הלילה מגיע ואיתו הספקות. אני עייפה, הגוף שלי יגע ומותש, אבל המוח עובד כאילו מישהו הגדיר לו לולאה שתיגמר רק ברגע שיהיה לי רעיון הולם לעבודה.
ואין לי.
ואם אני לא אמצא עבודה, ניתקע בלי סוף בין עורכי דין שדואגים לאינטרסים שלנו, אבל קצת פחות לרגשות שיש לנו בתקופה הזו.
אני רוצה ללכת לגישור, זה נשמע הרבה יותר מתאים למה שאני מחפשת. לא רוצה את התהליך הזה. וגם אם אבא צודק, אלה החיים שלי. ואני לא מוכנה לשלם את המחיר עבור המעשה ההגיוני הזה.
אני מתהפכת מצד לצד, מנסה להניח את היד יותר בצד, אבל הכתף לוחצת לי, אז אני מתהפכת שוב.
אני עייפה כל כך, עייפה מכדי לפהק. עוצמת את העיניים בכוח, זה לא עוזר.
רגע אחד לפני שאני שוקעת בשינה המבורכת, מנצנץ בי רעיון חדש. אולי אני לא צריכה לוותר על התמיכה של אבא. הוא כן סומך עלי, והוא גם הגדיר את הכסף לצרכים שלנו, ולא דווקא לעורכי דין או לא בשביל גישור.
רגע אחד לפני שאני שוקעת בשינה המבורכת, מנצנץ בי רעיון חדש. אולי אני לא צריכה לוותר על התמיכה של אבא. הוא כן סומך עלי, והוא גם הגדיר את הכסף לצרכים שלנו, ולא דווקא לעורכי דין או לא בשביל גישור.
המחשבה הזו מעירה אותי מחדש. היא הגיונית והיא גם כן נכונה, אבל היא מרגישה לי שגויה.
המזרן חורק כשאני מתהפכת בפעם המאה וכמה. הוא בכלל לא נוח כבר. אולי עדיף לקום ודי? אבל אין לי כוח אפילו להתיישב.
*
“מה המקצוע הכי קל ונחמד בעולם?” חגי אתגר אותי בסתם יום רגיל.
“טועם שוקולד?” היססתי, “או יינן? או מבקר מסעדות?”
חגי צחק. “אלה באמת מקצועות נחמדים מאוד,” הוא הסכים. “אבל ההגדרה הזו שמורה לנסיין מזרנים. מה את אומרת?”
“אם כבר נסיין מלונות,” הדמיון שלי התעורר.
“לא,” חגי שלל את הניסיון שלי. “לנסות מלונות זה אומר לנסוע, להגיע לכל מיני מקומות שמי יודע מה רמת השירות והניקיון שם, להסתובב בכל מקום. קל זה לא.”
“ונסיין מזרנים?” גלגלתי את המילים על הלשון שלי.
“הוא עובד במפעל. מקבל מזרן, מנסה אותו לשינה קלה, ומחכה למזרן הבא.”
“אני הולכת על זה,” הייתי נלהבת. “או, בעצם, אני בכל זאת מעדיפה להיות טועמת שוקולד.”
“לא כדאי לך,” חגי הזהיר אותי. “תצטרכי לעשות כל הזמן דיאטות.”
צחקתי. תמיד היה כיף לדבר עם האח שלי.
“באמת,” חגי הרצין. “כדי לשמור על חוש טעם רגיש ומחודד, תצטרכי להימנע מטעמים חזקים כל החיים. יהיה לך שוקולד רק בעבודה. בכל שאר הזמנים תאכלי לחם מלא עם חסה וגבינה. כי זיתים וקוטג’ יהיו מלוחים מדי בשבילך.”
לא ידעתי אם הוא דיבר מידיעה או מהשערה, אבל זה היה גרוע בכל מקרה.
“טוב, טוב. אז אני אחזור להיות נסיינית מזרנים.”
“ומה הילדים שלך יגידו? מה אמא שלהם עושה?” הוא אתגר אותי מחדש. “ישנה כל היום?”
“כן,” נאנחתי בדרמטיות. “הבעיה היא, שבשביל שהילדים שלי יוכלו להשוויץ בי, אני אצטרך לעבוד ממש קשה.”
“ואז תשוויצי בעצמך גם כן,” חגי חרץ לי לשון.
“העיקר שאתה תוכל להשוויץ באחותך,” ניסיתי להחזיר לו כגמולו.
“בכל אופן,” הטון של לגי היה כמו של סיכום, “נראה לי שזה לא כל כך נחמד להתנסות במזרנים כל היום. כמה אפשר לישון? ולהתגלגל במיטה בלי לישון, זה בכלל סיוט.”
*
בסוף השינה גואלת אותי מהמחשבות המשובללות, או משכיחה ממני את אלו שאני חושבת אחר כך. זהבי עומדת ליד המיטה שלי ונוגעת ביד מהססת בלחי שלי.
“מה קורה, זהבי מתוקה?”
“אני רוצה ללטף אותך,” אומרת הילדה שלי מבין קורי השינה שעוטפים אותה.
“גם אני רוצה ללטף אותך,” אני תופסת אותה לחיבוק חזק.
הנה, הגיע הבוקר. כמה שאני עייפה. אני מכינה לעצמי קפה, ומוסיפה עוד חצי כפית לכוס. אולי זה עוזר, אבל אני עייפה מכדי לשים לב אם אכן יש לזה השפעה כלשהי עלי.
המוח שלי עובד לאט. אבל אני לא צריכה לחשוב מהר או להתרכז במיוחד, כי המחשבות שלי עדיין מסתובבות סביב המשפט האחד. איך אני מוצאת עבודה?
הילדים מאורגנים, נתי פותח את הדלת והם מנופפים לי לשלום בזמן שיוצאים מהבית. הלב שלי דוחק בי לחזור למיטה הרגע, אבל אני חוששת ששוב לא אצליח להירדם. וההיגיון שלי שולח אותי דווקא לשולחן הסלון.
אני מוצאת עט על השולחן, כנראה שהילדים ציירו אתמול והשאירו אותו. זה נחמד, כי זה חוסך לי זמן ומאמץ. אני תופסת חתיכת נייר שמצוייר עליה משהו שנראה מצד אחד עטלף, אבל אם אני מסובבת אותו בתשעים מעלות הוא נראה כמו אהיל יוקרתי. לא מתעמקת בכלל בציור היפה או בזהות היוצר, ומתחילה לכתוב בעצמי.
“מה אני יכולה להשיג מהיום למחר?” זו הכותרת. אני מתכוונת, כמובן, לעבודה. אבל אני לא מציינת את זה, כי אין סיבה. וגם, לא רוצה להסגיר את הלחץ שלי לאף אחד. אפילו כלפי נתי הייתי כל כך בטוחה בעצמי.
ואז אני בוהה בדף, בוהה בקווים החמודים שהילדים שלי שרטטו באושר.
ופתאום אני קמה. הכיסא מוסט אחורה, מתנגש בארון הספרים בקול. אבל זה לא אכפת לי. אני הולכת אל החדר, בוחרת בגד נחמד, על גבול הספורטיבי. מתלבשת במהירות, ומארגנת את עצמי. בוחנת היטב במראה, אני נראית אישה פשוטה וחמודה. אחר כך אני חוזרת אל הסלון ומתיישבת להתפלל, בכוונה. זה לא קל, כי הדם שלי זורם במהירות.
בתשע ורבע אני מסיימת הכל. לוקחת תיק קטן ויוצאת מהבית.
הצעדים שלי עד לתחנת האוטובוס מהירים. התחנה ריקה, אך אני לא יושבת בה. אני מסתובבת הלוך ושוב עד שהאוטובוס סוף סוף מגיע. שלוש תחנות אחרי שעליתי אני יורדת, ובלי להסס בכלל, אני נכנסת אל הסניף העצום של “עד האושר.”
שפע של מצרכים מקבל את פני באושר. אנשים ממלאים עגלות ומסתובבים ממדף אחד לאחר. המולה אנושית עם כל המגוון שלה. אני לא לוקחת עגלה, לא מעיפה מבט על המוצרים שמנסים לקרוא לי באלף צבעים, לא שמה לב אל החיים השוקקים כאן.
ממהרת אל הקופות. יש כאן, אני סופרת, ארבע עשרה קופות. לא, בעצם חמש עשרה. מתוכן רק תשע פעילות. בקופה הראשית יושבות שתי נשים ומפטפטות. אני ניגשת אליהן ואחת מהן מקבלת אותי בחיוך.
“את צריכה עזרה?”
“אני,” האנרגיה שלי מתעמעמת פתאום, “אני מחפשת עבודה. אולי אתם צריכים קופאית?”
היא לא מתרגשת מהפניה שלי, אפילו לא בוחנת אותי יותר בעיון או בודקת אותי. “המשרדים נמצאים למעלה. תיכנסי מסביב, קומה חמש במעלית, בסוף המסדרון עד הסוף תראי את אביבה, ממשאבי אנוש.”
“תודה,” אני אומרת לה.
“בהצלחה,” היא מחייכת אלי.
הצעדים שלי שוב מהירים והחלטיים. אני מסובבת את הבניין. המעלית כאילו מחכה רק לי בקומת הכניסה, ואני לוחצת על הספרה חמש.
*
“המטרה שלנו,” מרכזת המסלולים העבירה את עיניה על פני כולנו, “היא לתת לכל אחת ואחת כאן את הכלים הטובים ביותר להגשים את היכולות ואת הכישורים הנהדרים שבורא עולם חנן אותה בהם.”
הסתכלתי ימינה. שושי ישבה שם, והעיניים שלה נצצו. בצד שמאלי ישבה חיה והמבט שלה מרוכז.
“אדם שלא מנצל את מלוא הפוטנציאל שלו חוטא למטרת הבריאה שלו. בשביל מה הוא קיבל את היכולות האלה? יש טעות אצל מי שברא אותו? לא, הכל הרי מכוון. את, ואת, ואת,” היא הצביעה אקראית לכמה כיוונים באולם. הפעם השניה כוונה כמעט עלי. “קיבלת כלים למלא תפקיד שרק את יכולה. שרק את צריכה. אם את מוותרת, בגלל עצלות, בגלל פחד, בגלל כל סיבה שהיא, את זורקת אותם לפח. זה בל תשחית. רבי זושא מאניפולי היה אומר, ממה אני מתיירא? שישאלו אותי מדוע לא היית זושא!”
“איך אני אדע מה היכולות הייחודיות שלי?” תקעתי מרפק בזרוע של שושי.
“תפסיקי לעשות צחוק,” היא לא הזיזה את המבט מהמורה. “ליצנות אחת דוחה. אלף תוכחות.”
זה היה נשמע כאילו היא אומרת שהמילים שלי הם ליצנות דוחה. וכאילו שמגיע לי על זה אלף תוכחות. בעצם לפי הצורה שהיא סיננה את הדברים, היה נשמע שאלף זה אחרי הנחה נדיבה. הצטערתי שהתיישבתי לידה.
אבל באמת, איך אני יכולה לדעת מה היכולות שלי? ויותר מזה, השאלה הבאה היתה בהירה כל כך, וגרמה לי היסוס עוד יותר גדול. איך אוכל לממש את כל היכולות שלי? אפילו בלי להיות מוכשרת במיוחד, יש לי לפחות שלושה כשרונות שונים שאני יכולה למצוא בקלות. וכדי להגשים כל אחד מהם צריך חיים שלמים. איך אצליח לא להגיע למצב שישאלו אותי למה לא הייתי ליבי, כל הליבי שיכולתי להיות?
אבל לא העזתי לחלוק את מחשבותי הכפירה שלי עם אף חברה, אחרי התגובה שלי שושי. ישבתי והנהנתי בפנים רציניות כמו שאר חברותי. שום ליצנות דוחה לא היתה פה.
אבל בצהריים העזתי לשאול את אמא. היא טענה, שכנראה המורות מנסות להקצין, כדי שהתלמידות יגיעו לכיוון האמצע.
זה לא סיפק אותי.
“זה כדי שתעבדו,” לחגי אחי היתה תשובה נחרצת, בערב. “כדי שתתאמצו, שלא תישנו. אפשר להיות נסיין מזרנים ולישון כל החיים. אבל כמה שזה קל, זה בזבוז כישורים נכון? זה ביזיון.”
“אין עבודה שמבזה את בעליה,” טענתי בחום.
“נכון, ובכל זאת אשרי מי שעבודתו בשם ואוי לו למי שעבודתו בורסקי.”
“כן,” היה נחמד להתווכח עם חגי. “כי הכישורים של בשם הם באמת הרבה יותר נדירים מזה של בורסקי, נכון?”
“אם הוא ממצה את עצמו כבורסקי, מה אני אגיד?” הוא הסכים איתי. “אבל מי יכול למצות את עצמו בפשיטת עורות?”
“נכון.”
באמת לא ממש הסכמתי עם חגי. אבל הייתי צריכה להראות לו הסכמה, גם כי הוא הסכים איתי קודם, וגם כי באמת עבודה כבורסקי נשמעה לי נורא. למרות, שבעצם, אם המטרה המרכזית בעבודה זה להתפרנס, אז בורסקי אמור לעשות את זה לא רע.
“או להיות קופאית בסופר. לדבר עם כל הזקנים, לתת להם יחס אישי. זה כמעט כמו להיות משרתת של מלא אנשים,” הוא הוסיף.
רציתי לומר לו שלהיות קופאית יכול להיות יופי של מיצוי עצמי למי שאוהב בני אדם. הסיפוק להאיר ימים לאנשים בודדים שמעדיפים לעמוד בתור כדי לפגוש אותך ולפטפט איתך יכול להיות אדיר. ואם לא זקוקים לכסף יותר מדי, למה לא לתת מעצמך לאחרים? אבל לא אמרתי את זה.
“נכון.”
*
אני נוקשת על הדלת למרות שהיא פתוחה. קול עדין קורא לי להיכנס.
“שלום, את אביבה?” אני משתדלת להישמע מנומסת.
“כן,” היא מישירה אלי מבט. “ואת?”
“אני ליבי סלע. רציתי להציע את עצמי כקופאית.”
“קופאיות אנחנו תמיד צריכים,” היא מחייכת אלי. “שבי, אני מיד מתפנה אליך.”
היא יוצאת מן החדר, וחוזרת אחרי דקה וחצי, עם כוס מים.
“תספרי לי על שלושה כישורים מיוחדים שיש לך,” היא מבקשת בעדינות.
“שקשורים לעבודה?” אני ממצמצת.
“אפשר. מה שנוח לך.”
“אנגלית,” זה קל ואני יורה את התשובה במהירות. “יש לי אנגלית ברמת שפת אם, אפילו יותר. מקצועית. עבדתי בתרגום מסמכים למשרד בשנים האחרונות.”
“יפה,” היא מתרשמת.
“ואני יצירתית. אומרים אפילו שמאוד. גם בקטע אומנותי, אני אוהבת לרקום וליצור. אבל גם בקטע פרקטי של פתרון בעיות.”
“נפלא.”
“והשלישי?” אני חושבת. “אולי חשיבה רציונלית? או אולי, שיטתית, אלגוריתמית כמעט. וקליטה מהירה, זה קשור אפילו שזה לא נראה. כי אני קולטת דברים בגלל איך שאני מבינה אותם ומבנה אותם.”
“אז למה את רוצה לעבוד כקופאית?” היא שואלת אותי. “למה את לא רוצה לעבוד, למשל, בתכנות?”
אני שותקת רגע או שניים.
“כי אני בתהליך של הארכת נישואין,” אני בוחרת לומר לה את האמת. “ואני זקוקה לכסף כאן ועכשיו, ומיד. אני לא יודעת אם אצליח למצות את עצמי יום אחד בהקשר של הקריירה, וזו בחירה שלי. לא כניעה חלשה לתנאי חיי. אז אני עושה את מה שנותן לי את הסיכויים הכי טובים להגיע איתם למטרה שלי.”
כמה סיכויים יש שהיא לא תקבל אותי בגלל הווידוי הזה שלי? אסור לה לשאול בראיון עבודה על מצבי המשפחתי, בדיוק כדי שלא תוכל לדחות אותי בגללו. והנה אני, ברוב טיפשותי, סיפקתי לה כך בקלות את הסיבה לומר לי לא.
“אני מבינה,” היא מניחה זוג כפות ידיים על השולחן. “מבינה, אבל לא מסכימה. אני מאוד פמיליסטית,” היא מסבירה את עצמה.
אני לא ממש מבינה. “את גם נשואה?” אני שואלת.
“לא,” היא כמעט צוחקת. “לא צריך להיות חד משפחתיים כדי להיות פמיליסטים. הגרוש שלי ואני עורכים למשל סעודות חגים ביחד עם הילדים. לפעמים אני מארחת אותו לסעודת החג, לפעמים הוא אותי. אני חושבת שרוב האנשים הם די פמיליסטים למרות שחלק מהם מכחישים מתוך פחד.”
“אולי אני לא יודעת מספיק מה זה פמיליזם,” אני אומרת בשקט מנומס.
“חושבים שפמיליסטים מתנגדים לאינדיבידואליזם. אבל זה לא נכון. לפעמים אינדיבידואליסטים מתנגדים לפמיליזם, זה הכל. אבל רוב האנשים שאני מכירה מחזיקים בעמדות פמיליסטיות, גם אם לא ממש רדיקליות.”
“מה למשל?” אני מתעניינת, כי זה מסקרן. אפילו שזה אולי לא נימוסי.
“למשל, כל המאבק נגד ניכור הורי? הוא פמיליסטי בעיקרו, את לא חושבת?”
זה מוצא חן בעיני.
“ואני אומרת לך. את יכולה להתחיל כקופאית, זה בסדר. אבל את לא יכולה להיכנע לחיים. יש נשים שמחכות להתחיל את החיים אחרי שהן יתגרשו, זו גם טעות לדעתי. לא יהיה לך יותר קל בהמשך. תתחילי, תתקדמי כל הזמן, ותלמדי איך לשלב את המשפחה ואת המיצוי העצמי גם יחד.”
“ואני אומרת לך. את יכולה להתחיל כקופאית, זה בסדר. אבל את לא יכולה להיכנע לחיים. יש נשים שמחכות להתחיל את החיים אחרי שהן יתגרשו, זו גם טעות לדעתי. לא יהיה לך יותר קל בהמשך. תתחילי, תתקדמי כל הזמן, ותלמדי איך לשלב את המשפחה ואת המיצוי העצמי גם יחד.”
“זה אפילו לא נשמע קל,” אני רוטנת.
היא צוחקת. “את מוצאת חן בעיני. תקשיבי, ליבי. יש לך תעודות?”
אני שולפת את תעודת ההוראה שלי מהתיק, עם גיליון הציונים הצמוד אליה.
“זה מרשים מאוד,” היא מחזירה לי את הגיליון אחרי שהסתכלה עליו. “יש לי הצעה בשבילך. את תתחילי באמת כקופאית, מלמטה. אם תצליחי לתת ללקוחות את היחס, לדייק בחשבונות, להיות יעילה, ונהיה מרוצים ממך, בתוך חצי שנה נעביר אותך לקופה הראשית.”
חה חה, אני לא אומרת. קופה ראשית. גם כן קריירה להתגאות בה.
“ואז, את תקבלי יום אחד בשבוע על חשבון החברה, ללימודים. אני מציעה לך לחשוב על כיוון של לימודי מנהל עסקים, כי יש לנו עתודה נהדרת כאן. בשנה השניה ללימודים נוכל לקדם אותך למשרת סטודנטית. הייתי חושבת במחלקה לקשרים בינלאומיים, בגלל האנגלית שלך. או ביחידה לגיוון והכללה. זה גם רעיון מעניין. אבל עוד נראה. יש לנו כאן מגוון משרות במטה לנשים איכותיות, ולא משנה מה מצבן המשפחתי. אנחנו נעזור לך, ואת תביאי את הכוחות הייחודיים שלך. מה את אומרת?”
אני שותקת, לא כי אין לי מה לומר. כי יש לי כל כך הרבה, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. בסוף אני רק מהנהנת בראש.
“יופי. אז בואי נהיה מסודרות. את שולחת לי קורות חיים שלך. אני דואגת לחוזה העסקה. ממתי את רוצה להתחיל לעבוד פה?”
“ממחר.”
“מצוין. מחר בשבע וחצי בבוקר. יוליה תהיה בקופה הראשית והיא תיתן לך הדרכה.”
“והמשכורת?” אני בקושי מעזה לנשום, כדי שלא לקלקל.
“נתחיל בשני שקלים מעל המינימום. אבל יש אופק, את עוד תראי.”
אני יוצאת החוצה מהבניין האפור, מסובבת אותו בחזרה אל הרחוב הראשי. התחנה כמעט ריקה, אבל אני לא מתיישבת בה. אני עומדת ברחוב מלא אנשים ורכבים ושלטים מקפצים. ומסתכלת על האופק. ולמרות שכמה בניינים מתעקשים להסתיר לי אותו, אני רואה שהוא רחב, ומשם הכל פתוח לרווחה.
