קיץ ארוך מדי – פרק ו’

וזה היה הזמן שהיא חשבה שאולי היא צריכה להיות קצת כמו עמנואלה. לזרוק את עצמה קדימה ולהיות היא עצמה ולא לפחד. 

*

בדירה השכורה דה־לוקס שלהם לא היתה אמבטיה, רק מקלחון מעופש שהמים זרמו ממנו כאילו התאמצו לעלות כל הדרך מאיזה אקוויפר תת־קרקעי אל הברזים החלודים מימי המנדט. אבל כפי שעמדה לגלות, זו היתה רק חצי צרה. בפעם הראשונה שנכנסה למקלחת והרימה את הראש אל התקרה הלחה גילתה אותן. שלוש חשופיות ריריות ומגעילות שטיילו שם בנחת, מתקדמות לאט אבל בטוח במסלולים מאולתרים, משאירות אחריהן פסים חומים דביקים של ‘היינו כאן’. הצווחות שלה הזעיקו את כל המשפחה, וגם השכנה שהשכירה להם את הדירה ירדה בכפכפים לברר מי מת. אבא שלה לא ממש התרגש. הוא לקח מגב, דג את הדברים האלה אחד אחד והוריד אותם באסלה. ואז אמר, הן יוצאות אחרי הגשם. הן ייעלמו בקיץ. ואמא שלה אמרה בנימת גינוי, זה בגלל החלון הנמוך. לאיזו רמה הגענו. 

אבל השבילים הדביקים הריריים נשארו על התקרה. וכל יום באו עוד פרסונות נון גראטות מאותו הסוג, שמנות חומות ומגעילות. כשנכנסה לאמבטיה השתדלה לא להסתכל למעלה, להשאיר את ההפתעות הדוחות האלה לאבא שלה. אבל יום אחד אחרי הצהריים, כשהלל התחיל לרקוד במקום וסרב להכנס לשרותים וההורים שלה עוד לא חזרו מהעבודה, לא היתה לה ברירה והיא לקחה את המגב לידיים. היא הדחיקה את רגשות הגועל וטיפלה במפגע בצורה עניינית. בהתחלה הן נאחזו בקירות, אבל היא למדה להחזיק את המגב בזווית הנכונה כדי לשלוף אותן. הורידה את המים באסלה וחשבה, יש תופסת עכברים ויש תופסת חלזונות. הרבה עיסוקים יש בעולם.

כמו הרהיטים האכולים, גם החרקים היו על חשבון הבית. קיבלו את הדירה כולל הכל. עם הלחות באו גם הטחביות, שהיו מגיחות בלילות בדבוקות, בלויאליות משפחתית. והנמלים השחורות הגדולות שנראו מהדסות על נעלי עקב דקיקות, נופלות ומתגלגלות וקמות, תועות במטבח ומחפשות את הדרך אל החופש. 

ואז, כשהתקשרה לתהילה, הבינה שזו לא גזרת גורל. שיש מה לעשות, חוץ מהשיטה המאולתרת של המגב. בימים הראשונים חיכתה שתהילה תתקשר, שתשאל מה קורה ושתגיד שהיא ממש ממש ממש חסרה לה בכיתה. מהאחרות לא היו לה ציפיות, גם לפני כן היא לא היתה בדיוק מחוזרת. אחרי שבוע נשברה. התקשרה לתהילה. רצתה להרגיש שהיא מילאה איזו משבצת, שהמקום הריק שלה עוד מחכה לה. תהילה הרימה ואמרה לה שהיא חשבה עליה כל השבוע ורצתה להתקשר אבל לא היה לה המספר החדש שלהם. והיא אמרה שאין להם מספר חדש, ושהיא יכלה להתקשר לנייד של אמא שלה. ותהילה אמרה, אה. והיא הסתפקה ב’אה’ הזה כי אחרת מה כבר יישאר לה. ואז שאלה את תהילה איך היה השבוע ומה אמרו בכיתה. ותהילה אמרה, הן קיבלו את זה בסדר. הן יודעות שאת חוזרת. והיא ניסתה לחשוב איך התשובה הזו אמורה להתאים למה שהיא שאלה. או לשמח אותה בדרך כלשהי. והניחה לזה כי היתה לה הרגשה שלא כדאי לרדת לדקויות. 

ואז תהילה כאילו נזכרה, וסיפרה שהמורה למתמטיקה נתנה להן תרגיל ממש מסובך, וכשאף אחת לא ידעה לפתור היא אמרה, רואים שרננה לא כאן. ונהיה לה חם בלב. היא ידעה שזה אמת, שהיא באמת חסרה למורה. ואז תהילה אמרה, איך בכיתה החדשה? בטח כיף להן שאת שם. והיא אמרה, אני עוד צריכה להשלים מלא. הן יותר מתקדמות מאתנו, במתמטיקה, בהיסטוריה גם. ותהילה שאלה, ואיך הבנות, נחמדות? לא סנוביות? והיא אמרה שכן. נחמדות. וכדי שהיא לא תצטרך לפרט היא אמרה מיד, אבל הדירה זוועה. וסיפרה על החשופיות, ואיך שמגעיל אותה כל בוקר להכנס לחדר האמבטיה ולגלות משלוח חדש על התקרה. 

ותהילה אמרה, אה, זה. תשימו פס של נחושת. והיא שאלה, מה? ותהילה אמרה, כן, תדביקו פס של נחושת בחצר והן לא ייכנסו לבית. והיא שאלה מה זה הפס הזה. ותהילה הסבירה שהם עצמם גרים בדו־קומתי, וכל הזמן היו להם חלזונות בחצר, עד שהם שמו פס נחושת מסביב.

ותהילה אמרה, אה, זה. תשימו פס של נחושת. והיא שאלה, מה? ותהילה אמרה, כן, תדביקו פס של נחושת בחצר והן לא ייכנסו לבית. והיא שאלה מה זה הפס הזה. ותהילה הסבירה שבגלל שהם עצמם גרים בדו־קומתי, כל הזמן היו להם חלזונות בחצר, עד שהם שמו פס נחושת מסביב. שתקנה פס נחושת בטמבור ותתפטר מכל הוואג’רס. והיא לא הבינה ושאלה מה זה וואג’רס. חשבה שזה קשור לחשופיות. ותהילה אמרה, בלבול מוח. בלגן סוג. היה למילה הזאת צליל מגניב, מעודכן כזה. היא חשבה שהפס הזה הוא מין סגולה, אולי הוא מהפנט אותן. אבל לא היה אכפת לה. היתה מוכנה גם לרכוב על מטאטא כדי לעשות להם סוף. וכשסגרה את הטלפון חשבה לעצמה, מחר נתפטר מכל הוואג’רס.

למחרת בחזור מהסמינר עצרה בתחנה מרכזית וחיפשה חנות של הכל לבית. פילסה דרך בין קערות ודליים וביקשה פס נחושת. האיש אמר, לחלזונות? והיא אמרה כן. והוא אמר, הן מחסלות לכם את הגינה? יש להן מערכת עיכול שאף פעם לא שבעה. והיא לא הבינה למה הוא מתכוון ואמרה, לא, הן נכנסות הביתה. אז הוא אמר לה שהפס נחושת הוא מין ערכת מיגון. הן לא מסוגלות לטפס עליו כי הוא מציק להן והן נעלמות מהשטח. הוא הביא לה סליל שלם ואמר לה להצמיד את הדבק הדו־צדדי לרצפת החצר מסביב לכל הבית. וכשהיא באה לשלם התברר לה שזה עולה חמישים ואחד שקל. אז היא אמרה במבוכה שאין לה מספיק ושהיא תבוא מחר. 

אבל יצא שהיא לא אמרה אמת. היא לא חזרה. בערב כשביקשה מאבא שלה כסף לפס נחושת, הוא התפוצץ. הוא אף פעם לא נהנה שהיא מבקשת כסף. תמיד נזהרה לבקש רק מה שהיא חייבת. אבל הפעם זו היתה תאונה חזיתית. בהתחלה לא ענה לה, וכשהיא חזרה על הבקשה הוא אמר שאין לו כסף לשטויות. אז היא אמרה לו שזה לא שטויות ושמגעיל אותה להכנס לאמבטיה, ואז הוא צעק, יש לי צרות יותר גדולות על הראש מהתולעים שלך. והיא נבהלה וברחה לחדר. ואז אמא שלה אמרה לו משהו, ואבא שלה צעק בחזרה שהוא עובד קשה לפרנס את המשפחה ושהמינימום שהוא מצפה הוא שיבינו את המצב ולא יקצרו לו את החיים בדרישות. והוא המשיך וצעק כאילו מישהו לחץ על כפתור ושכח לכבות, שהוא כבר לא יכול לכתוב כי הידיים שלו מוכתמות בצבע ושאין לו טיפת זמן לשום דבר ובית הדפוס רק משלם את הריביות. והיא רוצה פס נחושת!

הלל שאל אותה למה אבא צועק. ונתנאל נכנס למיטה בשקט עם הבגדים ושם את השמיכה מעל לראש והלך לישון. 

היא חמקה מהחדר אל המקלחת. וישבה שם על מכסה האסלה. בלי להדליק את האור. 

טיפת פרטיות לא היתה לה בדירה הזו. 

היא היתה צריכה לחלוק חדר עם שני אחים קטנים בנים ומבולגנים, להכין שיעורים על שולחן שהיה מכוסה בקלפים של רבנים וחוברות כתיבה תמה. ללבוש בלילות מכנסי פיג’מה מתחת לכותונת. ולתת דין וחשבון לאחים שלה למה עצבנה את אבא. שום דבר פה לא היה הגיוני. שום דבר פה לא התחבר. 

כן ברור. ההתמודדויות שלה היו טפשיות ולא חשובות בהשוואה למה שהם עוברים. אבא שלה לחוץ ויושב כמו מכור על פנקסי החשבונות. אמא שלה עייפה ולא שמחה. נוסעת פעמיים בשבוע שעתיים לכל כיוון. מטפלת בבית ובכל הסידורים. הכל נכון. אבל למה זה מגיע לה.

כן ברור. ההתמודדויות שלה היו טפשיות ולא חשובות בהשוואה למה שהם עוברים. אבא שלה לחוץ ויושב כמו מכור על פנקסי החשבונות. אמא שלה עייפה ולא שמחה. נוסעת פעמיים בשבוע שעתיים לכל כיוון. מטפלת בבית ובכל הסידורים. הכל נכון. אבל למה זה מגיע לה. היא עושה כל מה שהיא יכולה. כל מה שהם מבקשים היא ממלאה בלי להתלונן. היא חייבת להשלים מלא חומר כדי לעבור את המבחנים. טובי אמרה שתצלם לה את כל הסיכומים מתחילת המחצית, אבל החומר לא ייכנס לראש שלה מעצמו. והיא גם לא רוצה להיות התלמידה הסתומה שיושבת בכיתה ובוהה בלוח. ובבית אין לה זמן בגרוש. היא צריכה לקחת לסבא, להחזיר מסבא. לסדר אצל סבא, לנקות אצל סבא. להקשיב לבדיחות של יודה כשהיא שוטפת את המטבח שהוא התאמץ ללכלך. ונוסף לזה לשמור על הבנים בצהריים, לעבור עם הלל על חוברת הקריאה, לשבת עם נתנאל על תרגילי שברים. אף אחד לא שואל אותה איך היא מסתדרת. ומה קורה בסמינר. ואם כל זה טוב לה. ואם כל זה לא כבד לה. ואם יש לה משבצת אחת שהיא יכולה לשבת בה בנוח.

היא לא אשמה שהם הביאו אותה לכאן. 

והיא כבר לא מסוגלת להמשיך לדוג אפילו יום אחד חלזונות מהתקרה.

להדפסה