו לשחרר בקול את המחשבות ואת הדאגות שעולות לו, ואני אוספת. שאול מתמסר. וזה פתאום נהיה מעניין. כי על פי רוב הוא אוחז חזק, לא נותן אמון בעבודה פנימית, רגשית.
רגעים קטנים של חסד. כמו כוסות מים לאש המשתוללת.
צריך עזרה. כוחות מבחוץ. המצב לא טוב.
טלפון לד”ר זוהר, והוא פוסק להגיע אליו מידית. מונית לבילינסון.
הנסיעה היתה קשה, לי. מותשת מלילה ללא שינה ומאמץ נפשי.
שאול מבקש את ידי, זקוק לתמיכה. זה מוזר, מבלבל. כי יש בו עדיין עוצמה מפחידה
מין ערבוב של כניעה ושליטה, אש ומים.
המונית עוצרת איפשהו בחניון ענק, ואנחנו צועדים, נדמה לי לרגעים, כמו שני ילדים אבודים בעולם הסואן. פתאום הכביש היה נראה מסוכן מדי, מפתה מדי.
שאול דרוך, כל מילה לא במקום מפרקת פקעת עצבים. מסדרונות ארוכים, אין סוף מעליות, איפה אתה ד”ר זוהר למען השם? גם אני מתמוטטת עוד רגע.
נעצרים בסופו של דבר בבית הכנסת של המחלקה. ד”ר זוהר מגיע. פוגש אותנו בגובה העיניים.
שאול מביע פחד מהבאות. אשפוז, ד”ר זוהר מציע. (לא פוסק! ועל כך קָבַלתי לימים, מדוע לא עמד על כך שיתאשפז ויקבל מענה אחראי ותומך למצב שהיה בו? אם לא למענו, אז למעני…)
שאול מתנגד, שואל מה יעשו לו שם, פוחד מהתדמית, אין דרך חזרה. הד”ר נותן מרשם לטיפול תרופתי חדש ומידי, חזק. שאמור להשפיע על שינה רצופה. שואל היכן יוכל לשהות עם מרחב, שקט, השגחה שייקח את התרופות בזמן. עלה החבר מירושלים.
מקבלים אישור, יעמוד על הברכה. וקדימה למונית שתוביל לירושלים.
.
שבת זכור בירושלים.
חלש מאוד. לא מרוכז. תלותי.
אני, על חמשת ילדינו, מזוודה ענקית, וסלים עם אוכל מוכן לשבת שעליתי במיוחד לקנות
נוסעים באוטובוס ירושלימה. להיות עם אבא.
דירה שכורה במאה שערים, מקום ספוג שורשים וחביב. הלוואי שיביא לכולנו חביבות, מרפא לנשמה.
שאול מקבל אותנו בעליזות מה, שמח לראות את הילדים. מנסה לתקשר אתם, קשה לו.
נראה, שהמציאות שלנו לידו מציפה, נוגעת בכאביו. והוא מתכנס, שותק. בוהה.
יוצא לבית הכנסת, חוזר באמצע הדרך, אין כח. אני פטור.
שבת. חוסר שקט מוגבר. רוצה להפסיק הכל. הכדורים האלו הורגים אותי.
ד”ר זוהר מנחה להוריד אינטומין ולקחת 2 זיפרקסה בלילה. יש שיפור קל.
יותר יוזמות וערנות למציאות שסביבו. פחות ישן, יותר לומד, נהנה מהאוכל.
יש הפרעות בראיה, לפעמים.
אכפת לו איך הוא נראה. הולכים לקנות נעליים. עצבנות. חרדה על חפצים אישיים.
נדנודים על הספה, חוסר שקט.
לא רוצה לקחת אסיוול. ‘פוגע לי בזיכרון’.
עד כאן התעוד ביומן. אחר כך כבר איבדתי את זה…
לא אוחזת כלום, אין זמן לרישומים. הישרדות. יום ולילה, לילה ויום.
שעון חול שאוזל.
.
כלל ראשון בקורס מצילים: אף פעם לא לחבק את מי שטובע. כשקופצים להציל מישהו, חייבים להדוף אותו מעט, לגעת בו בעדינות ולהדוף, רק כך יש סיכוי להעלות אותו ולא לטבוע יחד אתו.
בשבילו, אני חייבת לקחת מרחק. אסור לי, אסור. להיות קרובה מדי. זה לא מוגן. זה מסוכן.
אז בשם זה אני מתעטפת בהגנות, לא מתנצלת עליהן, שמה כמו פקקים באוזניים לדיבורים מחלישים.
אין כניסה.
מחפשת למי להפנות את הקולות. רוצה שיהיה פה מישהו שיהיה אחראי על המערכה הזו
כאן לא בית חולים. אני אמא, קמה בלילות להרגיע תינוק, דואגת שיהיה פה אוכל ובגדים נקיים.
עושה קניות, שולחת ילדים לבית הספר, מקבלת אותם, שומרת על ניצוץ החיים למענם.
לא יכולה לפקח על התרופות, לא יכולה. לא יכולה לנהל שיחות עומק על תכלית החיים וסודם אל תוך הלילה וביום שאחריו, ותוך כדי לענות בסבלנות לילד ולפשר מריבות, לא יכולה. נקודה.
זה היה השלב שתפסתי אומץ לקרוא לעזרה. לא מספיק פסיכיאטר שנותן הנחיות בשלט רחוק, שעם כל ההשתדלות הבאמת יוצאת דופן למעננו, להיות זמין בטלפונים, זה לא מספיק.
אני צריכה פה נשיאה בעול. בשטח. עוד אנשים שיהיו פה, ישתתפו באמת, אנשים שלא צריך להתנחמד אליהם ולהראות שהכל בסדר.
יש לי צורך נואש בתמיכה חברתית ומשפחתית. ציפיה מהקרובים שיקשיבו לזעקות שמתחת לשתיקות הכבדות.
הרבה אנרגיות התבזבזו על ההסוואה. הכל בסדר. בעלי קצת לא מרגיש טוב. זה הכל.
חשבתי שכך אני שומרת עליו, על כבודו. לא רציתי ולא יכולתי לחשוף אותו במשפחה, הגם שגרה קרוב מאוד. לשאול היה אכפת מדי מהתדמית שלו בעיניהם, אח בכור, בן. ואני הייתי נאמנה לו. פחות לי.
חשבתי שכך אני שומרת עליו, על כבודו. לא רציתי ולא יכולתי לחשוף אותו במשפחה, הגם שמתגוררת קרוב מאוד. לשאול היה אכפת מדי מהתדמית שלו בעיניהם, אח בכור, בן. ואני הייתי נאמנה לו. פחות לי.
בליל שבת אחד שברתי את הכלים ועליתי לשתף את אמו. המצב לא טוב, אמא’לה. שאול חולה, ממש.
חשוב לי שתדעי. וגם תדעי שאני עייפה, מותשת. זקוקה לעזרה מערכתית.
בסופה של הדרך הארוכה, של רישום מורט עצבים, נכנס שאול לאשפוז. מבוגר האחראי לעצמו.
ואני חזרתי לבית שקט, יחסית.
פנויה לאסוף אותי ואת הילדים, לצרכים פשוטים של יום יום.
4 תגובות
קריפי
מדהים.
מרגש.
נוגע ללב.
איך התמודדת כ”כ יפה במבט לאחור…
כל כך הרבה כוחות נפש!
גיבורה אמיתית!
איזה אומץ, לפרוש את החיים שלך על הדף.
לתת הצצה להתמודדויות מורכבות שעל פי רוב אין לנו מושג על קיומם.
ריספקט!
הסיפור הזה עצוב וכואב שהוא אמיתי אבל למה? למה? נתנו לה להכנס לבור הזה?
למה ההורים שלה שתקו? למה חמותה הכניסה אותה למקום הזה בצלילות גמורה, בדעה שהבן שלה בעייתי
לא רוצה לדון ולשפוט אבל עכשיו לא רק הוא סובל גם אשתו וגם הילדים….